זכייתו של ג'ושוע כהן בפרס פוליצר בשבוע שעבר על ספרו "הנתניהוז" היא הזדמנות טובה לכתוב על הספר, אף שראה אור בעברית לפני יותר מחצי שנה. צריך לומר שזכיית הספר בפוליצר מעלה חשד לפופוליזם יתר בקרב חבר השופטים. עם כל הכבוד לספר הלא ארוך במיוחד (229 עמודים), ושבסך הכול לא מתרחש בו המון, איפה "הנתניהוז" ואיפה, למשל, מניפת היצירתיות האדירה של "ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי", זוכה הפרס ב־2001, או החשיבות ההיסטורית והתרבותית של "ענבי זעם" (1940) ו"אל תיגע בזמיר" מתחילת שנות השישים. כנראה הולך ופוחת הדור, ובימינו מספיק לשחזר – גם אם בכישרון רב – פגישה אמיתית בין ד"ר בנציון נתניהו ומשפחתו למבקר הספרות האמריקני הרולד בלום, לשפץ אותה עם כמה פרטים בדיוניים שכמובן יעמיקו את אווירת הכאוס והאנטי כלפי כל מה שהשם נתניהו מריח ממנו, והנה קיבלת פרס ליברלי מכובד.
הסיפור מתרחש באמצע המאה שעברה, בעיירה הבדיונית קורבינדייל בניו־יורק, ובה הקולג' הבדיוני קורבין. רובן בלום – בן דמותו של הרולד בלום האמיתי – הוא מרצה יהודי יחיד ומבוהל, ובאחד החורפים הוא מקבל משימה: לארח וללוות את ד"ר בנציון נתניהו, היסטוריון ידוע שבא מישראל לבדוק את אפשרות העסקתו כחבר סגל.
אלא שבנציון מגיע עם כל החבילה, כלומר משפחת נתניהו בהרכב מלא: רעייתו צילה ושלושת בניו – יונתן, בנימין ועדו. בלום, שכל רצונו להיות נחבא אל הכלים, מסובך גם כך מעל הראש עם יחסי משפחה מורכבים, והדבר האחרון שברצונו להתעסק איתו הוא משפחה ישראלית מופרעת.
כן, מופרעת זו המילה הנכונה למקרא הספר, ואחת מההשמצות הגרועות פחות שמוטחות בעמודיו במשפחת נתניהו. האב מוצג כידען אך עקשן, פרנואיד ונודניק ממדרגה ראשונה. דמותה של צילה מזכירה מאוד את דמותה של שרה נתניהו דווקא, כפי שהיא מוצגת במעוות בתקשורת הישראלית כבר שנים רבות, כלומר משהו לא ממש מחמיא, אם להיות עדינים. ושלושת הבנים, לפחות יונתן ובנימין כי עדו צעיר מדי, מוצגים כסוסי פרא שלא בוחלים בשום תעלול, חוצפה או חוסר טקט כשהם משתלטים בגסות על הבית היהודי־אמריקני הענוג של משפחת בלום.
הספר מצחיק, ויש בו גם קטעים מעניינים שניכר בהם התחקיר ושמוצגת בהם משנתו של בנציון נתניהו בתחום הפילוסופיה היהודית והגורל היהודי בעולם עוין ובתחום האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל. אחרית הדבר חושפת את עמדותיו הפוליטיות של כהן, שמאל קיצוני במונחי ישראל: "שלטונו, המאופיין בבניית חומות, בהקמת התנחלויות ובנרמול הכיבוש והאלימות כלפי הפלסטינים, היה ניצחונו המוחלט של החזון הרוויזיוניסטי שהפיץ אביו, בעבר מושא לגינוי".
כדאי לקרוא את "הנתניהוז". קודם כול כי לא בכל יום תזכו לקרוא ספר קצר, קריא ומשעשע שזכה בפוליצר. שנית, כדי להבין מה חושבים עלינו הישראלים רבים מיהודי אמריקה, גם אם זה לא נעים. ושלישית, בשביל המכתב האמיתי שמופיע בעמוד האחרון, ששלחה לכהן בת דמותה האמיתית של ג'ודית, קרובת משפחה שגרה תקופה עם הזוג בלום, לאחר שכהן שלח לה את כתב היד וביקש שתתקן בו פרטים כלשהם. זהו מסמך פרוגרסיבי מדהים ומצחיק הרבה יותר מ־228 העמודים שלפניו.
