גיא הוכמן כובש את הרחוב הישראלי

בשנת 2011, בטיול אחרי צבא לדרום אמריקה, גילה גיא הוכמן את כישרון הכתיבה שלו: "אמא שלי קנתה לי מחברת קטנה כזו, שתהיה לי למקרה שארצה לכתוב מה עובר עליי". במשך חצי שנה הוא תיעד את החוויות מהטיול, וכשנתן לאנשים שטיילו איתו לקרוא מהמחברת, ושמע אותם צוחקים, הוא התחיל להבין שהוא לא רק הליצן של החבורה, ושאולי יש פה משהו מעבר. "כשאתה מקבל פידבקים – זה מתחיל לבעור בך".

כצעד ראשון להפיכת הכישרון למקצוע הוא נרשם ללימודי תקשורת במכללה למנהל. "זו הייתה טעות", הוא אומר. "בכלל, יש לי בטן מלאה על העולם האקדמי. למקצועות חופשיים זה פחות רלוונטי". יום אחד חבר מהלימודים הציע לו לשחק בסרטון קצר לפי תסריט שכתב, והוכמן נרתם למשימה. כשהסרטון התפרסם הוא הפך ללהיט. "יוטיוב לא היה מה שהוא היום. ואז אמרתי: וואלה, יש פה משהו".

לאחר מכן הוא התחיל לייצר תוכן, סרטונים שהצליחו וסרטונים שפחות. הוא פתח את ערוץ היוטיוב "נייס גיא", שבמרכזו דמות של רווק חסר עכבות, שיכול לעשות מה שהוא רוצה. "זה תאם את התקופה", הוא נזכר. "הייתי ילד בן 23 שרוצה לעוף על החיים שלו, ומשם הכול התחיל".

הוכמן המשיך למאקו, לרשת, לוואלה ולגופי תקשורת נוספים. "הייתי ילד שחולם, לא הבנתי עדיין שאני צריך לרדוף אחרי הקהל ולא אחרי החלום להופיע בטלוויזיה או בתקשורת".

אתה חושב שזה נכון לכל מי שמנסה לפרוץ?
"אף פעם אין דרך יחידה. אני גם בעצמי לא יודע מה אעשה מחר, אני מתעסק בכאן ועכשיו. מה שכן, הייתי כל הזמן במרדף אחרי ההזדמנות ליצור קומדיה, ונורא סבלתי עד שבשלב מסויים החלטתי שאני לא נשאר בוואלה. אבל אז הם הציעו להטיס אותי למונדיאל – הייתי אמור לעשות איזה תוכן שיווקי, ושלחו אותי לשם עם 400 דולר ומצלמה. ומה שאת חווה עכשיו, שאני לא מרוכז, אלה הם חיי. אני יורד מהמונית וקולט שירדתי בלי המצלמה והכסף. אני ברוסיה, והולכים להרוג אותי בעבודה על זה, אז אמרתי יאללה, גם ככה אני רוצה לעזוב, אז אני עושה פה מה שאני רוצה.

"דווקא הכדורגל הוא שיקוף של כל החברה. כי רק מעט אנשים לא אוהבים כדורגל אז באצטדיון אתה פוגש את כל החברה הישראלית. בהפגנות פוגשים בעיקר קצוות"

"ראיתי עמדה שמוכרים בה מקלות סלפי בשלושה אירו. היו לי שני אירו, קניתי והלכתי לעשות מה שבא לי. אמרתי לעצמי שאני פה במונדיאל, אני אוהב כדורגל, אני אוהב לדבר, בוא פשוט נתפוצץ. התחלתי ליצור שם עצמאית – בכל בוקר הייתי קם, מצלם משהו, עורך, מפרסם ברשת בצהריים, one man show. וזה עבד. ואז שחררתי את הסרטון של המונדיאל שעד היום הוא פותח הופעות – זה הלהיט".

בסרטון המונדיאל הזה אפשר לראות את מה שלימים יהפוך לסימן ההכר שלו: הוכמן פוגש קבוצת אוהדים, מתחיל בעידוד הקבוצה שלהם, ומיד עובר לעודד את היריבה, או את ישראל, או סתם להשמיץ את קבוצת הבית, והכול בחיוך ובהומור. "הניסיון שלי לקבל מכות במונדיאל", זאת כותרת הסרטון, שנצפה 1.3 מיליון פעמים. "זיהיתי שיש פער בתחום של קומדיה וספורט, והחלטתי ללכת לנישה הזאת אצל אוהדי כדורגל. כולם אוהבים כדורגל. אז באתי לתוך האצטדיונים, הבאתי משהו משלי ויצרתי שפה. ואז מהאצטדיונים העתקתי את זה לכל ההפגנות, לפוליטיקה ולאקטואליה, ועכשיו, בכל נושא שיהיה, אני שם".

היה מודל שהתבססת עליו?
"זה התחיל מעצלות. קשה לכתוב תסריט ולהפיק – זה המון זמן. אתה מחכה לרעיון שיבוא. והאכזבה גדולה מאוד. אבל עכשיו אני מייצר תוכן כל הזמן. אם לא הלך משהו – בסדר. פעם הייתי צריך לבקש פלטפורמה, היום כבר יש לי אותה. ברור שאני רוצה עוד ועוד קהל, אבל היום אם אני רוצה לשחרר תוכן לאוויר העולם, אני פשוט עושה את זה, ומי שיראה, זה מספיק לי. ב־2018 התחלתי להבין שנוצר פה משהו, התחלתי להרגיש את זה גם ברחוב, ואז אמרתי: 'יאללה בוא נעלה על במה, סטנדאפ'. בינואר 2019 הופעתי לראשונה מול 120 איש. אמרתי: מה כבר יכול לקרות?"

השאלה "מה כבר יכול לקרות" היא מעין מנטרה בחייו של הוכמן, והיא מה שמייצר אצלו את היכולת להרגיז מפגינים בכיכר רבין, לחמם אוהדי בית"ר ולהתגרות בחיילים במדינות זרות. "מה כבר יכול לקרות? ירביצו לי? אז ירביצו לי. לא יבואו אנשים למופע? בסדר. ברגע ששחררתי את העניין הזה של מה כבר יכול לקרות, הרבה יותר קל לי להתנהל בחיים בכלל.

"אנשים אהבו את המוצר והתחברו, והבינו שיש פה משהו אחר. עד היום זה לא סטנדאפ קלאסי, אלא מופע בידור. את רואה אותי, אני לא בחור שיכול לשנן ולזכור טקסטים, אז הלכתי על משהו יותר כללי, יש לי איזה קו מנחה כזה שאני הולך לפיו, אבל נשאר הרבה מקום לאלתור ואני לא תלוי בשינון".

זבוב בחלל החדר מסיח את תשומת ליבו של הוכמן וקוטע את חוט המחשבה שלו. "הוא חייב לעוף מפה! הורג לי את הקו". זו רק דוגמה להפרעת הקשב והריכוז שהוכמן סובל ממנה, ושהוא למד לעבוד איתה עם השנים.

"קל לי לייצר תוכן, וזה המזל שלי, כי ראית איך קבענו ופספסתי את השעה. קשה לי לנהל את עצמי, אז לנהל צוות? גיליתי שאני יכול לעבוד לבד ולעשות הכול בעצמי. מצד שני אני גם אחראי על התוצאות, ואין לי מי להאשים, אבל אני מבסוט".

לא חשוב על מה

בעבודתו הוכמן מקפיד לצחוק על כל גוני הקשת בחברה הישראלית, ודואג להגיע להפגנות משני צדי המתרס. לדבריו הגיוון בא לידי ביטוי במיוחד בתחום הכדורגל. "דווקא הכדורגל הוא שיקוף של כל החברה. כי רק מעט אנשים לא אוהבים כדורגל אז באיצטדיון אתה פוגש את כל החברה הישראלית. בהפגנות פוגשים בעיקר קצוות, אבל הם לא ביחד. וגם, מי שהולך להפגנות בסופו של דבר הם אנשים שיש להם זמן ויכולת. מחאה היא פריבילגיה. לכן את רואה שמחאות השמאל גדולות ומאורגנות הרבה יותר. זה ככה בכל העולם דרך אגב.

"בהפגנת שמאל תראי חתך מסוים, ובימין גם. כאילו מי שאוהב למחות ימחה על הכול. היו הפגנות שהייתי בא לבלפור ושואל: אם מחר ביבי נופל, מה תהיה המשמעות שלך בחיים? מה תעשה במוצ"שים? והבנאדם היה שותק. זה נתן לאנשים סיבה לקום בבוקר.

"לכן עכשיו אני רואה את הבלפוריסטים בכל מיני הפגנות הזויות. ראיתי אותם בין מתנגדי החיסונים, וראיתי אותם בהפגנות בנושא אוקראינה. הם רוכבים על כל הפגנה, כי הם מתגעגעים לעצם המחאה. התל־אביבים הצעירים מרגישים ריקנות, וזו הדרך שלהם למלא אותה".

ברגע שהפסקתי לדבר על יעדים הכול התחיל להסתדר לי. אחרת כל הזמן חיים בתסכול מהדרך, כי כשעוד לא הגעתם ליעד, לא מרגישים שלמים, וכשמגיעים יש ריק כזה. לכן אני לא אוהב להגדיר, ולכן אני מתקדם בצעדים קטנים

בהפגנות הוא פוגש, לדבריו, את ישראל הראשונה וישראל השנייה. "אני חושב שזה פחות העניין של 'ביבי או לא ביבי', אלא עניין מעמדי, המתח בין שתי הקבוצות מייצר את החיכוכים. אני נכנס באמצע כדי להקליל את העניין, כי אני חושב שצריך את זה. אנשים שואלים אותי: למה אתה נוסע לשם בכלל? מה יוצא לך מזה? ואני עונה: זו העבודה שלי, לתווך את מה שקורה. רוב הצעירים לא נחשפים בכלל לחדשות, הם צורכים את האקטואליה שלהם דרך הרשת כמו שהם צורכים בידור, ואני עושה את שני הדברים האלה יחד. אני לא עיתונאי, והתקשורת המסורתית כבודה במקומה מונח, אבל יש לנו פה תפקיד חשוב".

להתבגר ולהתגבר

הקהל העוקב אחר הוכמן מכיר היטב את סגנון הסרטונים שלו. הוא מצלם במקל סלפי "ראיונות", אם אפשר לקרוא להם ככה, עם אנשים שבאו להפגין או לצפות במשחק כדורגל. הוא שואל אותם שאלה, וכשהם עונים הוא צוחק עליהם, בבדיחה על רקע אישי או בהקנטה של הקבוצה שהם מעודדים. "היום קשה לי יותר לעשות את זה. בהתחלה לא הכירו אותי, אז הייתי עושה את הדברים שלי והבנאדם היה מופתע, והייתי מקבל תגובות אמיתיות. היום רק רואים אותי ומבינים לאן זה הולך. לכן אני כמעט לא עובד עם אוהדי כדורגל, כי כולם עליי, כולם מבקשים להצטלם, ואני לא יכול להביא רגעים אמיתיים".

זה מה שהוביל אותך להמשיך לחו"ל?
"זה יותר עניין של להיות שם כשזה קורה. בהסכם עם איחוד האמירויות הייתי חייב להיות מהראשונים בדובאי, ונסעתי עם הצלם שלי עומר. שם, אם אתה מצלם עם האייפון הכול בסדר, אבל עם מצלמה גדולה מתברר שזה יותר בעייתי. צילמנו ברחוב ופתאום שוטרים צעקו לי לבוא אליהם, ולקחו לנו את המצלמה כדי לבדוק חומרים, לקחו אותי ואת עומר, וחמש שעות ישבנו בתחנה ותחקרו אותנו. בסופו של דבר הם הבינו שפשוט לא ידענו את החוקים. אנחנו לא גוף תקשורת שצריך אישור מיוחד. אמרנו להם שאנחנו יוטיוברים, ובסוף שחררו אותנו. זה היה מטורף. כשחזרנו למלון אמרתי לעומר: בוא נקדים את הטיסה הביתה. רק רציתי לחזור לישראל. על המטוס ראיתי את עמית סגל, שמעון ריקלין וינון מגל. הטיסה הכי ימנית שהייתה".

בשמאל בהחלט משייכים גם את הוכמן לימין, "כי השמאל נורא נעלב", הוא טוען. "מאשימים אותי שאני רודף אחרי הלייקים של הימנים. תשמעי, הרבה יותר קל לצחוק על השמאל. הייתי בהפגנה של הימין והסתלבטתי עליהם, אבל לומר לך שזה עשה הדים ברשת? לא ממש.

"אני מודה שיש לי גם אג'נדות – לא בימין־שמאל אלא בפרוגרסיביות מול שמרנות. אני יותר שמרן, ואני בסדר עם זה. כן, למרות שאני גר בתל־אביב. זה תהליך התבגרות לדעתי. בגיל עשרים כל אחד הוא נשמה חופשית, וגם אני הייתי כזה, אבל כשאתה מתבגר ומתחתן ומביא ילד, פתאום אתה חושב על חינוך ושואל את עצמך למה אתה רוצה שהוא ייחשף. האם התהליך הזה הגיע כבר לסרטונים ולבמה? לא. זו ההתלבטות שלי: עד כמה להתבגר גם בתוכן שלי".

מה זה אומר, "להתבגר בתוכן"?
"הייתי יכול לשנות את המופע ולדבר על הילד ועל הנישואים, וזה משהו שאני מדבר עליו אבל רק בדרך אגב, זה לא הנושא. כלומר, אני מתהלך בעולם, בדמות המקצועית, לא כאיש משפחה, אלא עדיין כבדרן שטח, קומיקאי שטח, זאת ההגדרה שלי".

אתה מרגיש שרוב הקהל שלך הם צעירים?
"אין ספק. קודם כול יש נתונים. כלומר, זה נגמר בגיל 45 פחות או יותר. בהופעות אני דווקא רואה קהל יותר מבוגר, אבל ברחוב וברשתות מן הסתם הקהל יותר צעיר. העניין הוא שבאמת היום מגיעים לכולם ברשת, ואם החומר טוב מספיק הוא פשוט רץ.

"בכל מופע, יהיה גם דתי וגם ערבי שמגיע מיפו – זה מדהים, כי אנשים אוהבים לצחוק על עצמם. עשיתי מופע בכפר־קאסם, וחיבקו אותי! את יודעת איזה כיף זה? ואני אומר להם: 'אתם רק ביבי'.

"זה לא שאני קונצנזוס. אגב, לכל מי שרוצה להצליח במשהו מסוים ורוצה להתחבר לכולם אני אומר: לא! תמיד יהיו לך אוהבים, ותמיד יהיו לך שונאים. ויהיה כאלה שיתעצבנו ולא יאהבו את התוכן, וכאלה שיעופו עליו. אין קונצנזוס בחיים. כמו שלא כולם קוראים מקור ראשון, ולא הארץ, וזה בסדר. ברגע שאתה מגיע להבנה הזאת, הרבה יותר קל לחיות".

אבל כשאתה מסתלבט על בן אדם, זה אישי, זה לא קשור לקונצנזוס.
"נכון. אז אני אומר ככה: מי שמגיע להפגנה צריך להבין שזה אירוע תקשורתי וצריך להיות מוכן להכול".

להיות מוכן לזה שיקראו לו ראובן עטר?
"הם מתים על זה, מבקשים ממני 'צחק עליי!'. אבל לאחרונה הגעתי להפגנה בעניין אוקראינה, ופשוט סילקו אותי. אמרו לי 'אנחנו מכירים את השטויות שלך, לך מפה'. שוב, הגרעין הוא הבלפוריסטים, שהאידאולוגיה שלהם ראויה להערכה. אבל לסלק? זה לא בדיוק ההפך מהאג׳נדה?"

העימות הבין־אישי שנוצר לא מפחיד אותו. "בסופו של דבר, זה אנשים. וכמה שהם יתעצבנו יותר, ככה זה יותר אותנטי, והמטרה היא בסופו של דבר להצחיק, וחשוב לי להגיד את זה".

שלום בית

לפני כחצי שנה פרסם הוכמן פוסט שמכריז שהוא יוצא לצלם סרטון מול הארמון של ארדואן אם ישיג 10,000 לייקים, ובתוך יממה הגיע ליעד. הוכמן עמד בהבטחתו לעוקבים והתלהב מהקונספט. מאז הוא מתנה משימות נועזות אחרות במספר הלייקים שיקבל. "זה התחיל סתם, כשעוקב הציע לי את זה ואמרתי יאללה, נזרוק מספרים אסטרונומיים, מה יכול להיות. פתאום אני קם בבוקר ויש לייקים. אמרתי, בסדר, נישה חדשה, אתגר. העיתון לא שולח אותי. הקהל ישלח אותי, ואצלם אני מוכן לעבוד".

מה המודל העסקי אם אף אחד לא משלם לך על הטיסה הזאת?
"אני גוף תקשורת היום, ואני מייצר תוכן גם כדי למכור את הכיסאות להופעות, וגם כדי לחזק את המותג. יש גם המון תוכן שיווקי, שמייצר המון הכנסות אם אתה טוב. בגלל זה אני אומר: אתה כל הזמן צריך לייצר, זאת עבודה".

ואיך אביה, אשתך, מגיבה לזה?
"היא מבינה שזאת העבודה שלי אז גם אם אין בוס ששולח אותי פתאום לחו"ל ברור שצריך לעשות את זה. אבל אין בכלל שאלה, מה שהיא לא תרצה אני לא אעשה. אני מעדיף לשמור על יציבות ועל שלום בית. אני גם מאמין שבזכות זה שמצאתי את האישה שלי, ויצרתי לי שקט נפשי, הצלחתי להגשים את עצמי. שימי לב שרוב הקומיקאים הם דווקא אנשי משפחה – שבעה ילדים, זוגיות ארוכת שנים. צריך בסיס חזק בשביל זה".

איך אתה מסביר את זה?
"הקומיקאים לא היו הכי חתיכים בשכבה, את רואה… אני גבר ממוצע, מאוד ישראלי, שמנמן. קומיקאים לא היו מעולם כוכבי רוק. הם השיגו את אהבת הקהל דרך צחוק.

"בנט, אחרי אחד הכישלונות שלו בבחירות, פרסם פוסט הערכה לאשתו שבסופו הוא כתב עליה משהו שלא אשכח: יסוד כוחי. וזה משפט שנצרב אצלי. וככה אני רואה את זה, אני מסתכל על אביה לא בתור 'עזר כנגדו', אלא באמת כיסוד כוחי – צמד מילים שתפס אותי".

לפני שנה וקצת נולד להוכמן בנו הראשון, רום. "יש שני דברים שאני באמת טוב בהם בחיים: אני קומיקאי מיוחד ועם הומור משלי, לעניות דעתי, ואני אבא מדהים. בן זוג סביר, בן אדם מינוס, בן כפוי טובה, אבל אבא מדהים".

מה מדהים בך?
"קודם כול, יש לי זמן להיות עם הבן שלי. העבודה שלי לא לוקחת יותר מדי שעות, לכן יש לי איתו הרבה זמן. וחוץ מזה, ההורות שינתה אותי ונכנסתי לזה. כשרום נולד, אמרתי: אה, אז על זה מדברים! החברים תמיד היו אומרים לי: כשייוולד לך ילד, אתה תבין ותדע.

"אני מוכרח לומר שזה לא מייצר לי המון חומרים. אני לא מסתכל על זה בתור בדיחה. אני אבא טוטאלי מאוד. נגיד, הבן שלי בן שנה ושלושה חודשים ועוד לא הולך, ויש לי ביום רביעי הופעה מול כל רמת־גן. במקום להתכונן אליה אני כל הזמן באתרים: איך מעודדים ילד ללכת? זה מה שמעניין אותי עכשיו".

מה היעד הבא?
"תראי, ברגע שהפסקתי לדבר על יעדים הכול התחיל להסתדר לי. אחרת כל הזמן חיים בתסכול מהדרך, כי כשעוד לא הגעתם ליעד, לא מרגישים שלמים, וכשמגיעים יש ריק כזה. לכן אני לא אוהב להגדיר, ולכן אני מתקדם בצעדים קטנים. תמיד שאלו אותי מה ארצה לעשות כשאהיה גדול, ועכשיו אני גדול ועושה מה שאני אוהב, וזה מדהים.

"יש לי פרוייקט עכשיו עם הוט, שקשור לשידוכים. הוא בפיתוח, וזה קשה לי! אני לא בנאדם תהליכי. אם אני עוצר משהו באמצע אני כבר לא חוזר אליו".

טוב, זה מאוד מאפיין הפרעות קשב וריכוז.
"כן, אני חי עם זה. בדיוק דיברתי עם אברי גלעד, שהוא מאסטר בעניין וחבר טוב, והוא אמר שהנושא שהכי צריך להעסיק אותי ביומיום הוא איך אני מתנהל עם ההפרעה הזו בצורה נכונה, והוא צודק".