זה למעלה מעשור ניגש הלל גרשוני מדי יום למחשב, ומקליד פוסט או ציוץ שמצליחים לעורר עניין בקרב קבוצה אחת בציבור הישראלי ולהבעיר את העצבים אצל קבוצה אחרת. הוא לא כותב על מלחמות או על "חברים" או על נושאים אחרים של חיים ומוות, אלא עוסק בתחומים שנוטים לגרום לרובנו לחטוף מדי פעם את הג'ננה: כלכלה, חברה, סביבה. אתם יודעים, מדיניות.
בנהר אינסופי של תגובות, ציוצים וציוצים מחדש לפוסטים ולציוצים של גרשוני, אלמונים וידוענים מכל רחבי הרשת מדביקים לו כל שם גנאי ועלבון תחת השמש: הוא אוכל עניים לארוחת בוקר (עוד על כך בהמשך), נוגס בוועדי עובדים בארוחת הצהריים (עוד על כך בהמשך), ולארוחת ערב מתיישב מול מנה גדושה של מיזוגיניה מתוחכמת (עוד על כך בהמשך). ואז הוא מקנח בסחר באיברים (הבנתם).
"אני לא מכחיש שיש אקלים בחוץ, אני בהחלט חושב שיש אקלים. אני חושב שהאקלים משתנה ואני מסכים באופן כללי שבני האדם משפיעים עליו. אבל אין משבר, והפתרונות המוצעים מזיקים הרבה יותר מאשר מועילים"
אבל אחרי שעתיים של שיחה ערה על קפיטליזם וקומוניזם, השוק החופשי והשוק המנוהל, מדינת הלכה ודמוקרטיה ליברלית, בריאות וחולי, שינוי אקלים וקטלוג השירים של טיילור סוויפט, אני מבין שאין כל קשר בין האדם המתואר לעיל ובין הדוס הממושקף עם הציציות בחוץ שיושב מולי, ומדבר ברהיטות על סיוע לחלשים ותיקון עולם. אולי הוא קצת מגזים לפעמים. אולי הוא מסובב את הסכין בנקודות רגישות, או, כלשונו, "זורק גפרור למדורה" כשיש נושאים בוערים במיוחד על סדר היום. אפשר להבין למה הוא לא כוס התה של כולם, בטח לא של הסוציאליסטים, הסוציאל־דמוקרטים ושאר הטיפוסים החברתיים שהוא מבקש להפריך ולהגחיך. אבל אכילת עניים? לא הלל גרשוני.
הדימוי הזה, אני שואל אותו, לא מתסכל אותך קצת? "אלה רק החבר'ה שממילא לא ישתכנעו, הם לא מעניינים אותי", גרשוני מגיב בנינוחות, מניף את ידו בביטול. "ממילא יש להם אידיאולוגיה משלהם, והם לא מקשיבים. ומי שלא רוצה להקשיב – שיקפוץ. ואתה יכול לשים את זה בכתבה".
השלמת חוסרים
הריאיון הזה לא מתקיים סתם כדי לשאול צייצן פופולרי על מצבו הנפשי. בתחילת החודש יצא לחנויות ספרו הראשון של גרשוני, "כסף של אחרים" (הוצאת סלע מאיר). הספר מבקש להפריך "מיתוסים על כלכלה וסביבה שכולנו משלמים עליהם ביוקר". כדי לברר מה בדיוק כלול במיתוסים הללו והאם ייתכן שהוא מפיץ כמה מיתוסים בעצמו, נפגשנו בתחילת השבוע לשיחה במפקדה העליונה של השמרנות החדשה בישראל: משרדי פורום קהלת בירושלים. "הרגשתי שיש חוסר בעולם", פותח גרשוני ומסביר את הסיבה לכתיבת הספר. "יש הרבה כתיבה פופוליסטית שמאלית בנושאי כלכלה, וכמובן גם סביבה, ומעט מאוד מהצד השני. הרגשתי שיש פה, איך אומרים, כשל שוק. אני חושב שהכתיבה שלי תוכל להועיל קצת להרחבת השיח בנושא".
גם השמאלני השמאלי ביותר יוכל להסכים שהספר אכן מרחיב את השיח. במעט יותר מ־300 עמודים עוסק גרשוני בסדרה ארוכה של נושאים, אבל לצד העיסוק הפרטני בפערי מגדר, שינוי אקלים ואפילו מדינת הרווחה, הוא מציג גם מתקפה משולבת על הקומוניזם, כאילו אנחנו בליבה הקפוא של המלחמה הקרה.
שלושים שנה אחרי נפילת ברית המועצות, האם גרשוני לא בועט פה בפגר של סוס שמת מזמן? לפי מהירות התשובה, נראה שזו לא הפעם הראשונה ששואלים אותו על כך. "אני חושב שזה עוזר להבהיר את הטענות", הוא מסביר את הטקטיקה שלו. "אני פותח בדוגמה הכי קיצונית, שבעצם רוב האנשים יסכימו איתי עליה – מעט מאוד אנשים מאמינים כיום בקומוניזם ובמרקסיזם מוחלטים. המטרה היא להגיד לקורא: אתה מסכים איתי שקומוניזם הוא לא משהו, אבל גם אם תגיד שקפיטליזם חזירי הוא לא טוב וצריך דרך אמצע, אני אומר לך: בוא, נלך צעד־צעד, נבין למה כלכלה מתוכננת לא עובדת, למה מדינות שיש בהן שוק חופשי יותר משגשגות יותר. והסיבה היא שכאשר אתה מנסה להתערב מלמעלה בשוק, לרוב אין לך ידע מספיק, וגם אין לך אינטרסים נכונים. האינטרסים של המעמדות שקובעים חוקים, גם במדינה דמוקרטית, שונים מהאינטרסים של הציבור".
זמן טוב לזכור שהמדינה לא קמה בשביל לספק לנו שירותי בריאות וחינוך או לממן השכלה גבוהה, אלא כדי להעניק לנו חירות וביטחון. יום עצמאות שמח!
— הלל גרשוני Hillel Gershuni (@gershuni) May 5, 2022
לפי גרשוני, נראה שקפיטליזם חזירי הוא בדיון מוחלט, צ'יזבט שסוציאליסטים מספרים בלחישות מסביב למדורה הבוערת. "כשלי שוק", מקרים שבהם נדמה שהשוק החופשי לא מסוגל להתמודד עם בעיות כלכליות או חברתיות, עולים אחד־אחד בספר ואז נתלים על עץ גבוה. למעשה, גרשוני מתאר אינספור כשלי ממשלה. לדבריו, לממשלות יש מגע מידאס הפוך: כל מה שהמדינה מנסה לטפל בו נרקב. "סטטיסטית, ודאי שיש התערבות טובה", הוא מוכן להודות. "מובן שיש דברים שחייבים להיות ציבוריים, כמו ביטחון או ביטחון פנים. אבל אפילו את זה המדינה לא עושה טוב. תראה את הפרוטקשן בנגב, הפרעות בלוד. אבל נניח שאלה הדברים הכי בסיסיים שהמדינה צריכה לעשות – לשמור על הביטחון שלנו ועל תפקוד השוק".
אז צה"ל והמשטרה ישרדו את המהפכה הגרשוניסטית. אבל מה עוד?
"אני גם מסכים שיש מקומות שהתערבות ממשלתית מדודה והגיונית תהיה טובה בהם. אבל אנחנו לא נמצאים שם בכלל. אם היינו ב'ליברטריאני־לנד', אולי הייתי מבקש, נגיד, לקבוע רגולציה על איכות הסביבה".
אם התקשיתם בקריאת המילה "ליברטריאני", ברכותיי: אתם לא מבלים יותר מדי מזמנכם בטוויטר ובפייסבוק. בשנים האחרונות הפופולריות של המונח נסקה בבועת הרשת הישראלית. רשמית הוא מתאר אידיאולוגיה שקוראת לחירות אישית מרבית ולהתערבות ממשלתית מזערית, אך הוא גם משמש כינוי גנאי לכל מי שמציע מהלך לקידום השוק החופשי בישראל.
גרשוני, יש לציין, כלל לא רואה בעצמו חלק מהתפיסה הזו: "אני רואה בליברטריאניות פילוסופיה ענייה. היא מדברת רק על היחסים בין האזרח למדינה. חבר שלי סיפר פעם בדיחה: אם שואלים ליברטריאן מה הוא חושב על הסימפוניה החמישית של בטהובן, הוא יענה: 'אני חושב שלכל אחד יש זכות להאזין לה ואסור למדינה להפריע לאף אחד לעשות זאת'. אני חובב את גישת השוק החופשי, אבל בספר אני מנסה פחות לדבר בתיאוריות ובפילוסופיות, אלא לדבר תכלס".
בלי קונספירציות
כל מי שקרא פוסט של הלל גרשוני יכיר את הסגנון של ספרו: חד, אולי חד מדי. פתחו עמוד, כל עמוד, ותמצאו הסברים ענפים בשפה קוטלת (הוא מעדיף את המונח "דווקאית"). אולי במקום לשכנע אנשים הוא פשוט רוצה לעצבן אותם כמה שיותר? "כן, יש נימה כזו", הוא מאשר, אולי טיפה נבוך. "תראה, אני לא בא לשכנע סוציאליסטים. אם סוציאליסט יקרא את הספר ויגיד שיש פה משהו, אחלה. אבל אני בכוונה כותב בעוקצנות. אני חושב שכיף לכתוב ולקרוא את זה, ולא באתי לכתוב איזו מסה משעממת. בני אדם בדרך כלל לא רוצים לקרוא 'מצד אחד זה ככה ומצד שני זה ככה', הם רוצים לדעת עם מה הם יוצאים בסוף. אז אני אומר, קח קצה מסוים ותסביר אותו. אחר כך אתה יכול לאזן אותו עם דברים אחרים. יש לסגנון הזה נקודת תורפה ונקודת חוזק, אבל זה מי שאני".
ואם אנחנו עסוקים כבר בלעצבן אנשים, נעבור לאחת הסוגיות שמצליחות להרתיח כמו קומקום בשיא הקיץ במדבר אריזונה: פערי שכר מגדריים. כל הדיוט שמתעניין בהסבר לפערי השכר ודאי כבר צפה בסרטון של ג'ורדן פיטרסון מתעמת עם מנחת BBC, שמע את בן שפירו מתנצח עם סטודנטית שנה ב' ללימודי מגדר או קרא קטע של דאגלס מאריי על הבדלי מגדר בשוק העבודה. אותם נתונים ואותן טענות שהובאו שם מוצגים בהרחבה בספרו של גרשוני: במקום קונספירציה גברית ענפה, אפשר להסביר את פער השכר המגדרי כתוצאה של כמה גורמים שנראים לכאורה בלתי קשורים לאפליה. גברים ונשים בוחרים במקצועות שונים עם רמות הכנסה שונות; גברים נוטים לעבוד יותר שעות נוספות מנשים; נשים נוטות לקחת יותר חופשות משפחתיות (בעיקר חופשות לידה). לכל סעיף כזה אפשר לקשור אחוזים מפער השכר, עד שהוא מצטמצם מ־33 אחוזים אימתניים לאחוזים ספורים, שנראים יותר כמו סטייה סטטיסטית מאשר קשירת קשר מגדרי.
"יש הרבה כתיבה פופוליסטית שמאלית בנושאי כלכלה וכמובן סביבה, ומעט מאוד מהצד השני. הרגשתי שיש פה, איך אומרים, כשל שוק. ואני חושב שהכתיבה שלי תוכל להועיל קצת להרחבת השיח בנושא"
ובכל זאת, הטענות על פער השכר המגדרי נשמעות שוב ושוב כל שנה ביום האישה הבינלאומי, ולא רק בו.
"זה פלא גדול בעיניי, אני חושב שכשמציגים לאנשים סטטיסטיקה, הם לא כל כך מבינים שהיא נובעת מהבדלים שבאים 'מלמטה', מסיבות שורשיות ועמוקות, אלא מחפשים את הקונספירציה: איך מפלים כאן אנשים? האמירה שיש אפליה רק כי סטטיסטית אין שוויון ואין ייצוג שווה בכל מקום היא קפיצה לוגית. אולי היא נובעת מכך שאנשים נוטים לחשוב שיש איזו מועצת גברים לבנים ששולטים במצב, או אולי לא מועצה אלא מנגנוני דיכוי של הפטריארכיה. אבל העולם מורכב. זו לא אמירה שקל להבין ולהכיר אותה, כי עולם מורכב הוא גם משעמם וגם לא מסתדר עם הרצון של אנשים לתקן את העולם. אנשים רוצים להבין איפה יש בעיה ולתקן אותה.
"ואוסיף עוד טענה של פרידריך האייק (כלכלן אוסטרי זוכה פרס נובל, א"ש), שאמר שיש לאנשים נטייה להאניש את החברה, לחשוב שהיא דמות שיכולה להחליט – 'רוח הרפאים של הצדק החברתי' – ולהפלות בין אנשים. נוטים להאשים אותה, במקום להבין שהיא פשוט תוצר של הרבה יחסי גומלין והחלטות אישיות של כל אחת ואחד מהאנשים".
אם כל זה לא עצבן אתכם, לגרשוני יש עוד דעה לא פופולרית: הוא רוצה לבטל את שכר המינימום. "אנשים מתפלאים לגלות שיש מדינות מערביות מתקדמות, כמו שוודיה, שאין בהן שכר מינימום. צריך להבין שזו תופעה חדשה, ואנשים הרוויחו שכר טוב גם קודם לכן".
לדעתו שכר המינימום לא מוסיף עושר אלא מזיק לחלשים, הן בצד המועסק והן בצד המעסיק. למעסיקים דלי אמצעים אין יכולת להעסיק במחיר גבוה כל כך, ואילו הדרישה המלאכותית לשכר מזערי מבטלת משרות רבות ומונעת מאנשים לקבל עבודה. "שכר המינימום הוא פגיעה באוטונומיה של העובד ושל המעסיק", קובע גרשוני באמירה נדירה יחסית: לא תועלתנית, אלא אידיאולוגית. "המעסיק – שהוא לא תמיד איזה תאגיד אלא בן אדם כמוני וכמוך שמפעיל דוכן פלאפל או משהו אחר – נדרש לשלם שכר גבוה והוצאות גבוהות. שכר המינימום בעיניי הוא דוגמה למשהו שיש בו אולי כוונות טובות אבל ההשלכות רעות".
רק להסביר איך חופשת הלידה לגברים תצמצם פערים: היא תקטין את המשכורת של הגבר, וככה הוא ירוויח פחות. הצלחה! https://t.co/C9Gu4gGkmL
— הלל גרשוני Hillel Gershuni (@gershuni) May 11, 2022
נושא אחר שגרשוני מתעקש עליו כבר שנים, ומצליח לעורר תגובות רגשיות סוערות, הוא לגליזציה לסחר באיברים. גרשוני תומך באפשרות למכור כליה, והוא מדבר על כך עם סימני קריאה מובהקים. אנחנו מגיעים לנושא לאחר התקשקשות קצרה בשאלות של מוסר מול מעשיות בלגליזציה של הזנות ("אני לא חושב שהמדינה היא א־לוהים – ואת זה אתה יכול לשים בתור כותרת!"), אך גרשוני לא רואה כאן רק עניין של זכותו של אדם לגופו. "זה כל כך שונה, זה כל כך יפה!", הוא מכריז בהתלהבות. "מכירה של כליות מצילה בני־אדם! זה נהדר מבחינה מוסרית! איך אתה מעודד תרומה התנדבותית, אבל פוסל מכירת כליה רק כי יש בה כסף? בעיניי זה מזעזע, עזוב את עניין האוטונומיה של אדם על גופו, אני מדבר על הצלת חיים. אנחנו מתירים פונדקאות תמורת תשלום, ופונדקאות לא מצילה חיים. אלפי אנשים מתים היום כי האף שלנו מורם למעלה".
ומה עם הרתיעה האינסטינקטיבית, הוא כבר שואל בעצמו. "אני יכול להבין אותה, אבל אם אתה מתיר לאנשים לעשות את זה וולונטרית, מתיר לעשות את זה בשביל אח, אתה מתיר לעשות תרומת שרשרת, מתיר 'ברטר' של כליה לא' תמורת כליה לב' ואז לג' וכן הלאה, אבל תמורת תשלום לא? אין בזה באמת היגיון".
"יש גם אנשים הגונים בשמאל, ואני לא מצפה מהם שיקראו את הספר שלי ויחזרו בתשובה, אבל אני כן מקווה שאולי חלק מהם יפתחו את הספר ויגידו שיש פה איזו נקודה"
עניים לא ימכרו איברים למחייתם?
"קודם כול, אולי הם יחיו בלי כליה, אבל הם יחיו טוב יותר בעיניהם. למה להיות פטרנליסט? בעיניהם זה טוב. והמון אנשים יזכו לחיות יותר, יתהלכו בעולם במקום להיות מרותקים לדיאליזה או מתים. אחרי שאתה פורט לפרטים את הבעיות, אני לא מצליח לראות מה הסיבה האמיתית להתנגדות". מתנת חיים, לטיפולכם.
קפיטליזם בשעות הפנאי
הלל גרשוני, בן 40, נשוי לאביגיל (ביגול), אב לארבע בנות ומתגורר בכוכב־השחר. הוא נולד בירושלים למשפחה ברוכת ילדים: 11, ליתר דיוק. "הייתי ילד סנדוויץ' בדיוק, מספר שש". הם גדלו בשכונת נווה יעקב – לא בדיוק בחברה הגבוהה, לדבריו. הוא התחנך במסגרות הציונות הדתית, ואחרי שהשתחרר פתח בלימודי תלמוד ולשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחרונה סיים שם דוקטורט בתלמוד. במקביל הוא עמל בשנים האחרונות, יחד עם יוחאי מקבילי, על עריכתם ותרגומם של כתבי הרמב"ם, ובשנה שעברה יצא לאור הכרך השלישי והאחרון של "מורה נבוכים" שגרשוני תרגם מחדש לעברית. מכיוון שכל זה כנראה לא מעסיק אותו מספיק, בשנים האחרונות הוא גם צלל עמוק אל העולם התקשורתי־ציבורי – מכתיבה ברשתות ובבלוגים לטורים ומאמרים באתר מידה, ynet, בשבע, ליברל, ישראל היום ועוד. "כסף של אחרים" הוא עוד נקודת ציון, אולי שיא זמני, במסלול הזה.
"התחלתי לכתוב בפייסבוק ב־2009 בערך. בהתחלה לא הבנתי בדיוק מה זה. נכנסתי לדיוני כלכלה, חברה וסביבה כי ראיתי שזה מקום שאין בו כל כך אנשים, פחות מדברים עליו ופחות עוסקים בו. פתאום כל מיני ספרים ומאמרים שקראתי, שלא חשבתי עליהם מראש, פקחו לי את העיניים. שכר המינימום מעניין, למשל, כי כשאתה גדל אין לך מושג מה הטיעונים לגביו. אתה פשוט יודע שהוא קיים. ואז אתה מסתכל למשל אצל תומס סואל (כלכלן ופילוסוף אמריקני, מגדולי הוגי השמרנות והכלכלה החופשית כיום, א"ש) ואחרים, והם מדברים בהיגיון, אבל אף אחד לא חושב ככה. כי לא באמת חושבים על זה. הרבה מהדברים שאני כותב עליהם דומים בהקשר הזה".
אחרי כל השנים האלה של כתיבה ברשת, אתה מרוצה מהפרסונה שיצרת שם?
"יש משהו שמצחיק באנשים שפוגשים אותי ומופתעים מכך שאני אדם נחמד ולא מה שהם ציפו. אני לא חושב שאישיות רשת אמורה לייצג את כל הצדדים שלך, אתה בכוונה מדגיש נושאים מסוימים, מתבטא בצורה מסוימת, ואני בכוונה לא עושה חשבון בדרך כלל. בכל אופן, לא באמת מזיז לי אם אנשים חושבים על גרשוני כאוכל העניים או כאיש מרושע. בעיניי זה בעיקר אומר עליהם.
"מי שבאמת חשובים לי הם האנשים שבאמצע, שמוכנים להקשיב. ואגב, יש גם אנשים הגונים בשמאל שמקשיבים, ואני לא מצפה מהם שיקראו את הספר שלי, יחזרו בתשובה ויעזבו את כל אמונות השווא שלהם, אבל אני כן מקווה שאולי חלק מהם יפתחו את הספר ויגידו שיש פה משהו. שהם מוכנים להתמודד עם הטענות. זו המטרה שלי, להסיט את הדברים קצת הצידה".
אחרי בירור קצר של הגדרתו המגזרית ("מישהו התייחס אליי פעם כחרד"ל, עניתי שאני לא כל־כך חרדי ולא ממש לאומי, אז יש פה בעיה מסוימת"), השיחה עוברת לפנאי. כאן עולה באופן בולט למדיי נקודה שהייתה ברורה מהרגע הראשון: להלל גרשוני אכפת מאוד מהנושאים שהוא עוסק בהם, והם זולגים לכל דבר. כשאני שואל על הבילויים שלו הוא מדבר על ריבים באינטרנט, מצהיר על קריאה בשבת של ספר היסטורי על שלהי מלחמת העולם השנייה ("נפילת ברלין 1945" של אנתוני ביוור, מומלץ) ולבסוף מודה בקריאה מחדש של רומן המדע הבדיוני האפי "חולית" לרגל צאת הסרט (הוא אהב בסך הכול).
כשאנחנו עוברים לדבר על מוזיקה, הוא מפתיע: "מצד אחד אני יכול לשמוע פופ משנות התשעים והאלפיים, לא משנה מה – גם טיילור סוויפט, גם ABBA – וגם שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, שירי ארבע אחרי הצהריים והביטלס". מכאן השיחה עוברת מהר מאוד לדיון על אותו "חוק מטופש", כלשונו, הלא הוא חוק המוזיקה הישראלית. גם דיון במשחקי שחמט עם בתו הבכורה הופך לשיחה על הכנסת השחמט לתוכנית הלימודים בברית המועצות. לגרשוני יש פטיש ושמו קפיטליזם, ובכל מקום שהוא הולך הוא מוצא מסמרים בולטים.
ד"ר להטרלות
לקראת סוף הריאיון אני יוצא להטיח בגרשוני את שלל העלבונות והביקורות שמוטחים בו ברשת, ולתת לו הזדמנות לענות להם – סוג של סדנה לשרפת אנשי קש. אני פותח בנפוצה ביותר.
אתה חוקר תלמוד – מי שמך לכתוב על כלכלה וסביבה?
"מי שם את כל האקטביסטים הסביבתנים, שזה בכלל לא התחום שלהם – העיתונאים או גרטה טונברג?", גרשוני עונה בשאלה. "הם אומרים 'תקשיבו למדענים', אז אני אומר 'תראו את הנתונים'. אגב, ההכשרה האקדמית שלי לא רלוונטית. לא לחינם לא כתוב ד"ר הלל גרשוני על כריכת הספר. עזבו אותי באמא שלי, זה בכלל לא קשור. תקשיבו לטיעונים ותתמודדו איתם עניינית. זה כל מה שצריך לעשות".
אתה אומר שאין פערי שכר – למה אתה שונא נשים?
"מישהו באמת אמר לך את זה?"
זה מה שקראתי בטוויטר. נמשיך הלאה: אתה בעד ביטול שכר מינימום – למה אתה שונא עובדים?
"מי שבעד שכר מינימום הוא ששונא עובדים".
אתה נגד מדינת רווחה – למה אתה שונא עניים?
"אני חושב שמדינת רווחה יוצרת הרבה מלכודות עוני ומזיקה לעניים הרבה יותר".
אתה בעד עבודת ילדים – אתה רוצה שילדים ימותו מתשישות במכרות פחם?
"זו שאלה מצוינת. פנה אליי חבר שיש לו ילד בן 13 שמעולה בתכנות, וכותב אפליקציה. הוא ממש התחנן למצוא מישהו שיוכל להעסיק אותו, אבל אי אפשר כי הוא בן 13 ואסור להעסיק אותו. למה? בגלל המחשבה על ילדים שעבדו במכרות פחם במאה ה־19, והיום במפעלים במזרח הרחוק? אם אנחנו רוצים, נעביר חוק שיסגור אותם! אגב, זה לא תיאורטי, זה קרה בתקופה של קלינטון. העבירו חוק שאסר על ייבוא מכל מיני מדינות שיש בהן 'ניצול של ילדים', והרבה מפעלים נסגרו. הילדים שנפלטו החוצה עברו לעבוד בחקלאות או אפילו בזנות, עבודות קשות ומזיקות הרבה יותר.
"אני תומך מאוד בלימוד, אבל חוק חינוך חובה עד גיל 18 הוא טירוף, והרבה אנשי חינוך שאני מכיר חושבים שהוא מזיק מאוד. אגב, לא כללתי את זה בספר כי לא רציתי להפריע יותר מדי לאנשים. לא רציתי ליצור יותר מדי אנטגוניזם".
אתה מכחיש אקלים – למה אתה שונא את כדור הארץ?
"אני לא מכחיש שיש אקלים בחוץ, אני בהחלט חושב שיש אקלים. אני חושב שהאקלים משתנה ואני מסכים באופן כללי שבני האדם משפיעים עליו. אבל אין משבר, והפתרונות שמציעים לבעיות מזיקים הרבה יותר משהם מועילים".
אתה טרול – למה אתה לא דן ברצינות?
"הנה, הספר הזה נועד לשכנע שאני בדיוק ההפך מטרול".
קיבלת כספים מפורום קהלת, כמו שכתוב בפירוש בהקדמה…
"לכן קוראים לספר 'כסף של אחרים'".
חכה לסוף השאלה! למה אתה פועל למען אינטרסים אמריקנים זרים שרוצים להשפיע על מדינת ישראל מבפנים?
"שמע, זה מדהים. מי בדרך כלל מדברים על השפעה אמריקנית? האנשים שכל המימון שלהם מגיע מקרנות אירופיות או מקרנות אמריקניות, שכל האידיאולוגיה שלהם גדלה בחממות של קולג'ים אמריקניים. היום באמת יש מוקד אמריקני חזק גם בשמאל וגם בימין, כי אמריקה היא, מה לעשות, כוח דומיננטי בעולם. אם מישהו רוצה להשתמש בכסף שלו כדי לקדם אידיאולוגיה, זה באמת דבר נהדר בעיניי. אילו אני הייתי עשיר והייתי רוצה עכשיו שמישהו יכתוב ספר על הנושא הזה, הייתי נותן לו כסף. מה הבעיה?"
לסיום, נראה בקרוב את ספר ההמשך, "כסף של אחרים 2: נקמתו של הכסף"?
"אשתי קוראת לספר הבא 'כסף של אחרות'. זה מאוד מדגדג לי. אם הספר יצליח ומספיק אנשים יקנו אותו, יכול להיות. יש הרבה מאוד נושאים שלא הגעתי אליהם".
