פיליפ רות', שנפטר השבוע בגיל 85, היה הסופר המעוטר ביותר בארה"ב. מעוטר עד כדי כך שאין פנאי או מקום למנות כאן את כל רשימת הפרסים שזכה בהם. אוטובוסים של תיירים מגיעים כבר שנים לשכונת ילדותו בניוארק ניו ג'רזי, ושם הם מתבוננים בבית ילדותו ובאתרים נוספים המתוארים בספריו. בדרכם הם עוברים גם בכיכר פיליפ רות' שהעיר קראה על שם המפורסם שבבניה. מבין הכותבים הנחשבים רות' הוא ודאי המצחיק שבהם. בניגוד לסופרים עכשוויים ומצליחים רבים, ובניגוד לנעשה בשנים האחרונות בטלוויזיה הקרויה איכותית, בספריו נדיר למצוא פשע, אלימות, אסונות טבע, מלחמות, שואות גרעיניות או שאר מעוררים קלים של ריגושים ועניין. למרות זאת, הוא כבש את רשימות רבי המכר ובשנת 2013 נחוג יום הולדתו ה־80 ברוב פאר והדר בחלל המוזיאון של ניוארק.
אבל לא תמיד היה רות' בקונצנזוס. לאחר שיצא ספרו הראשון, אמר רב חשוב בניו יורק "מה נעשה כדי להשתיק את האדם הזה? יהודי ימי הביניים היו יודעים איך לטפל בו". מבקר הספרים היהודי ארווין האו כתב שרות' מגלה יחס נבזי ליהודים. הסופר ליאון יוריס, יהודי גם הוא, לעג לסופרים יהודים אמריקאים שמשקיעים את זמנם בתקיפת אבותיהם, שנאה לאמותיהם ובתהייה למה הם נולדו. "זו לא ספרות ולא אמנות", קבע יוריס, "זו פסיכיאטריה". היה ברור שהוא מתכוון לרות'. בישראל טען חוקר הקבלה גרשם שלום כי רות' חיבר את הספר שכל האנטישמים חיכו לו, גרוע מן הפרוטוקולים של זקני ציון.
אלה דוגמאות חלקיות בלבד. רות' הואשם בשנאה עצמית, באוטו־אנטישמיות, בכך שהוא מלשן ומוסר. בפגישה שנערכה בבית הלל בניו יורק לצד סופרים אחרים, עמד רות' במוקד של מתקפה קולנית ושלוחת רסן, כמעט אלימה. האשימו אותו שהוא מספק לאנטישמים חומר שמאשר את דעותיהם הקדומות הגרועות ביותר על יהודים. אחד הנוכחים במקום שאל אותו: "אילו היית בגרמניה הנאצית, האם גם אז היית מחבר את הספרים האלה?"
מלך הכיורים גר בארמון
את הספר שעורר את המהומה הזאת פרסם רות' בשנת 1959, כשהיה רק בן 26: "שלום לך קולומבוס". בנובלה שעל שמה קרוי הקובץ, מתואר צעיר יהודי בשם ניל קלוגמן שגר עם דודו ודודתו בניוארק, לאחר שהוריו עברו לאריזונה בגלל האקלים. קלוגמן מתאהב בברנדה פטימקין, נסיכה אמריקאית יהודייה שהוא פוגש בברכה, בתו של איש עסקים שעשה את הונו ממכירת כיורים. קלוגמן נדהם מהשפע בביתה המפואר כמו גם מאפה המנותח ומגבריותו של אחיה, אחת הדמויות היהודיות הראשונות בתולדות הספרות שהצטיינה בספורט, אם לא הראשונה שבהן.
דודתו של קלוגמן תוהה "ממתי יהודים גרים בשורט הילז?" וקובעת נחרצות על הפטימקינים: "הם לא יכולים להיות יהודים אמיתיים". הערה קצרה זו היא אות הפתיחה לנושא שיחזור ויופיע ברבים מאוד מ־33 הספרים שחיבר רות': היטמעות היהודים באמריקה והשפעתה על זהותם. "אם תישאר שם", מזהירה הדודה את קלוגמן, "תהיה יותר מדי טוב בשבילנו". כלומר, תתנתק מעברך וממסורתך, תבגוד במשפחתך, וכך תאבד את הקשר למי שהיית.
רות' הוא אחד הראשונים שהכניס לספרות מעמד שלא הופיע בה קודם לכן: היהודים שכבר עשו את זה באמריקה, המתעשרים החדשים, אלה שעברו לשכונות הוואספיות ויצאו מהגטאות היהודיים בלואר־איסט סייד, בניו ג'רזי ובמקומות דומים להם. אילו היה מסתפק בלעג השנון לרדידותם, לחומרנותם, לנובו רישיות, ליומרנות ולהיעדר הרוחניות שלהם – כפי שעשה למשל בתיאור המבריק של הבית דמוי הארמון המופרז והמגוחך שהקים לו מלך הכיורים פטימקין – קרוב לוודאי שרות' לא היה מותקף כך על ידי קוראים יהודים.
אלא שכבר בנובלה התמימה הזו מופיע, כמעט כבדרך אגב, קטע ובו מתואר כיצד קלוגמן סחט ממעבידו בספרייה יום חופשה בראש השנה, תוך שהוא רומז, או מאיים, שאם יסורב יהיה זה רק משום שאותו מעביד הוא אנטישמי. מוטיבים אלה, של סחטנות יהודית על רקע השואה, ושל העימות בין הזהות היהודית הפרטיקולרית לזהות הכלל אמריקאית או הכלל אנושית, יופיעו ביתר הבלטה וחריפות בסיפורים האחרים בקובץ.
כך למשל, בסיפור "ניצור היהודים" שואל נער הבר מצווה אוזי את הרב בינדר איך הוא יכול לכנות את היהודים עם סגולה אם בהכרזת העצמאות האמריקאית נקבע שכל בני האדם נבראו שווים. הרב מנסה להסביר לו את ההבדל בין שוויון פוליטי ללגיטימיות רוחנית, אבל אוזי – בדומה אולי למי שמתעקשים כי ישנה סתירה בין "יהודית" ל"דמוקרטית" – לא קונה את ההסבר הזה. אצל חלק מתושבי השכונה, נכתב בסיפור, "החיים נחלקו בפשטות: דברים היו טובים ליהודים או לא טובים ליהודים". ודוק: לא טובים לאמריקה, אלא טובים ליהודים. האם טוב לאמריקה לצאת למלחמת העולם השנייה, למלחמות עיראק, לעימות עם איראן? האם עליה להחמיר בעונשו של המרגל היהודי לטובת ישראל ג'ונתן פולארד? סוגיה נפיצה זו של הנאמנות הכפולה חוזרת ועולה בספריו הרבים של רות' במשך עשרות בשנים.
סוחטים את הסמל
ייתכן מאוד שגם את הסיפור הזה היו רוב הקוראים היהודים מצליחים לבלוע איכשהו, אבל מה שנכתב בסיפור "מגן האמונה" כבר חצה איזה גבול, והוא שהתניע את ההתקפות על רות'. יותר מארבעים שנה לפני המערכון הידוע של החמישייה הקאמרית, "הבנט דה ג'ואיש פיפל ספרד אינאף?", שבו מתואר כיצד צמד עסקנים יהודים מבקשים הקלות לספורטאי יהודי כושל בשל הסבל שידע העם היהודי לאורך ההיסטוריה, כבר כתב רות' על טירונים יהודים שמקמבנים לעצמם פטורים תוך שימוש באותה יהדות ובאותו סבל. אלא שאצל רות' הנמען לבקשות ליחס מועדף הוא יהודי בעצמו, הסמל מרקס שחזר לא מכבר ממלחמת העולם השנייה.
הטירונים פונים אליו בצורה ערמומית ומניפולטיבית, טוענים שכבן השבט שלהם עליו לנהוג כלפיהם באחווה ובסולידריות, ובכל פעם שהוא מסרב או מהסס לסייע להם הם מנסים לעורר בו רגשי אשם ובושה על כך שהוא – כמו קלוגמן וגיבורים רבים נוספים של רות' – מתנער מיהדותו ובוגד בזהותו. הקפטן הגוי מנסה לגונן על הסמל מרקס וטוען כי היהדות שלו מתבטאת בכך שהוא הרג נאצים, גם אם הוא לא מקפיד על אכילת כשר. "אילו הייתי יהודי", אומר הקפטן, "הייתי מנשק את הרגליים של הסמל מרקס".
אבל הטירונים היהודים התחמנים לא מנשקים את רגליו של מרקס, ותחת זאת ממשיכים לסחוט ממנו עוד ועוד הטבות בטענות שונות ומשונות, שחלקן מתגלות כשקריות. באותה דרך ערמומית הם משיגים פטור בסיום הטירונות משליחה לחזית המסוכנת באוקיינוס השקט, אבל על כך כבר אין הסמל מרקס מסוגל להבליג והוא מחזיר את שמותיהם לרשימה, במה שכמעט שקול לגזר דין מוות מבחינתם. "האנטישמיות שלך לא יודעת כל גבול", זועק בתגובה לכך הטוראי התחמן גרוסבארט, במה שיהדהד, בעצם ינבא מילה במילה, את התגובות היהודיות לספרו של רות'.
למרות נבואה מדויקת זו, רות' טוען שהופתע ואף הוכה בהלם מהתגובות התוקפניות שקיבל מקוראים בני עמו. תגובות אלה עלולות להיראות כיום מופרזות ואף מופרכות, אך יש לזכור כי הושמעו 14 שנים בלבד לאחר השואה. כפי שרות' עצמו מציין בספרו מ־2004 "הקנוניה נגד אמריקה", יום לאחר עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הוקם בארה"ב הארגון לגיון הכסף, שבשיאו מנה 2 מיליון משתתפים שהתיימרו לשמש מקבילה של פלוגות הסער הידועות לשמצה. הכומר המשפיע ג'רלד סמית' טען כי "האופי הנוצרי הוא הבסיס לאמריקאיות האמיתית" ובשנות החמישים הנהיג מסע נגד מינויה של אנה רוזנברג למשרת עוזרת מזכיר ההגנה, בטענה שיהדותה מטילה צל של ספק על נאמנותה.
הפרֵדה מהקיטש היהודי
לפי רות', מותר וצריך לומר הכול – וזו בעצם תשובתו העיקרית למבקריו הרבים. מחויבותו, כאדם וכאמן, היא לאמת ולא למה שנתפס בטעות כטובתה או שלומה של הקהילה. לדעתו, הקריאה "היזהרו מהגויים!" אינה תוצר של איום ממשי, אלא ביטוי של משאלה לא מודעת להמשך קיומם של אנטישמים, שבעידן של שגשוג והתבוללות נשארו האמצעי האחרון לשמר את תחושת הזהות והסולידריות היהודית.
רות' טען כי התנגדו לו דווקא משום שחשף משהו נכון ומביש על חלק מהיהודים, וכי החשש מתגובות קשות של גויים – שאכן לא הגיעו – היה רק תירוץ. הוא סבר כי מבקריו מצפים ממנו בעצם להתייחס לנשים וגברים כאל ילדים, ויצא נגד מה שהוא ראה כהתבשמות עצמית, התקרבנות ורחמים עצמיים.
ואכן, קריירת הכתיבה של רות' עומדת בסימן פרדה מתיאורם הקיטשי של היהודים כבני קהילה חמה ומאוחדת או מהניגוד הפשטני והקיטשי שהיה נפוץ בספרות שקדמה לו בין דמות היהודי הקורבן הסביל, בעל המידות הטובות ואכול ייסורי המצפון, לבין הגוי האלים והתוקפני.
ככל שיצירתו של רות' התקדמה עם השנים, פחתו רגשי האשם והתגברו הגבריות, הגופניות והביטחון העצמי גם בגיבוריו היהודים־אמריקאים של רות', עד שתהליך היטמעותם המלא והנינוח בחברה האמריקאית הכללית הגיע לשיאו בדמויותיהם של מיקי שבת ולבוב "השבדי" ב"תיאטרון של מיקי שבת" (1995) וב"פסטורלה אמריקאית" (1997). עצם כתיבתו הנועזת וחסרת הבושה של רות' היא ביטוי של ביטחון עצמי אצל רות' עצמו, ולא רק בדמויותיו.
למרות זאת ועל אף דבריו, אין לטעות ולחשוב כי רות' היה אטום לחלוטין לביקורת שהטיחו בו קוראים יהודים בתחילת הקריירה שלו. בספריו המאוחרים העוסקים בישראל, כגון "החצי השני" (1986) או "מבצע שיילוק (1993), ויותר מהם בספר "הקנוניה נגד אמריקה" (2004), ניתן למצוא עדויות רבות להכרתו בשבריריות הקיום היהודי באמריקה ולאנטישמיות הרוחשת מתחת לפני השטח בארה"ב ובאירופה. הסבר אפשרי לשינוי בעמדתו ניתן אולי למצוא בספרו האוטוביוגרפי "העובדות" (1988), שם כתב רות' על עצמו:
כשאתה צעיר ונמרץ אתה חייב למרוד בשבט ולחפש את הפרט, לחפש את קולך שלך נגד הקול הסטריאוטיפי של השבט, עליך להוכיח את עצמך נגד קודמך וזה כרוך לעיתים במה שהם אוהבים לכנות שנאה עצמית… אבל עכשיו אתה מונע בעוצמה רבה על ידי הצורך להתפייס עם השבט. עכשיו אתה סנטימנטלי.
