"אני מרגיש בר־מזל שזכיתי לעשות את מה שהכי רציתי ואת מה שאני הכי אוהב בחמישים השנים האחרונות. מדהים אותי כמה זמן עבר מאז שהתחלתי להופיע ולשיר, ואני מודה על העובדה שאני עדיין בקו הבריאות ויכול להמשיך להוציא אלבומים ולטייל בעולם", כך אומר דון מקלין, שחגג יום הולדת 72 באוקטובר האחרון, ונחשב לאחד מכותבי השירים וזמרי הפולק־רוק הטובים בכל הזמנים.
"זה מאוד קשה להצליח בעולם המוזיקה, וכשאני רואה היום צעירים שמנגנים על גיטרה, כותבים ושרים, אני לא יודע איך הם יצליחו לעשות עם זה משהו ולהתקדם. היום אתה חייב שיהיה לך גוף מסחרי מאחוריך עם מיליוני דולרים, שיוכל לגרום לאלבומים שלך להיות מושמעים. בימים שאני התחלתי, זה היה מספיק שהקהל יאהב אותך כדי שחברות התקליטים יסכימו להפיק לך תקליט, ולי היה המזל הזה. היום יותר מדי כסף מעורב בזה, וזה מאוד שונה. אומרים שלהצליח בתעשיית המוזיקה זה בערך אחד למיליון, דבר כמעט בלתי ניתן להשגה".
מקלין הגיע לראשונה לארץ ב־1978, אז היה בשיא תהילתו, ובסוף ההופעה הכיר כאן חיילת בשם אורלי צרפתי, שהפכה לבת זוגו למשך כמה שנים, ואותו לבן־בית בישראל. מקלין ערך בארץ כמה וכמה ביקורים פרטיים, שזכו בזמנו לכיסוי תקשורתי צמוד. "אני זוכר שיש אצלכם מוזיקה מצוינת, ואנשים שמאוד אוהבים לשמוח ועושים כל מה שניתן כדי להוציא את המיטב מהחיים. בהופעה האחרונה שיתפתי פעולה עם התזמורת הסימפונית ירושלים, ואני זוכר שניגנו בה הרבה מאוד מוזיקאים נהדרים מרוסיה. החוויות האלה נשארו איתי במשך שנים, ואני מצפה לראות הרבה אנשים בהופעות הקרובות שלי בישראל שייהנו מהופעה מעולה".
בשנת 1981 פרסם מקלין את השיר "ירושלים", שהפך לאחד השירים הקבועים ברפרטואר שלו. "טדי קולק, שהיה אז ראש עיריית ירושלים, יצר איתי קשר וביקש להיפגש. הוא רצה שאשתתף בסרט שהפיקו על העיר ושאכתוב את שיר הנושא שלו. כתבתי את 'ירושלים', שיצא מאוד יפה, ומאז אני שר אותו כמעט בכל הופעה. הגעתי לישראל כמה פעמים במיוחד בכדי להשתתף בצילומים של הסרט, ופגשתי הרבה אנשים מצוינים. אבל אני לא אדם ששומר על קשרים, בגלל שאני מרבה לזוז ממקום למקום".
בחודש הבא יגיע מקלין לשתי הופעות בישראל, ברעננה (16.6) ובתל־אביב (17.6). עבור קהל מעריציו מדובר באירוע מכונן, בשל העובדה שהופעתו האחרונה בישראל נערכה בתחילת שנות השמונים.
למה לא הופעת אצלנו כל כך הרבה שנים?
"יש הרבה מאוד מקומות שלא חזרתי להופיע בהם במשך שנים. עד לפני עשר שנים, הייתה תקופה ארוכה שבה הופעתי אך ורק בארצות־הברית ולא נסעתי למקומות אחרים, בגלל שהביקוש היה נמוך יותר. זה חלק מהעסק".
מישהו פנה אליך בניסיון למנוע ממך להגיע להופעה בישראל?
"מעולם לא פנו אליי בבקשה לבטל את ההופעות, וגם אם היו פונים, לא הייתי עושה את זה".
שלושים תשובות שליליות
דון מקלין נולד בשניים באוקטובר 1945 בניו־רושל שבמדינת ניו־יורק. הוא אב לשני בנים, ולפני שנתיים נפרד ממי שהייתה בת זוגו בשלושים השנים האחרונות, אחרי מאבק גירושין מכוער למדי.
את האהבה למוזיקה רכש בגיל מאוד צעיר. "כשהייתי ילד סבלתי מאסטמה ומאנמיה, דבר שאילץ אותי להישאר הרבה בבית. הפסדתי שבועות ארוכים של לימודים ולא היו לי חברים, כי כולם שיחקו זה עם זה בהפסקות ואני כמעט לא הייתי שם", נזכר מקלין. "את רוב הזמן שלי העברתי בהקשבה לרדיו ולתקליטים שהיו בבית. מדי פעם יכולתי לקנות לעצמי סינגל חדש, שיצא אז על גבי תקליט, ועם השנים בניתי לעצמי אוסף מרשים של אלבומים. בגיל 16 קניתי את הגיטרה הראשונה ולמדתי לנגן עליה, ובהמשך גם על בנג'ו".
זכור לך הרגע שבו החלטת שהעיסוק המרכזי שלך יהיה מוזיקה?
"לפני שהלכתי לקולג' ראיתי הופעה של הלהקה האהובה עליי, ה־Weavers, ב'קרנגי הול' בניו־יורק, ואני זוכר שבמהלך הערב חשבתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי".
הערצתו ל־Weavers הובילה את מקלין ליצור קשר עם מנהיג ההרכב, פיט סיגר, שהיה ידוע גם כפעיל פוליטי, וחלוץ שירי המחאה בשנות החמישים והשישים בארצות־הברית. בין השניים נוצרה ידידות קרובה, וסיגר הפך למנטור של מקלין וסייע לו רבות בכל מה שנוגע להופעה על במה. "בצעירותי הערכתי מאוד את פיט והיה לי המזל להיות בקרבתו במשך כמה שנים. הוא היה פתוח, אוהב ונדיב כלפיי. הוא היה אדם נהדר ומאוד אהבתי אותו, אבל העובדה שגם היה קומוניסט אמיתי בדעותיו, שביקש שנפקפק במוסדות וערכים אמריקניים, הייתה בסופו של דבר בעייתית עבורי. מעולם לא שמעתי אותו מעביר ביקורת על מה שנעשה במדינות הקומוניסטיות, אלא רק על המדינות עם ההנהגה הפשיסטית, ועם השנים הוא הפך יותר ויותר אנטי אמריקני".
בשנת 1963, עם סיום לימודיו בתיכון, החל מקלין להופיע במועדונים בניו־יורק ובמקביל לכתוב מוזיקה מקורית. "במשך שנה הופעתי אבל לא הרגשתי שאני מתקדם, והחלטתי להירשם ללימודים. אבא שלי מת כשהייתי בן 15, והבטחתי לו שאלך לקולג' ורציתי לעמוד בהבטחה שלי. בסופו של דבר הוצאתי תואר במנהל עסקים, במסלול ערב בקולג' בשם 'לונה', ובמקביל הופעתי במועדונים, קולג'ים ופסטיבלים ברחבי ארצות־הברית ומאוד אהבתי את זה".
מקלין הרגיש בשל להוציא את אלבומו הראשון לאחר שסיים את לימודיו בקולג', אולם הדלתות לא נפתחו בפניו בקלות. "במשך שנתיים קיבלתי יותר משלושים תשובות שליליות מחברות תקליטים שסירבו להוציא את אלבום הבכורה שלי. זה היה מאוד קשה ומתסכל עבורי, והאמת שבאותה תקופה הייתי ממש עצבני. היה בי הרבה כעס, והייתי במצב שאף פעם לא כדאי להיות בו. היה לי אז מנהל גרוע שלא ידע לעשות כלום, אבל נשארתי איתו, גם כי הייתה לו הצלחה מסוימת עם אמנים אחרים, וגם בגלל שהוא היה היחיד שהסכים לעבוד איתי אז. למרות הקשיים, מעולם לא שקלתי להרים ידיים ולוותר ופשוט המשכתי לנסות".
העקשנות והאמונה של מקלין נשאו פרי, וב־1969 הקליט את אלבומו הראשון "Tapestry", שיצא לאוויר העולם שנה לאחר מכן בחברת התקליטים "Mediarts". היצירה זכתה לביקורות חיוביות, אבל ההצלחה המסחרית שלו הייתה מוגבלת בלבד. "בניגוד למה שחושבים, האלבום הראשון שלי עשה עבורי שירות נהדר", טוען מקלין, "כי הוא הפך אותי מאלמוני לזמר שמכירים ומשמיעים ומזמינים, כזמר המרכזי של הערב בהופעות ובמועדונים. באותה תקופה גם השמיעו אותי הרבה ברדיו, וזה היה שינוי גדול עבורי".
חוסר ההצלחה המסחרי של האלבום הוביל את חברת התקליטים לבטל את ההתקשרות בין הצדדים, אבל במקביל חברת "United Artists Records" זיהתה את הכישרון הגדול שלו, הציעה לו חוזה וזכתה בגדול. ב־1971 יצא אלבומו השני, "אמריקן פאי", ששיר הנושא שלו הפך ללהיט בינלאומי היסטרי, ולאחד הסינגלים המצליחים בכל הזמנים. השיר, שאורכו שמונה דקות ושלושים שניות, חולק מפאת אורכו לשני חלקים, שכל אחד מהם מופיע על צד אחר של האלבום. הוא כיכב בפסגת מצעד השירים האמריקני במשך ארבעה שבועות ברציפות וזכה לתהודה גם בבריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו־זילנד. "כתבתי את השיר במשך שלושה חודשים, וכמובן לא ידעתי אז שיהפוך לכזו הצלחה ואפילו יוכתר כאחד מחמשת השירים הגדולים של המאה. מדובר גם בשיר הארוך ביותר שאי פעם הגיע למקום הראשון במצעד השירים האמריקני".
היום קשה לראות שיר באורך כזה מושמע והופך ללהיט. איך אתה מסביר את ההצלחה שלו אז?
"באותם ימים המאזינים היו חכמים יותר. הם רצו לשמוע שירים מעניינים, ולא רק רעש. אופי הרדיו והמאזינים היה שונה לחלוטין. היו יוצרים מוכשרים רבים שעשו עבודה מצוינת, והקהל היה מוכן למשהו חדש, בתנאי שיהיה ברמה גבוהה. אנחנו מצידנו ניסינו להיות כמה שיותר יצירתיים ומלהיבים".
השיר, שבמשך שנים משמעותו נסתרה מעיני המעריצים, עוסק במותו של הזמר באדי הולי שנהרג בתאונת מטוס בשנת 1959, ובשינויים שעברו מקלין וארצות־הברית באותן שנים. "רוח השיר לא עוסקת בסיפור ספציפי ותמיד אפשר לשייך אותו לתקופה מסוימת, גם לזו שלנו עכשיו. זה כמו המחזה 'מותו של סוכן' של ארתור מילר, שמספר איך התאגידים הגדולים בארצות־הברית מנצלים את האדם הקטן, שחייו לא שווים דבר. הסיפור הזה נכתב בשנות החמישים של המאה הקודמת, אבל נכון גם להיות, וכך גם אמריקן פאי".
עד כמה ההצלחה השפיעה עליך?
"האלבום השני, שהפך ללהיט מטורף, הפך אותי למוּכּר בכל העולם, אבל אני עצמי ניסיתי לשמור את החיים שלי צנועים ככל האפשר. גרתי בבית כפרי קטן במשך עשרים שנה, עם סוסים וכלבים, ובמקביל יצאתי לסבבי הופעות, המשכתי להקליט, להוציא אלבומים ולעבוד".
אחרי שמצליחים ליצור להיט כזה, חוששים שפתאום הכול ייגמר? יש לחץ ליצור עוד להיט?
"ההצלחה המסחרית שימחה אותי מאוד, אבל בשום שלב לא אמרתי לעצמי שעכשיו אני אמור לייצר 'אמריקן פאי' שתיים, שלוש או עשר. אני אמן וכל חיי ניסיתי לפעול ביושרה מסוימת ולשלב את חיי ואת הרגשות שלי ביצירה".
הקאבר של אלביס
במהלך שנות השבעים הוציא מקלין שבעה אלבומים, וצבר להיטים נוספים כגון "And I Love You So", "Vincent" ו־"Castle in the Air", שהפכו גם הם ללהיטים גדולים. "עד היום אני עושה את מה שאני מרגיש כנכון – יש לי רעיון ואני כותב אותו, ולשמחתי הרבה דברים הצליחו לאורך השנים. השירים שלי מאוד שונים זה מזה. לפעמים זה הצליח כלכלית ולפעמים פחות, אבל מבחינתי זו תמיד הייתה הצלחה, כי המשכתי ליצור ולעבוד. המטרה שלי אף פעם לא הייתה רק הצלחה מסחרית".
שיריו של מקלין זכו גם לגרסאות כיסוי רבות – מדונה הפכה את "אמריקן פאי" שוב ללהיט בתחילת שנות האלפיים, וגם חוליו איגלסיאס, פרי קומו וג'ורג' מייקל החזירו כמה מלהיטיו לתודעה. אבל הראשון שעשה את זה הרבה לפניהם היה לא אחר מאשר אלביס פרסלי, שיצר ביצוע מקסים ל־"And I Love You So" ב־1975. "מעולם לא פגשתי את אלביס, אבל אהבתי מאוד את הגרסה שלו לשיר שלי, ואני יודע שהוא שר אותו בכל ערב, ממש עד הימים האחרונים לחייו. אני יודע שהוא אהב לבצע אותו, ושהיה חלק חשוב מהרפרטואר שלו ובתור כותב שירים זה היה כבוד גדול עבורי".
מאז ההצלחה הגדולה בשנות השבעים ממשיך מקלין להקליט ולהופיע ברחבי העולם, ונראה שבשנים האחרונות הוא זוכה שוב לעדנה גדולה. אלינו לארץ הוא יגיע במסגרת מסע הופעות עולמי, לכבוד צאת אלבומו ה־22, "גנים בוטניים". המסע צפוי להמשיך בשנתיים הקרובות ולנדוד ברחבי אמריקה, אירופה, אוסטרליה והמזרח הרחוק. "לפעמים קשה לי להאמין שאני עדיין מטייל ומופיע בעולם בגיל 72, ואני אסיר תודה על הכול, כי אני יודע שמעטים זכו לחיים כמו שלי", אומר מקלין, "כשאני בסיבוב הופעות אני אוהב להיות להיות בתנועה ולא להישאר במקום אחד יותר מיום או יומיים, וחייב להמשיך הלאה. אנחנו תמיד נמצאים במלונות מצוינים, אבל זה פחות מעניין אותי, כי רק שאני בבית אני באמת מרגיש במקום המוגן שלי. בשנים האחרונות, כשאני לא מופיע אני חי בין הבתים שלי במיין ובפאלם ספרינגס, בין המדבר לבין הירוק והמושלג, ואני נהנה לנוע בין שני העולמות האלה".
איך מתקבל האלבום החדש?
"הוא מתקבל ונמכר מאוד יפה עד עכשיו. אני תמיד שמח לשיר חומרים חדשים בהופעות שלי, יחד עם החומרים הישנים. אף הופעה שלי לא דומה לזו שלפניה או אחריה, ובכל ערב אני מחליף את רשימת השירים ואת הסדר שלהם, כדי שיהיה מעניין ושונה".
אתה עדיין מתרגש לפני הופעות?
"אני תמיד נרגש לפני שאני עולה על הבמה. אני מתכונן להופעה בסדר קבוע משלי שעוזר לי להיות בדריכות ובפוקוס, שנחוצים לי כדי להופיע טוב".
אתה מופיע עם אותו הרכב כבר עשרות שנים, מה תוכל לספר עליו?
"יש לנו קבוצה נהדרת של מוזיקאים שמלווה אותי. אחרי כל כך הרבה שנים כבר הפכנו למשפחה אחת קטנה, ועל הבמה יש בינינו הבנה כמעט עיוורת. אנחנו לא צריכים לדבר יותר מדי כשזה מגיע למוזיקה עצמה".
עד כמה הקהל שבא לראות אותך שונה ממקום למקום?
"הקהל שמגיע להופעות שלי מאוד מגוון, רובם בגילֵי הביניים, חלקם מבוגרים יותר וחלקם צעירים, לפעמים אפילו ילדים. הרבה משפחות מגיעות יחד לראות אותי ונחמד לראות שהדור הצעיר מכיר אותי".
אתה מאמין שאם השירים המוכרים שלך היו יוצאים היום, היית מצליח באותו אופן?
"מאוד יכול להיות שכן, כי אני לא חושב שאני פחות טוב מהצעירים שמנגנים היום. אני עשיתי את הדברים בצורה שונה ואני מרגיש בר־מזל שקיבלתי את ההזדמנות וניצלתי אותה".
מה דעתך על המצב כיום בארצות־הברית מבחינה פוליטית?
"כרגע מה שיש לנו בארצות־הברית, הוא נשיא עם פה גדול. כל אחד בתפקיד הזה עושה דברים, מקדם פעולות שהוא מאמין בהן, וזה בסדר. אבל הייתי שמח אם הוא היה עושה אותן בשקט, סותם קצת את הפה ומפסיק לדבר כל כך הרבה".
אף פעם לא היססת לומר את דעותיך. חשוב לטעמך שאמנים יתבטאו פוליטית?
"חשוב לי להיות קודם כול אמן, מאשר מישהו שעוסק בפוליטיקה או מביע את דעותיו".
בשנת 2004 נבחר מקלין להיכנס להיכל התהילה של כותבי השירים האמריקנים. ב־2007 פורסמה אוטוביוגרפיה על אודותיו, וחמש שנים מאוחר יותר יצא גם סרט דוקומנטרי. "הערב שבו נכנסתי להיכל התהילה היה עבורי מיוחד מאוד. מעולם לא פעלתי על מנת לקבל פרסים או הוקרה, אבל זה חלק מהעולם המסחרי. אם יש אמנים שזה מה שמדבר אליהם, אז בכיף, אף פעם לא הייתה לי תחושה יוצאת דופן בנוגע לפרסים ולא עשיתי שום מאמץ לקבל אותם".
איך אתה מרגיש כשמסכמים אותך, בספר או בסרט?
"שמחתי שהדברים פורסמו כי רציתי שאנשים יכירו את הסיפור שלי, ואת הצורה שבה אני יוצר לאורך השנים. אני חושב שהסרט נעשה בצורה מצוינת, ונאמרים שם דברים מקסימים עליי, על הקריירה שלי, ועל המטרות האמיתיות שלי בתור כותב. זה היה חשוב".
על מה אתה חולם?
"להמשיך לעבוד ולהמשיך ליהנות ולהיות שמח ככל שאני יכול. עשיתי הרבה מאוד דברים עד היום, ואני רוצה להמשיך להשתפר כבן־אדם. להיות טוב לאחרים ולהתעניין יותר במה שהם עושים. במשך שנים הייתי שקוע בעיקר בעבודה שלי ובהופעות, ואני רוצה להיות מודע יותר לנעשה סביבי ולהפוך לאדם טוב יותר".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע וחצי כרגע. החיים שלי טובים עכשיו, הכול עובד כמו שאני רוצה, הרבה בעיות שהיו לי נפתרו, אני מרגיש פתוח וחופשי ובמקום רוחני טוב, ומאוד אופטימי לגבי העתיד. אני מרגיש שנתתי מעצמי משהו לאנשים בחיים האלה, ושיש לי כל מה שאפשר לחלום עליו".
