גַּג מִנְזָר נוֹטְר־דָּם לִי הָיָה כִּנְבוֹ;/ אֶת הַקֹּדֶשׁ אֶרְאֶה וְאֵלָיו לֹא אָבוֹא.// נְקֻדּוֹת מַלְבִּינוֹת שָׁם בְּהַר הַזֵּיתִים/ מַצֵּבוֹת הֵן, אָחִי. מִתַּחְתָּן הַמֵּתִים// שֶׁחָמֵשׁ בַּשָּׁנִים לא נִפְקַד זִכְרוֹנָם/ לֹא תְּפִלָּה בְּבֵיתָם וְלֹא זֵר בִּמְעוֹנָם.// וְהַכֹּל כֹּה קָרוֹב… שְׁלַח יָדְךָ וְקָחֵם/ אֶת שַׁעַר יָפוֹ וְאֶת שַׁעַר שְׁכֶם.// וְהַכֹּל כֹּה רָחוֹק, כַּחֲלוֹם הַעוֹבֵר/ יָרַדְתָּ מִגַּג וְאֵינֶנּוּ יוֹתֵר – – // רַק מִין רֶטֶט כָּזֶה בְּשָׁרְשֵׁי אֶצְבָּעוֹת/ רַק חֵרוּק בַּשִּׁנַּיִם וְלַחַץ דְּמָעוֹת…
את השיר "על גג מנזר נוטר־דם" כתב המשורר יצחק שלו ב־1953, חמש שנים לאחר שהעיר העתיקה נכבשה בידי הלגיון הירדני, וירושלים הפכה לעיר שבליבה חומה. שלו, שאומנם נולד בטבריה ב־1918, אבל עקר עם משפחתו לירושלים כשהיה בן שלוש, היה מאוהביה הגדולים של העיר והקדיש לה רבים מאוד משיריו. ב־19 השנים שבהן הייתה העיר מחולקת, רבים משירי ירושלים שלו מבטאים געגוע עמוק לחלק האבוד של העיר, זה שאין לגשת אליו, ולצידם גם הרבה שירי אהבה לעיר שבתוכה חי וגדל.
השירים האלה פוזרו לכל אורך ארבעת ספרי השירה ששלו פרסם באותן שנים: "אוחזת ענף שקד" (זה היה אחד מספרי השירה הרומנטיים שזוגות נתנו זה לזו באותן שנים, ומכאן גם נולדה כנראה האגדה האורבנית על נערה שנקראה בשם זה), "קולות אנוש חמים", "קול ענות", ו"אלוהיי הנושק לוחמים". מבחר מן השירים האלה הוא פרסם לימים בקובץ שנקרא "שירי ירושלים", שראה אור רק ב־1968, דווקא לאחר איחודה של העיר.
בנו, הסופר מאיר שלו, מתאר את הדרך שבה הפך אביו לאחד ממשוררי ירושלים הבולטים: "מילדותו בטבריה לא נשארו לו בכלל זיכרונות. בירושלים הם גרו בהתחלה בשכונת בית ישראל, סמוך מאוד לחלק הערבי של העיר; אחר כך בשכונת כרם אברהם, ומאוחר יותר במעונות עובדים ברחביה. ביסודי הוא למד בבית הספר הדתי תחכמוני, ושם השפיע עליו עמוקות המורה אריה אלקלעי, שהיה המחנך של הכיתה ולקח את תלמידיו לטיולים רבים בעקבות התנ"ך. הוא הקנה לאבא אהבה עצומה לתנ"ך".
לימים אמר יצחק שלו על אלקלעי: "אינני יכול לתאר לעצמי אדם שעשה את ילדותו בצילו של מורה מבורך זה ולא יאהב את ירושלים ואת התנ"ך. על כל שיר שכתבתי לכבודה של ירושלים וחתמתי עליו את שמי – רשאי הוא לחתום אף את שמו". ביום העצמאות העשירי, כאשר התקיים לראשונה חידון התנ"ך – אז עדיין למבוגרים ולא לנוער – זכה שלו במקום השני, לאחר החתן המפורסם הרבה יותר, עמוס חכם. גם במקצוע שממנו התפרנס צעד שלו בעקבות אלקלעי: רוב שנותיו הוא היה מחנך בבתי ספר שונים, והרבה לעסוק בהוראת תנ"ך ובטיולים בעקבות התנ"ך. בחלק האחרון של חייו המקצועיים לימד במכללת דוד ילין להוראה.
חוויית העלייה לגג מנזר נוטר־דם כדי לצפות בעיר העתיקה, זכורה לשלו הבן באופן אישי: "כשהיינו ילדים בשנות החמישים, אני ואחותי, שהייתה צעירה ממני בארבע שנים ונפטרה לפני שנתיים, היינו הולכים עם אבא פעמים רבות לאורך קו התפר שחצה את ירושלים. מתחילים באבו־טור, ממשיכים לממילא – שם הייתה חומת הבטון שחצצה את הכביש שהולך לכיוון שער יפו – עולים לרחוב שלמה המלך, ואז מטפסים על גג מנזר נוטר־דם, שעמד מול שער שכם. ושם אבא היה נותן לנו הרצאות פוליטיות ברורות. כבר בגיל עשר שמעתי ממנו שכשאגדל אהיה חייל ואשחרר את ירושלים.
"בבתים של החברים שלי לא פגשתי געגוע כזה. זה אפיין בעיקר אנשי ימין אידיאולוגי, כמו שהיה אבא, שבצעירותו היה גם חבר באצ"ל. אבל אליי, כילד, הגעגוע הזה בהחלט דיבר. בכלל היינו בית שהתעסק הרבה מאוד בשפה העברית, בספרות, בתנ"ך. ותחת הגג הזה אבא התעסק הרבה גם בירושלים, שכמובן זכתה אצלו למעמד מיוחד. אני מאוד הערכתי את האהבה העצומה שלו לעיר".
יצחק שלו הקדיש לגעגוע לא רק את השיר על התצפית מגג נוטר־דם, אלא שירים רבים נוספים. באחד מהם, "ירושלים דהשתא", הוא מקונן: "זֶה עִדָּן לֹא יָרַדְתִּי בִּרְחוֹב הַיְּהוּדִים/ בַּסְּמָטוֹת אֶל כָּתְלִי מַעֲרָבִי/ זֶה עִדָּן לֹא עָלִיתִי בְּהַר הַזֵּיתִים/ אֶל מְנוּחוֹת אֲחוֹתִי וְאָבִי". בשירים אחרים הוא מבטא קנאה בשלושה כלבים, שיכולים להלך חופשי בין שני חלקי העיר, או בעננים ועופות השמיים שיכולים גם הם לשוט בין העיר המזרחית והמערבית, העתיקה והחדשה.
שיר אחד הוא הקדיש לדמותו האותנטית של משוגע ירושלמי שברח מבית החולים לחולי נפש היישר לכיוון העיר העתיקה, ושם נורה למוות על ידי אנשי הלגיון הירדני: "בָּרַחְתָּ, אָחִי, מִיְּגוֹנְךָ בַּחֲצַר הַחוֹלִים/ מִסִּדְרֵי זְרִיקוֹת מַרְדִּימוֹת וְסִדְרֵי מַנְעוּלִים/ לְנַסּוֹת תְּרוּפָה שֶׁרוֹפֵא לֹא הֵהִין עוֹד לִכְתֹּב/ לַעֲלוֹת בַּחוֹמָה וּבְהַר אֱלֹהֶיךָ הַטּוֹב" ("למשוגע שנפל לרגלי החומה"). שלו מבין לליבו של המשוגע, ובהמשך השיר הוא אף מצטער על כך שהאיש לא השכיל להביא אחריו עוד אלף חולי נפש. כי אז היה מביא בוודאי מזור לנפשו, ואף לנפשו החולה של העם כולו.
האשכנזי היחיד בשכונה
אֵרְדָה נָא הַשׁוּקָה לִרְאֹת אֶת עִירִי בְּטָרְחָהּ לְחַגָּהּ/ וּבְטָרְפָהּ טֶרֶף – דָּג לְבֵיתָהּ. מַבְלִיחִים פָּנָסִים בְּשׁוּקִי/ וְכֻלּוֹ רַב מִקָּח וּמִמְכָּר וּמָלֵא דַּאֲגוֹת פַּרְנָסָה./ הִנֵּה כָּךְ אֲהַבְתִּיו מֵעוֹלָם: מְנַצְנֵץ וְצוֹעֵק וְנוֹדֵף/ רֵיחַ עַז וְטָרִי שֶׁל פֵּרוֹת, צְלִי בָשָׂר וִירָקוֹת רְמוּסִים/ וְכָזֶה מִנְהָגוֹ מִדֵּי חַג; מִשְׁתַּפֵּךְ בְּמַפְּלֵי מְזוֹנוֹת/ וּמֵרִיץ מַטְבְּעוֹת חֲרוּצוֹת בְּמֵרוֹץ עַסְקָנִי וְזָרִיז ("סימפוניה ירושלמית")
"מלבד שירת ירושלים המאוד פוליטית", אומר מאיר שלו, "היו לאבא גם שירי אהבה עצומה לירושלים היומיומית, של זיכרונות הילדות שלו, וכל מיני טיפוסים שפגש לאורך השנים. הוא גם למד את ירושלים לעומק, הכיר את עברה ואת ההווה שלה, וגם הדריך בה סיורים לפני ולפנים. מאוד אהבתי את הסיפורים שלו על ילדותו בירושלים. הוא ידע היטב לספר סיפורים, והם גם היו סיפורים מאוד נחמדים ולא תמיד חינוכיים. היה בו גם יסוד של פרא אדם.
"למשל, הוא סיפר לנו איך הוא וכמה חברים עמדו על גג בית הספר תחכמוני שבו למדו, השתינו על הראש של סגן המנהל שעבר בחצר, ומיד נשכבו על הגג שהוא לא יוכל לראות מי עשה את זה. כשלמד בגימנסיה היה להם מורה שכתב דוקטורט על האדם הקדמון בפלסטינה. לצורך העבודה שלו הוא אסף כלי צור, וביקש מהתלמידים שאם הם נתקלים בכלים כאלה בזמן הטיולים שלהם, שיביאו לו וגם יתעדו במדויק היכן מצאו את הכלים. אבא, יחד עם עוד חבר, החליטו שיהיה הרבה יותר פשוט 'לייצר' כלי צור מאשר לחפש אותם. והם 'ייצרו' עבור המורה כל מיני קרדומות ופטישי אבן, והוא כמובן שמח שמחה גדולה. נדמה לי שהכלים האלה מוצבים או שמורים עד היום באיזה מקום ברומא, כי הדוקטורט נעשה מול אוניברסיטת רומא.
"אבא גדל כילד בשכונת כרם אברהם, שאז הייתה שכונה ספרדית, והוא היה הילד האשכנזי היחיד בשכונה. הוא סיפר לנו שכשהם עברו לשם אימא שלו הלבישה אותו יפה כדי שיעשה רושם טוב. איך שהוא יצא בפעם הראשונה לחצר, הילדים תפסו והטביעו אותו באיזו שלולית של רפש, עם הבגדים היפים. ככה הוא למד להסתגל להווי של השכונה, שהוא מאוד אהב אותו. כל חייו הוא אהב אוכל מזרחי, ותמיד אמר שהריחות שהיו עולים מבתי השכנים היו יותר טובים מהריחות שעלו מהמטבח של אימא שלו. הייתה לו גם אהבה למוזיקה מזרחית, מוזיקה ערבית, מוזיקה יוונית. כשהוריי קנו פטיפון, אבא קנה ארבעה תקליטים ראשונים, והמבחר אמר הכול: משהו של וגנר, כי נדמה לי שהוא אהב את הפומפוזיות שלו; משהו של באך; שירי המחתרות של יאיר שטרן עם קריינות של גאולה כהן; ותקליט של מוזיקה יוונית וטורקית. כנער, המבחר הזה מאוד הפתיע אותי".
אבל למרות שירים מהסוג הזה, ברור שמה שייחד את ירושלים בעיני שלֵו הייתה קודם כול חשיבותה ההיסטורית והדתית. השירה הימנית שלו הפכה אותו למוקצה למדי בממסד הספרותי של אותם ימים, שנשלט בידי אנשי תנועת העבודה והשמאל. בין השאר, לגלגו והיו גם שכעסו על געגועיו לירושלים העתיקה. במאמר ביקורת אחד אף כינו אותו "מחרחר מלחמה". שלו הפך את הכינוי הזה למקור גאווה: "קְרָאוּנִי אַחַי מְחַרְחֵר מִלְחָמָה/ וַיִּיטַב בְּעֵינַי זֶה הַשֵּׁם מֵאַחֵר;/ אֶת עִירִי שָׁחֲטוּ וְדָמָהּ אֲעַלַּע/ צַוָּארָהּ מָחֲצוּ וַאֲנִי הַמְּחַרְחֵר" ("מחרחר מלחמה").
רומאים, צלבנים ומוסלמים
באחד משירי הגעגוע של אותן שנים העז שלו לנבא את איחודה של העיר, ואף קרא לשיר "יום אחד לאחר שתיגאל העיר העתיקה":
אָנֹכִי מְשַׁעֵר לְעַצְמִי אֶת שַׁעַר יָפוֹ,/ אֵיכָכָה לֹא יָכִיל אֶת הָעָם הַזוֹרְמִים אֶל הָעִיר,/ וְנוֹדֵד דִּמְיוֹנִי לִשְׁעָרִים אֲחֵרִים בַּחוֹמָה,/ שֶׁגַּם הֵמָּה מְלֵאִים אֶת הַזֶּרֶם, – אִטִּי וְכַבִּיר…// וְאֵיזוֹ צְפִיפוּת בַּדְּרָכִים אֱלֵי הַר הַזֵּיתִים/ וְרִטּוּט שֶׁל גּוּפִים מִתְיַפְּחִים בֵּין מַצְּבוֹת הַקְּבָרִים!/ וְאֵיזוֹ רִגְּשָׁה בַּקַּרְקַע, – מִשְׁפָּחוֹת נִפְגָּשׁוֹת,/ וְרִנּוּן עֲצָמוֹת חֲשָׁאִי, – נִפְגָּשִׁים חֲבֵרִים…/ וְאֵין לְשַׁעֵר אֶת קְדֻשַּׁת הַיָּמִים, הַלֵּילוֹת,/ וְאֶת גֹּדֶל הַבְּכִי, הַשִּׂמְחָה, הַגּוֹאִים בַּאֲוִיר!/ שׁוֹפָרוֹת אָז תּוֹקְעִים לָאָדָם בְּכָל שְׁלֹשׁ אַשְׁמוּרוֹת/ וְסִפְרֵי הַתּוֹרָה מִתְהַלְּכִים בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל הָעִיר…
לאחר שהעיר אכן אוחדה, נתקל שלו במבול של שאלות: מניין ידע? לכולם הוא ענה: "מסתבר שהדמיון הפיוטי מקדים לעתים את המציאות וחוזה את העתיד לבוא, יותר מן הזהירות הפוליטית הכבולה על ידי ההווה".
אחרי איחוד העיר הוא המשיך לכתוב שירי אהבה נלהבים לירושלים, כשהפעם בלט בהם יותר ממד הגאווה והשמחה מאשר ממד הגעגוע והאבל. ב־1975 הוא שב והוציא ספר שירים שהוקדש לירושלים, זו המאוחדת, וקרא לו "שיכרון זהוב", על שם אחד הפרחים המיוחדים הצומחים בחומת ירושלים:
יֵשׁ פֶּרַח עוֹלֶה בְּחוֹמָה/ וְנִקְרָא: שִׁכָּרוֹן זָהֹב./ עָפָר שֶׁבֵּין אֶבֶן לְאֶבֶן/ הִסְפִּיק לוֹ/ כְּמוֹ לִי.// מִלֵּחַ מְעַט שֶׁבָּאֶבֶן/ כָּמוֹנִי מָצָה לְשָׁכְרָה.// לְרֹאשָׁה הָאָפֹר שֶׁל חוֹמָה/ קָשַׁר כֶּתֶר זָהָב./ כֵּן עָשִׂיתִי אֲנִי. ("שִׁכָּרוֹן זָהֹב").
שלו לא הסתפק בשחרור חבלי יהודה ושומרון וחלם הלאה, על עבר הירדן המזרחי. "העניין של לחיות בגבולות התנ"ך היה לו מאוד חשוב", אומר בנו. "סיפרה לי קרובת משפחה ששירתה כקצינה בפיקוד מרכז במלחמת ששת הימים: היה איזה יום שהם עבדו מאוד קשה בפיקוד, וקיבלו אפטר של כמה שעות להתאוורר. היא באה לבית הוריי להתקלח ולאכול משהו ביתי. כשדפקה בדלת הבית, המילים הראשונות של אבא שלי, עוד לפני ברכת שלום, היו: 'והמפות של הגלעד כבר תלויות אצלכם על הקיר בפיקוד?'"
אבל גם בתקופת השמחה על ירושלים המאוחדת, הוא לא שכח את תקופת האבל על ירושלים החצויה. בשיר נפלא הוא משווה את תחושתו באותם ימים ללטאה שנקצץ זנבה: "…אֵיךְ בִּלְעָדַיִךְ חָיִיתִי יָמִים כֹּה רַבִּים/ בְּאֶרֶץ קְטוּעָה, מְעֻנָּה?/ כְּמוֹ זְנַב לְטָאָה מְפַרְכֵּס אַחַר כְּרוֹת מִן הַגּוּף/ פִּרְכַּסְתִּי/ עֶשְׂרִים שָׁנָה…".
בקובץ הזה הוא גם הקדיש שלושה שירים שונים, בסדר כרונולוגי יורד, לכמה מכובשיה של ירושלים לאורך השנים. כאילו מבקש לומר להם: תראו איפה אתם ואיפה אנחנו. השיר הראשון הוקדש לצלבנים:
רָאִיתִי אֶת גּוֹטְפְרִיד מִבּוּיוֹן וְרוֹבֶּרְט מִפְלַנְדְרִיָה, וְרוֹבֶּרְט מִנּוֹרְמַנְדִיָה/ טַנְקְרֶד וְרַיימוֹן מִסֵּן־גִ'יל, וְכָל עוֹטֵי שִׁרְיוֹן// נִכְנָסִים אֶל מִגְדַּל דָּוִד בִּדְגָלָיו/ לְבָרֵךְ אֶת רֹאשָׁהּ שֶׁל הָעִיר בְּתַשְׁלָ"א/ בִּקְהַל נִכְבָּדִים וּקְרוּאִים./ אֶת חֵרוּק הַשִּׁנַּיִם שָׁמַעְתִּי מִתַּחַת/ שְׁרִירֵי לִסְתוֹתָם הַזָּעִים…/ שָׂח רַיימוֹן לְטַנְקְרֶד הֶעָשׂוּי לִבְלִי חָת:/ "דּוֹמֶה, שֶׁשָּׂרַפְנוּ אֶת כָּל הָעֵדָה/ בְּבֵית כְּנֶסֶת אֶחָד/ וְכָל שֶׁנִּצַּל מִן הָאֵשׁ נִשְׁחַט.//וְעַתָּה, הִתְבּוֹנֵן:/ דִּגְלָם בַּמְּצוּדָה, וְשֶׁלָּנוּ – הוּרַד"…// וְרוֹבֶּרְט הַפְלַנְדֵרִי לְגוֹטְפְרִיד הוּא שָׂח/ מָה נִשְׁאַר כָּאן, אֶחָא, מִכָּל מַלְכוּתְךָ?/ רַק מִבְצָר שֶׁנָּשַׁם, אַפְּסִיסִים חֲרֵבִים, תִּינוֹקוֹת כְּחֻלֵּי עַיִן בִּכְפָר עֲרָבִי/ וּשְׂעָרוֹת צְהֻבּוֹת, פֹּה וָשָׁם…//
הִקְבִּיל אֶת פְּנֵיהֶם רֹאשׁ הָעִיר/ כָּל דֻּכָּס וְרוֹזֵן וְאַבִּיר/ עַד לֻקְּחוּ הֵם אַחַר כָּבוֹד/ לְשִׁבְתָּם בְּמֵיטַב כִּסְאוֹת/ בֵּין אִשִּׁים, יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ הַקְּטוּעָה שֶׁל אַמְנוֹן מִמָּגֶנְצָא וּמִזֶּרַע רַשִׁ"י.
השיר השני, "מואזין", הוקדש למוסלמים:
קְרִיאַת מוּאַזִּין עֲרֵבָה לֹא תּוֹלִיכֵנִי שׁוֹלָל/ וְלֹא צְלָלִיתוֹ הָרְקוּמָה בִּשְׁמֵי בֹּקֶר וָעֶרֶב./ הֲלֹא הוּא שֶׁקָּרָא לְמוֹתָם שֶׁל זָקֵן וְעוֹלָל/ בְּחֶבְרוֹן וּבִצְפַת הַטְּמוּנוֹת בְּקִבְרֵי הָאַחִים,/ וְיֵשׁ בְּתַבְנִית קוֹמָתוֹ הַכְּפוּפָה עַל קְהַל פָלָחִים/ מִתַּבְנִית הַפִּגְיוֹן וְהַחֶרֶב.
השיר השלישי בסדרה, "הלגיון העשירי", עסק כמובן ברומאים:
הָיְתָה הַמִּלְחָמָה אֲנוּשָׁה בֵּינְךָ לְבֵינִי/ לְפִי חֶרֶב הִגַּרְתָּ מֵיטַב צַוָּארִי/ וַאֲנִי – צַוָוארֶיךָ חָרַשְׁתִּי מְלוֹא צִפָּרְנַי וְשִׁנִּי// אַךְ רְאֵה, תּוֹלַעַת קְבָרִים זְעִירָה תִּוְּכָה בֵּינוֹתֵינוּ/ שִׁלְדֵי לוֹחֲמִים וְעַצְמוֹת חַיָּלֶיךָ יָנוּחוּ שָׁלוֹם/ סַל אֶחָד מְלַקֵּט אֶת שְׂרִידַי וּשְׂרִידֶיךָ/ אֶפְרִי שֶׁנָּפַל, וְהָאֵפֶר אֲשֶׁר הִפִּילוֹ…// דְּיוֹקָן חֲזִיר בַּר, סִמְלְךָ שֶׁחָרַתָּ/ לֹא עוֹד יַרְעִימֵנִי./ אַשְׁקִיף עַל דְּרָכִים שֶׁסָּלַלְתָּ כְּדַת רוֹמָאִים/ וּבְלִבִּי אֵין חֵמָה./ שֶׁלִּי הַגְּדוּדִים הָעוֹבְרִים עַל הַדֶּרֶךְ עַכְשָׁו/ וְשֶׁלִּי הָאֲדָמָה.
בשיר אחר כתב שלו על הקושי להאמין בעוצמתו של הנס; בקלות הפשוטה שבה הוא יכול להסתובב בכל מרחבי ארץ התנ"ך. במקביל לאושר הגדול המציף אותו מן הידיעה הזו, קיים החשש שכל זה לא יצליח להחזיק מעמד:
עֲדַיִן אֵינִי מַאֲמִין לַצָּמִיג הַנּוֹסֵעַ גִּבְעוֹנָה/ כָּמוֹהוּ כְּכָל הַצְּמִיגִים הַמְּהַלְּכִים עֲלֵי כְּבִישׁ/ אַךְ זִמְזוּם מְכֻשָּׁף לוֹ וּפִלְאִי וְלֹא יֵאָמֵן/…עֲדַיִן נִרְאֶה לִי כָּל זֶה כַחֲלוֹם מְמֻשָּׁךְ וְעָרֵב,/ עֲדַיִן יָרֵא אָנֹכִי לְהָקִיץ בְּאַחַד הַבְּקָרִים/ לְהָקִיץ מִשְּׂדֵה בֹּעַז וּתְקוֹעַ אֶל אֶרֶץ כַּסַּד,/בְּלִי צֵל סֶלַע כָּבֵד בְּגֵיא קֶלְט, חֶמְדַּת תְּאֵנָה/ שֶׁתַּחְתֶּיהָ עֵין עוּגָ'ה יִרְעַשׁ, וּמַרְאֵה אַדִּירִים מֵרֹאשׁ/ הַר הַמּוּנְטָר. לְהָקִיץ אֶל גַּנִּים נְעוּלִים. עֲיָנוֹת/ חֲתוּמִים. בְּלִי נוֹף בִּנְיָמִין מִצְּרִיחוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא,/ וּכְבִישׁ מִתְפַּתֵּל בְּעֶרְגָּה אֶל עֵמֶק סָנוּר…// אֵיזוֹ צְמַרְמֹרֶת בָּעוֹר לְהִרְהוּר יְקִיצָה שֶׁכָּזֹאת!
"אבא מאוד פחד מהאפשרות שבסופו של דבר כל האזורים האלה שהוא חלם עליהם 19 שנים יוחזרו לערבים", אומר מאיר שלו. "בגלל זה הוא אמר לי במפורש שהוא רוצה להיקבר בירושלים אבל לא בהר הזיתים, כי 'הם' עלולים להחזיר את זה. הייתה לו טראומה מסיפור הקברים של אביו ואחותו, שנפטרו לפני מלחמת העצמאות ונקברו בהר הזיתים. אחרי ששת הימים אבא מיהר לעלות להר הזיתים, ואחרי חיפוש ממושך הוא מצא איכשהו את קבר אביו, סמוך למגרש החניה של מלון אינטרקונטיננטל. אבל את קבר אחותו הוא מעולם לא מצא. לכן הוא לא רצה להיקבר בעצמו בהר הזיתים".
עימות עם טדי קולק
עמדותיו הפוליטיות של מאיר שלו אינן תואמות, כידוע, את אלה של אביו. בכל זאת, הוא אומר, החיים לצד אביו גרמו לו להבין היטב ולעומק את תפיסות אנשי הימין: "אני לגמרי מבין את הכמיהה למקומות האלה ואת הרגשות האלה, אבל אני כנראה יותר פרקטי מאבא שלי ובני דורו. לפני מלחמת ששת הימים כל הדיון בסוגיות האלה היה מבחינתי תיאורטי בלבד. במלחמה עצמה הייתי חייל, אני מניח שאכזבתי את אבא שלי שנלחמתי בחזית הגולן ולא הייתי בין משחררי ירושלים – אבל זמן קצר אחרי המלחמה לקחו אותנו לטיול ביו"ש, וראיתי בעיניי את שפע התושבים המקומיים, וחשבתי שזה פשוט לא מעשי לשלוט באוכלוסייה כבושה כל כך גדולה.
"כשחזרתי לחופשה ראשונה הביתה, כחודש וחצי חודשיים אחרי המלחמה, סיפרתי לאבא שביקרתי גם ביו"ש וראיתי גם את ריבוי התושבים המקומיים, וגם את ניצני האכזריות וההתעללות של חיילים ומפקדים כלפיהם. אמרתי לו אז משפט שהעלה את חמתו להשחית. אמרתי לו שאני חושש ש'לקחנו ביס שאנחנו עלולים להיחנק ממנו', ולצערי אני חושש שצדקתי. יחד עם זה, חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו מעולם לא גרמו לנתק. מדי פעם היו בינינו ויכוחים, אבל אף פעם לא נתק מסוג של גירוש מהבית או שלא מדברים אחד עם השני. ממש לא".
למרות אינסוף שירי ירושלים שכתב, שלו אינו מוכר היום בין משוררי ירושלים הבולטים. מכל כתביו מוכר כיום רק הרומן "פרשת גבריאל תירוש", שיצא ב־1965 ועדיין ממשיך להימכר. אבל בתחום השירה הוא בוודאי פחות ידוע כמשורר ירושלים מיהודה עמיחי למשל, ששירתו בכלל ושירי ירושלים שלו בפרט מוכרים הרבה יותר מאלו של שלו: "סגנון הכתיבה של עמיחי על ירושלים הרבה יותר רגוע מבחינה פוליטית, לפעמים אפילו שמאלני ממש", מציין שלו. "יש לו שירים שבהם הוא מדגיש במפורש שהוא מעדיף את ירושלים המחולקת על פני זו המאוחדת, וזה כנראה מוצא חן כיום בעיני יותר אנשים.
"צריך לומר שאבא גם נתקל בלא מעט התנגדות עוד בחייו. בשנה האחרונה לחייו הצלחתי לארגן לעצמי פגישה עם טדי קולק, שעדיין היה אז ראש העיר, וביקשתי שיעשה לאבא שלי נחת אחרונה וייתן לו, כאיש ירושלים ואוהבה, את אות יקיר ירושלים. טדי אמר לי: דעותיו הפוליטיות של אבא לא מקובלות עלי. אמרתי לו: 'מה זה שייך? הן גם לא מקובלות עלי, אבל אני לא מבקש ממך את אות יקיר טדי, אלא את אות יקיר ירושלים, ואתה לא ירושלים'. הוא פסל את האפשרות הזו בגסות רוח, וזה ממש הרגיז אותי. אני זוכר שאפילו אמרתי לו: הרי אתה עצמך בונה עכשיו 'מעבר לקו הירוק'. אז מה אכפת לך מעמדותיו של אבא שלי? בסופו של דבר רק אחרי מותו של אבא, בהמלצת יהודה עמיחי וחיים גורי, ובתקופת אולמרט כראש העיר, קראו על שמו רחוב קטן ונחמד בשכונת גבעת משואה".
כְּשֶׁיְּפֻתְּחוּ פִּתּוּחִים בְּאֶחָד מִלֻּחוֹת חַלְמִישֵׁךָ/ וְיוּנַח עַל לִבִּי וְעֵינִי,/ רַק זֶה רְצוֹנִי/ אֲשֶׁר כֹּה יַחֲרֹת הָאִזְמֵל/ עָמֹק וְיָשָׁר וְעַזּוֹת;// פ.נ./ יִצְחָק בֶּן מֵאִיר/ עֶבֶד הָעִיר הַזֹּאת ("עבד העיר הזאת").
יצחק שלו נפטר ביולי 1992, בהיותו בן 74. מלבד הפרטים הביוגרפיים המקובלים, נחרתו על קברו בהר המנוחות רק שלוש המלים שביקש: עבד העיר הזאת.
