"היו ימים שהתמודדתי עם קשיים כלכליים גדולים, עבדתי באבטחה בלילות ואמרתי לעצמי שאני לא מבין איך הגעתי לפה ולמה אני ממשיך לספר לעצמי סיפורים. היו פעמים שכבר לא הייתה לי מוטיבציה או כוח רצון להמשיך ולדחוף. אבל אז הלכתי לישון, קמתי בבוקר והמשכתי לנסות", כך מספר הלוחם נתן לוי, שהפך לפני שנה וחצי, לאחר שנים של תלאות וקשיים, ללוחם הישראלי השלישי שזוכה לחוזה ב־UFC, האליפות הבכירה ביותר בעולם אומניות הלחימה המשולבות (MMA).
לפני כמה שבועות רשם לוי את ניצחון הבכורה שלו באליפות, אחרי שגבר על האמריקני מייק ברידן בהחלטת שופטים. כעת עומד מאזנו על 1:1 באליפות (ו־1:7 במקצוענים). בקרב הבכורה שלו, בנובמבר שעבר, הוא נוצח בהחלטת השופטים בתום שלושה סיבובים. "התחושה אחרי הניצחון הייתה מדהימה. עבדתי הרבה שנים בשביל הרגע הזה, היה קרב קשה מאוד ומלחמה גדולה, אבל כל דבר ששווה בחיים האלה הוא קשה, אז צריך לנשוך את מגן השיניים ולהמשיך לעבוד", משחזר לוי. "ההפסד בקרב הבכורה הגיע בתזמון רע מבחינת הקריירה וגם פגע בי מורלית, אבל למדתי ממנו המון, השתפרתי, ומבחינתי הוא היה מכשול בדרך להצלחה. תמיד ידעתי שבסופו של דבר אגיע לאליפות הזו, ושלא יספק אותי רק להשתתף, כי לא הגעתי לכאן כדי לחטוף מכות. המטרה שלי היא לנצח ולהפוך ללוחם דומיננטי, ומבחינתי זכייה באליפות העולם במשקל עד 70 קילוגרם היא בהחלט ריאלית. אבל אצטרך לטפס על ההר הכי גבוה בעולם כדי לגרום לזה לקרות".
בלחימת ה־MMA, שני מתאבקים עוטי כפפות נכנסים לכלוב ונאבקים במגוון רחב של שיטות לחימה, בקרבות אלימים מאוד, שמסתיימים בדרך כלל כשהמתחרים זבי דם. "הספורט הזה נראה ברברי, אבל חשוב לדעת שיש בו ספר חוקים שלם עם הגבלות שמטרתן לשמור על בריאות הלוחמים", מסביר לוי. "אסור לנו לפגוע בעיניי היריב, בגרון, מאחורי הראש, בעמוד השדרה ובאיברים המוצנעים, ואסור לנשוך או להתנהג באופן לא ספורטיבי. היופי של הספורט הזה שהוא לא מוגבל מעבר לחוקים לשמירת הבריאות של הלוחמים. בקרטה, לדוגמה, אם היריב נופל אתה צריך לעצור ולתת לו לקום, אבל קרב אמיתי לא נגמר ככה. ב־MMA מותרות כל הטכניקות של אומנויות הלחימה, בלי לעצור כל רגע, וככה אפשר באמת לדעת מי הלוחם הטוב ביותר".
בשביל מי שהספורט הזה נראה לו ברברי, חשוב לדעת שיש בו ספר חוקים שלם עם הגבלות שמטרתן לשמור על בריאות הלוחמים
ועדיין, מה מוביל אדם בוגר להיכנס לכלוב וללכת מכות עד זוב דם?
"התשוקה לא באה מהרצון להכאיב לאנשים, אלא מהרצון לבחון את עצמי ולצאת מאזור הנוחות. אני אוהב אומניות לחימה ואוהב להתאמן ולהתקדם, וזה סגנון חיים שאין לו מחיר מבחינתי. להגיע לקרב ולעמוד מול יריב חי, שרוצה לעשות לך את מה שאתה מנסה לעשות לו, זה מצב לא קל שדורש התעלות אדירה. לכל אדם יש אוורסט משלו, וזה האוורסט שלי".
שני קודמיו הישראלים של לוי באליפות הבכירה הם מוטי הורנשטיין, שנלחם ב־UFC בימיו הראשונים של הארגון בסוף שנות התשעים, ונועד להט, שעשה זאת לפני שש שנים. לוי הגיע לאליפות הבכירה בדרך יוצאת דופן, לאחר שבנובמבר 2020 קיבל שיחת טלפון שהציעה לו להתחרות בקרב שהניצחון בו יבטיח לו חוזה ב־UFC. אך בקרב, שהתקיים כעבור יומיים, הוא ניצב דווקא מול יריב בלתי מנוצח, בקטגוריית משקל גבוהה משלו. "זו הזדמנות שלקחתי בשתי ידיים, וזו אחת הסיבות לכך שעברתי לארצות הברית, כדי להיות קרוב לצלחת. הייתי מוכן, בריא, בכושר, עם מאזן 0:5 במקצוענים באליפויות זוטרות יותר, ורק חיכיתי להזדמנות כזו. היה לי מזל לקבל את ההצעה הזו", קובע לוי. "ועדיין, זה לא אומר שלא פחדתי מאוד. זה היה מעמד גורלי בקריירה שלי, ופחדתי מכישלון. אבל כמו תמיד לא נתתי לפחד לעצור אותי. עליתי להילחם, ניצחתי ניצחון מוחץ, וזה זיכרון מתוק עבורי".
בסיום הקרב הכריז דיינה וייט בהתלהבות על כניסתו של הישראלי לאליפות. "וייט הוא האבא של הענף בעשרים השנה האחרונות. הוא נשיא הליגה, הפנים שלה, והמילה האחרונה שקובעת מי יתחרה מול מי", הוא מסביר. "לפני עשרים שנה האחים פרטיטה קנו את האליפות ויחד עם וייט הביאו אותה למיינסטרים. הם הפכו את ה־MMA מענף של לוחמים שעלו לזירה בלי כפפות ובלי הגבלות משקל וזמן לספורט המרהיב שהוא היום".
הכניסה של לוי לליגה זיכתה אותו לפי שעה בחוזה לארבעה קרבות. "אני מאמין שאנצח בשני הקרבות הנותרים ואקבל חוזה חדש, בכסף גדול יותר", הוא קובע. "החוזה ההתחלתי לא גבוה במיוחד, זה לא שאוכל לפרוש מחר או אפילו להחזיר את ההשקעה הכלכלית שלי בעצמי בשמונה השנים האחרונות באימונים, בפיזיותרפיה, בתזונה, בטיפולים, בעיסויים. כל שקל שאי פעם הרווחתי השקעתי בחלום שלי".
כמה זמן לוקח להתאושש מקרב כזה?
"לשמחתי יצאתי מהקרב האחרון חבול רק במקצת, אז יש לי שבוע־שבועיים של התאוששות, עם קצת כאבים בפנים ובצלעות. לפעמים יש פציעות חמורות יותר, שדורשות התאוששות של כמה חודשים".
איך נראה סדר היום שלך?
"אני מתאמן בקרבות שלוש פעמים ביום, שעה וחצי של קרב בכל אימון, ובין לבין נח ומתאושש. אני גם עושה טיפולים, עובד עם מאמן מנטלי ועושה אימוני כושר. בכל שבוע אני מתאמן בשלל אומניות לחימה ולוקח יום מנוחה, וגם בו אני יוצא לריצה או עושה אימון כושר. אני מקדיש גם זמן רב לצפייה בקרבות שלי ובקרבות של היריב הבא כדי למצוא את נקודות התורפה שלו, כדי שאוכל לנצל אותן בקרב".
מתי יתקיים הקרב הבא שלך?
"אחד הקשיים בענף הזה הוא שיש בו פחות עקביות וסדר. כרגע אני לא יודע מתי יתקיים הקרב הבא. בליגה יש יותר מ־500 לוחמים ובכל שנה מתקיימים 50 אירועים, ובכל אירוע יש 12 קרבות. לא פשוט לשבץ את כולם".
הכול למען החלום
נתן לוי, בן 30, נולד בצרפת ועלה עם משפחתו להרצליה פיתוח כשהיה בן חודשיים. "הייתי ילד רגיש ושקט, אבל אוי ואבוי למי שהיה מעצבן אותי", צוחק לוי. "דיברנו בבית צרפתית, והילדים בבית ספר היו צוחקים עליי בגלל המבטא. לא ידעתי אז להחזיר במילים, וגם לא הייתי הכי שנון, אבל ידעתי להחזיר מכות ולא נתתי לאף אחד להיות בריון כלפיי וכלפי האחים שלי, למרות שהם גדולים ממני. תמיד הגנו זה על זה. בשלב מסוים שלחו אותי לכל מיני טיפולים שניסו להרגיע אותי, ועם השנים התמתנתי. הייתי ילד קצת בעייתי, נגררתי אחרי חברים ועשיתי קצת שטויות, כמו להיות ליד כמה חבר'ה שעשו פנצ'ר למכונית של רכזת השכבה".
הוריו של לוי התקשו להתפרנס מחנות הרהיטים שניהלו, וב־1995 החליטו לשוב לצרפת איתו ועם שני אחיו הגדולים. אביו, שחזר בתשובה, דרש שמשפחתו תצטרף אליו. אבל האם, שגדלה בבית דתי, סירבה, מה שהוביל לגירושי השניים ולשובה של האם עם הילדים לישראל.
בגיל 13 החל לוי להתאמן בקרב מגע. "אהבתי מאוד סרטי אומניות לחימה. חלמתי להיות מתאגרף בזכות רוקי, אבל התחלתי בקרב מגע כי זה מה שהיה בסביבה", הוא נזכר. "בתיכון הכרתי חברים חדשים, וברגע שהם שמעו שאני מתאמן הם הציעו שנערוך קרבות. הם פשוט פירקו אותי. ואז סיפרו לי איפה הם מתאמנים".
בגיל 14 החל לוי להתאמן בקונג פו ואז בקרטה אצל שי חי, שזכה ב־2015 לרבע שעת התהילה שלו בתור מתמודד בעונה השביעית של האח הגדול. "האימונים נתנו לי מסגרת ותשוקה למשהו בחיים", לוי מספר. "במקום לשבת שעות על הברזלים עם חברים, עד שהשעמום יגרום לנו לעשות משהו דפוק, הגעתי בכל יום למכון. התאמנתי עם המתחילים ואז עם המתקדמים. בהתחלה הייתי גרוע וחטפתי מכות מכולם, אבל עם הזמן השתפרתי ואפילו התחלתי להדריך. פתאום היו לי משמעות, כיוון וביטחון עצמי. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי טוב במשהו, והשינוי היה אדיר".
זה לא שאני קם כל בוקר עם חשק ללכת לחטוף מכות, אבל זה עדיין הדבר שאני הכי אוהב לעשות וחלק מההנאה הוא הקושי והאתגר
בגיל 16 החליט לוי לנסוע בחופשת הקיץ ליפן יחד עם שי חי. "אמרתי את זה לאמא שלי והיא חשבה שאני צוחק, אבל אחרי כמה ימים חזרתי עם כרטיס טיסה והיא נלחצה. אבל היא כבר אישרה לי אז לא הייתה לה ברירה", הוא מחייך. "הגענו לאוקינאווה כדי למצוא מאסטר ששמו קיוהאדה שינג'ו, שהסכים לאמן אותי רק אחרי שחיכינו לו במשך שבוע מתחת לבית עם מנגו, שהיה אז יקר מאוד ביפן. חזרתי אליו אחרי שנתיים לשלושה חודשים, וזו הייתה חוויה קשה יותר, כי הגעתי לשם עם חסכונות מהבר מצווה, שאת רובם בזבזתי בתוך כמה שבועות. זה הוביל אותי למצב שפשוט הייתי רעב. בכל יום נסעתי עשרות קילומטרים על אופניים כדי להתאמן במכון, ובסוף האימון הסתכלתי בחלונות ראווה על מאפים שלא יכולתי להרשות לעצמי והלכתי לקנות צלחת פסטה או אורז בדולר. ירדתי שמונה ק"ג בתקופה שלי שם".
בגיל 17 קיבל לוי חגורה שחורה בקונג פו ובגיל 18 בקרטה, אבל בכל השנים ההן הוא לא השתתף בתחרויות: שי חי אסר עליו לעשות זאת. "הוא לא מאמין בתחרויות ובקרבות מול מישהו אחר, ובשנים ההן כיבדתי אותו ויישרתי קו", הוא מסביר. "בסופו דבר בחרתי את הדרך שלי, שהיא לא להימנע מתחרות בגלל כל מיני סיבות משונות. תחרות מחזקת אותך ומוציאה אותך מאזור הנוחות, ואני חושב שכל אדם צריך לעבור בדרך כזו, מלבד מי שבאמת לא רוצה".
בגיל 22 זומן לוי לתוכנית ריאליטי ישראלית שהייתה אמורה להפגיש בין לוחמי MMA ישראלים, אך לבסוף לא יצאה לפועל. "ברגע שהתוכנית בוטלה החלטתי שאני רוצה להמשיך להתאמן ולנסות להגשים חלום ולהפוך ללוחם MMA אמיתי. הבנתי אז שאם אני רוצה להגשים את התשוקה הזו, זה הזמן. אחרת אאחר את הרכבת", הוא אומר. "זה הוביל לכך שב־2013 סגרתי את כל מכוני לימוד הקרטה שפתחתי בארץ, אמרתי שלום למשפחה ולדנה, שהיום היא אשתי, וטסתי ללאס־וגאס".
לוי הגיע לעיר ההימורים בלי להכיר אף אחד, ובלי לדעת מה עליו לעשות כדי להגשים את חלומו. "אחרי תקופה התמזל מזלי לפגוש מאמן מדהים, ג'ימי גיפורד, שאימן עד היום כמה אלופי עולם. הוא אימץ אותי מהרגע הראשון, הכין לי תוכנית עבודה ולימד אותי בדיוק מה לעשות, וכל זה מטוב לב ומרצון לעזור לילד עם חלום".
בשנים הראשונות חילק לוי את זמנו בין ישראל לווגאס, בין הפרנסה להתפתחות המקצועית. כדי להתחיל בקריירה בענף צריך לעבור בקרבות חובבים, אבל שם נתקל לוי בקושי לא צפוי: תשעת הקרבות הראשונים שנקבעו לו בוטלו. "זו הייתה תקופה קשה ומייאשת", הוא מודה. "בכל פעם שנקבע לי קרב התאמנתי לקראתו, ואז הוא בוטל ונגמרה לי הוויזה והייתי חייב לחזור לישראל. אנשים סביבי ניסו להבין מה קורה. סיפרתי להם סיפורים שנשמעו כמו תירוצים. התקופה הזו נמשכה שלוש שנים, והסביבה שלי התחילה להגיד שזה אולי לא בשבילי. גם אני כבר חשבתי שהעולם מנסה להעביר לי מסר. לא הבנתי מה עשיתי רע ולמה אני לא מצליח. לשמחתי בפעם החמישית שהגעתי לווגאס נקבע לי הקרב העשירי, והפעם הוא יצא לפועל. ניצחתי בחניקה בתוך 50 שניות".
לשבור אנשים בזירה
לפני חמש שנים עבר לוי להתגורר בווגאס יחד עם דנה, הרחק מהמשפחה והחברים. "במשך השנים פספסתי המון אירועים משפחתיים, כי האימון תמיד היה יותר חשוב בשבילי. אני נמצא הרחק מהם כבר שנים, והאמת שיש בי כאב על הזמן האבוד עם המשפחה שלי", מודה לוי. "בשנים האחרונות התפיסה שלי קצת יותר מאוזנת, כי אני יודע שיש דברים שלא נמשכים לנצח. עם השנים המשפחה שלי למדה להבין ולהעריך את מה שאני עושה, והיום הם גאים בי".
כמה זמן נמשכת קריירה של לוחם?
"תלוי מתי התחלת ולאילו הישגים הגעת. אם לחמת בקרבות חובבים בגיל 16, יכול להיות שבגיל 25 הגוף שלך כבר שבור לחלוטין וזה הסוף שלך. אני בן 30 ומבוגר יחסית, אבל נלחם רק חמש שנים. הגעתי בגיל שאני בשל פיזית, מנטלית וטכנית. יש לי הגנה טובה, ואני מנסה להיות חכם בזירה. אני מחפש את הדרך הכי טובה ומהירה לנצח עם כמה שפחות נזק, ובזכות זה לא חטפתי יותר מדי מכות רעות בקריירה. מבחינת הגוף אני יכול להחזיק עוד הרבה. בכל מקרה, לא אחכה שהגוף שלי יתפרק לפני שאפרוש".
יש ענף MMA היום בישראל?
"עזבתי את הארץ כי לא היה לי איפה להתאמן, אבל בשנים האחרונות המציאות הזו קצת משתנה. יש לנו הרבה לוחמים טובים, שעברו בשנים האחרונות להתאמן בח"ול, ואפשר לצפות לעוד הצלחות שלנו בתחום".
אתה משלב עיסוקים אחרים בין הקרבות?
"היום אני משקיע את כולי באימונים, ואין לי עניין כרגע לעבוד במשהו אחר, למרות שזה לפעמים קשה כלכלית. אשתי דנה עובדת, ואני מרוויח כסף מהקרבות, בנוסף לכמה חסויות שקיבלתי מחברות שמייצרות מוצרים שאני מאמין בהם. ובאינסטגרם אני גם מציע חולצות שלי למכירה".
בתור יהודי, נתקלת פעם ביחס עוין בזירה או באימונים?
"יש הרבה משקל לעובדה שאני יהודי מישראל, ובמפגש פנים אל פנים הפידבק הוא כמעט תמיד טוב, חיובי ומפרגן. לאורך השנים התאמנתי גם עם לוחמים מוסלמים ופלסטינים, ותמיד ידענו לשים את הפוליטיקה בצד, להיות חברים ולהתאמן בכיף. באינטרנט אנשים נוטים להיות קצת רעילים, בטח הפחדנים שמתחבאים מאחורי המקלדת בלי תמונה אפילו, ואנשים כאלה מעיזים לכתוב לי דברים שהם לא היו מעיזים לומר לי בפנים".
על מה אתה חולם?
"אני מאמין בלפרק את החלום להרבה מטרות קטנות ולהתקדם שלב אחר שלב. בשבילי, ה־UFC זה שלב ענק והמטרה שלי היא לא להיות סלב או לעשות פרסומות אלא לשבור אנשים בזירה, להיות הלוחם הכי טוב ולזכות באליפות".
יש רגעים שלפעמים נמאס לך להילחם?
"זה לא שאני קם בכל בוקר עם חשק ללכת מכות, אבל זה עדיין הדבר שאני הכי אוהב לעשות, והקושי והאתגר הם חלק מההנאה. בזמני החופשי אני נהנה מאוד לבלות עם אשתי. אנחנו חובבי קולנוע גדולים, אוהבים לטייל, ומדי פעם אני משחק קצת משחקי וידאו. בסך הכול אני אדם פשוט".
איפה אתה בסולם האושר, מאחת לחמש?
"אני בחמש תמיד, כי האושר מבחינתי לא תלוי במצב הרוח. אני יכול להיות עצוב או עצבני, אבל אני חי את החלום שלי ואת העובדה שהלכתי איתו עד הסוף. לא משנה מה תהיה התוצאה הסופית של המסע, תמיד אהיה גאה בעצמי ולא יהיו לי חרטות שלא ניסיתי או העזתי. אני גם בר מזל להיות נשוי לאישה הכי מדהימה ותומכת בעולם, אנחנו והמשפחה שלנו בריאים, אז אין סיבה לא להיות מאושר".
