הספר "עיר היונה" אינו האסוציאציה הראשונה שעולה כשחושבים על נתן אלתרמן. גם לא השנייה או השלישית. כגודל הציפיות שתלה אלתרמן בספר השירים שהקדיש לתקופת התחייה, עליו עמל קרוב לעשור וחצי ושהיה אמור להיות ה"מגנום אופוס" שלו, כך גדולה הייתה האכזבה ממנו. מרגע הופעתו ספג "עיר היונה" ביקורות קטלניות, התקבלותו בציבור הרחב הייתה זניחה וכך גם השפעתו על יוצרים אחרים.
במידה רבה זה המצב גם היום: הרומנטיקנים שבאוהבי אלתרמן נשארו נאמנים לניגון של "כוכבים בחוץ", חובבי המסתורין עדיין מנסים לפענח את סוד "שמחת עניים", הילדים מאוהבים ב"ספר התיבה המזמרת", ומחפשי הציטוטים הקולעים ממלאים את תאוותם בשירי "הטור השביעי". כך, מחזור "שירי עיר היונה" נותר מיותם. בעשרות השנים האחרונות גם המחקר לא נטה לו חסד: "עד עצם היום הזה לא זכה הספר לניתוח שהוי ומקיף, לא מבחינה הטקסטואלית ולא מן הבחינה האידיאית", הודתה זיוה שמיר, ומיכאל גלוזמן הסכים כי "בניגוד לספריו הקודמים, שמאמרים וספרים רבים נכתבו עליהם, 'עיר היונה' כמעט לא נדון במחקר". במקום להיות גולת הכותרת של יצירתו, בישר הספר – שפורסם לקראת יום העצמאות של שנת 1957 – את סוף תקופת העליונות של אלתרמן ברפובליקת הספרות העברית.
מדובר בהחמצה היסטורית. "שירי עיר היונה" הם הישג ספרותי ולאומי חד־פעמי, שמעלותיו רבות וחשובות בהרבה ממגרעותיו. בקובץ השירים הזה ניסה אלתרמן לעשות את מה שאיש לא עשה לפניו: לשרטט בקווי מתאר פיוטיים את קורותיה ואתגריה של הלאומיות היהודית המתחדשת, ולהעמיד לה אפוס מקורי: "כָּאן נֶאֶסְפוּ דִבְרֵי שִׁיר / שְׁחֻבְּרוּ בְּשׂוֹא שְׁאוֹנָהּ / שֶׁל הָעֵת בִּהְיוֹתָהּ בּוֹנָה עִיר / וּבוֹרְאָה הָאָרֶץ וּלְשׁוֹנָהּ", הוא מכריז ב"שיר פותח", שממנו מסתעף דיון מפורט ביחסי גלות וגאולה, העפלה ומרד, כוח ומוסר, שואה וכיבוש, יהדות וישראליות.
מדובר בניסיון יוצא דופן, חלוצי ממש, בהשוואה לכל היצירה הספרותית הענפה שנכתבה על בניין הארץ, על המאבק להעפלה ועל מלחמת העצמאות. אמנם נכון שביאליק חיזק את ידי העולים לישראל וספר בחיבה את "נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאַף" שניגרו מהם ("ברכת עם"); שלונסקי כתב בגעגועים על ימי גדוד העבודה, שבהם "בָּתִּים נִצְּבוּ כַּטּוֹטָפוֹת / וְכִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם" ("עמל"); וחיים גורי נתן ביטוי לכאב ולגבורה של לוחמי מלחמת השחרור, וקיווה שעוד יבוא יום ו"תִדּוֹם בֶּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָה אַחֲרוֹנָה" ("הנה מוטלות גופותינו"). אבל רק אלתרמן נטל על שכמו את המשימה הגדולה, השלמה, האפית: לארוג את מכלול האירועים לכרוניקה אחת, לרתך משלל התמיהות סימן שאלה אחד, ולחבר עבור הקוראים את ממשות הזמן עם משמעותו.
לא זמן לריקודים
אך "שירי עיר היונה" יוצאי דופן לא רק ביחס ליצירתם של משוררים אחרים, אלא גם בהשוואה לשאר יצירתו של אלתרמן עצמו.
בחלק הארי של עבודתו, נתן אלתרמן הוא משורר מואר. זו לא טענה שנגזרת מבהירות הדימויים או מצלילות החריזה שמאפיינות אותו, אלא מהעובדה הפשוטה שהמילה "אור", על הטיותיה השונות, נוכחת "לָאוֹר וְלָרֹחַב" ביצירתו. ספרו הראשון, "כוכבים בחוץ", הוא הדוגמה המובהקת ביותר לכך: "בָּאוֹר וּבַגֶּשֶׁם הָעִיר מְסֹרֶקֶת", קורא המשורר באחד השירים; באחר הוא תוהה: "אוֹר! אֶת עֲנַק הָאוֹר / מִי בָּעֵינַיִם יַקִּיף?"; ובשלישי הופכת התהייה להכרזה: "אֶל מוּל חֲצוֹצְרוֹת הָאוֹר / אֵלֵךְ!"
בעולמו של ההלך האלתרמני, גיבור "כוכבים בחוץ", האור נמצא בכול: הדרכים מסנוורות, השדות זוהבים, התפוחים לוהטים והידיים מבהיקות. לעיתים האור מרגיע, לעיתים הוא מאיים, לעיתים הוא מואנש והופך לדמות בעלת אישיות משל עצמה שאפשר לשאול לגביה: "הָאוֹר, / אוֹר עִירֵנוּ / מָהוּ עוֹשֶׂה, / מָהוּ עוֹשֶׂה לְבַדּוֹ, לְבַדּוֹ, / בְּעָצְמֵנוּ לְרֶגַע עֵינַיִם?" – אך בין כה וכה, האור תמיד שם. בקונקורדנציה ל"שירים משכבר" (המאגדת את ספרי אלתרמן "כוכבים בחוץ", "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים") שערכו יעקב בן־טולילה ואהרון קומם, נמצא שהמילה "אור" היא מרביעיית המילים שחוזרות הכי הרבה פעמים בשיריו. המילה "עין/עיניים", שתופסת את המקום הראשון ברשימה, קשורה גם היא לאור בקשר הדוק.
חשוב להבין שהאור הוא הרבה יותר מדימוי דומיננטי שאלתרמן נטה לחזור עליו, מה גם שבחלק אחר משירי אלתרמן האור דווקא אינו נוכח, ואפילו להפך (כך למשל ב"שירי מכות מצרים", ואפילו ב"כוכבים בחוץ", דומיננטיים דווקא המוטיבים של ירח וערב). אופייה היסודי של שירת אלתרמן מואר כי את מה שהיה לה לומר – והיה לה – היא אומרת בביטחון מלא. הקוראים יכלו להרגיש שגם כאשר השיר לא מובן – אלתרמן מסביר להם משהו; גם כשהמילים היו סתומות והחיבור ביניהן לא שגרתי, הן מעולם לא פקפקו בעצמן; הן קלחו בין השורות בנחת ובשביעות רצון, כל אחת מוצבת במקומה הנכון.
אלתרמן לא התייצב על במת השירה עם נר דקיק אלא הדליק זרקורים; "משורר הקם ושם עצמו מורה דרך לעמו", כינה אותו משה שמיר, והסביר כי "השאיפה לפיכחון, לבהירות, לראיה אמיתית – התחושה כי הגיע לכך, כי בידו הדבר – הן סוד כוחו הבלתי־נלאה". יצירת אלתרמן, הלירית והפובליציסטית, לא התכוונה להשאיר את הקורא מבולבל, תלוש, חסר מנוחה או מוקף שאלות פתוחות. כדבריו המפורסמים של יעקב אורלנד, אלתרמן היה המשורר ש"הָאוֹרַקְל מְדַבֵּר מִפִּיו מִדֵּי שָׁבוּעַ", כזה שקובע עמדות ושמתווה כיוון. שמאיר.
שום דבר מכל זה לא נכון כשנכנסים בשערי עיר היונה. לא רק שהמילה "אור" כמעט ולא מופיעה בשירי הקובץ, אלא שברובם ככולם פשוט חשוך. מבט חטוף בתוכן העניינים מספיק כדי להבין שלא מדובר במקרה: "ליל פנים אל פנים", "סיפור מלילה", "שבחי החושך", "ליל חניה", "בטרם יום", "ליל תמורה", "בעוד ערב יורד" – הם השמות שנבחרו לכמעט רבע מהשירים הכלולים בו. עיר היונה היא ממלכת האפלה.
הסיבה הקונקרטית לכך פשוטה ומובעת בשירי הספר עצמם: רוב האירועים המכוננים של תקופת התחייה התרחשו, בלית ברירה, אחרי שקיעת השמש; ספינות המעפילים שחמקו מהמשחתות הבריטיות יכלו לעגון רק כשהחשיך, ולכן "בַּאֲפֵלָה / חִכָּה לָהֶן הַשֵׁבֶט הֶעָנִי" ("מראה חוף"). בימי המנדט היה הכרח להסליק את הנשק "הַרְחֵק מֵאוֹר חַמָּה", ורק "בְּלֵיל פְּקֻדָּה / נִשְׁלָף מִן הַחֶבְיוֹן, / אֶל מוּל חֻקַּת אֻמָּה נָכְרִית וּמַלְכוּתָהּ" ("קרואי מועד"). גם את קרבות העצמאות עצמם אי אפשר היה לנהל אלא בעלטה, ולכן "מִלְחֶמֶת אֶרֶץ הַמִּישׁוֹר / תַּתְחִיל בַּחֹשֶׁךְ" ("ליל תמורה"). מתוך אילוץ, כותב אלתרמן, הפכו היהודים את החושך מנטל לנכס:
עֵת חָגְרוּ חֵיל צָרִים כְּלֵי חֲרֹשֶׁת / גּוֹיִים בְּאוֹרָהּ שֶׁל חַמָּה, / עָשׂוּ הַיְהוּדִים אֶת הַחֹשֶׁךְ / לֶחָזָק בְּכֹל כְּלֵי מִלְחָמָה. // כִּי בַּחֹשֶׁךְ קָם אִישׁ וְנִגָשׁ / עַד אוֹיְבוֹ – אֵין רוֹאֵהוּ – וְגָח. / וּבַחֹשֶׁךְ סַכִּין הָרָשׁ / אֲרֻכָּה מִנִּי קְנֵי תּוֹתָח ("שבחי החושך").
אלא שבדיוק כפי שבספריו האחרים של אלתרמן האור הוא לא רק תופעה פיזיקלית אלא סמל לבהירות ולביטחון, כך גם החושך ב"שירי עיר היונה": הוא רחוק מלהיות תפאורה של האירועים בלבד או ציון השעה שבה התרחשו, אלא – למרבה ההפתעה – מוצב כסמלם העיקרי של ימי העצמאות. בעיני אלתרמן, שהואשם לא פעם כשופרם של השלטון וההגמוניה, משמעות המהפך האדיר שעבר העם היהודי עם הקמת המדינה כלל אינה ברורה. הוא עדיין מלא בתהיות ובספקות. אף שבעת פרסום הספר ישראל כבר עמדה על רגליה מזה כעשור, "שירי עיר היונה" מניחים שסוד שיבת ציון עדיין רוחש מתחת לפני השטח, לא פתור, דורש התייחסות, וחושך סימבולי עדיין עוטף את השאלות העמוקות הכרוכות בתקומת ישראל.
העת הזאת, הסביר אלתרמן בשיר הפותח, היא לא הזמן המתאים לריקודי הורה. היא "רַבָּה וְעִקְּשָׁה לִכְתָב". אי אפשר לנסח אותה במונחים מוארים וחד־משמעיים, שכן מעורבים בה ללא הבחנה צדק וחטא, שמחה ותוגה, אהבה ושנאה, שתיקה ושאון. עוד זמן רב יעבור עד שתגיע החברה היהודית המתחדשת "אֶל תַּכְלִית, אֶל אַחֲרִית, / אֶל מֻגְמָר וְדָשֵׁן וְרָוֶה" ("צריף אורחים"), ובינתיים: "אָפֵל הַזְּמָן וְלֹא אַנְשֵׁי סוֹדוֹ אֲנַחְנוּ / נַעֲלָמִים חֻקָּיו, חָזְקוּ פָּנָיו מִצֹּר" ("דף של מיכאל").
קרע בין הדורות
הבעיה הבלתי־פתורה המרכזית שאלתרמן מציף אל פני השטח של "שירי עיר היונה", היא הקרע הבין־דורי שנפער בעם ישראל: בין דור הגלות לדור הגאולה, בין העבר הקמל של העם לעתידו הצומח. בניגוד למשוררים רבים מבני דורו, אלתרמן לא החזיק ברעיון שלילת הגלות; למרות אמונתו בצדקת הציונות הוא לא התכוון למחוק בהינף קולמוס אלפיים שנים של קיום יהודי, לא ראה בעולים החדשים אבק אדם מחד ולא עיטר את הצברים בסמל התום והטוהר מאידך. לאורך שורה של שירים הוא הציג תזה רב־ממדית המעמידה זה מול זה את בני הגולה, המצטופפים במרתפי אוניות המעפילים, ואת בני הגאולה, ילידי הארץ, שמחכים להם על חוף ימה של ארץ ישראל.
אלתרמן כותב על המפגש הזה כשבעטו אין ולו טיפת דיו רומנטית אחת. הוא נטול אשליות על חיבוקים הדדיים או על שיירה הנמשכת בהרמוניה מהמאה שעברה. הקרע הוא קרע, ויש להכיר בו: "שֻׁנֵּינוּ עַד יְסוֹד. פָּקְעוּ וָוֵי חִבּוּר וְאֶת הַנַּעֲשֶׂה אֵין לְהָשִׁיב". החזרה למולדת קטעה את רצף החלל־זמן היהודי, וכעת לכל דור החששות והחשדות שלו: בביטוי מבריק, שהוא מטפורי ומציאותי באותה מידה, אלתרמן מתאר את הצברים נושאים על גבם את היהודים הזקנים והמזוקנים אל החוף, תוך שהם אחוזי אימה: "חָשִׁים אֲנַחְנוּ אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדָּךְ וְהַנִּגָּף / אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נִסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ" ("דף של מיכאל"). אנשי הגולה, מצידם, חשים בדיוק אותו דבר כלפי "עֲדַת נָכְרִים" (!) הציונית שמופיעה כדי להצילה – אך לא רק: "הִיא לְמַלְּטֵנוּ קָמָה מִכַּבְלֵי שׁוֹבִים, אַךְ כְּבָר בַּאֲזִיקֶּיה חֲבוּשִׁים אֲנַחְנוּ" ("חפת ימים").
בעיני אלתרמן, שהואשם לא פעם כשופרם של השלטון וההגמוניה, משמעות המהפך האדיר שעבר העם היהודי עם הקמת המדינה כלל אינה ברורה. הוא עדיין מלא בתהיות ובספקות.
כיצד ייפתר הסבך? איך יתחברו מחדש הווים בין חוליות הדורות בעם היהודי? האם זה בכלל אפשרי? לאלתרמן אין תשובות ברורות. הוא משאיר את הקוראים בחשכה. אך הוא יודע שאנו עומדים בפני מאבק איתנים פנים־יהודי, ורק הזמן יוכל "לַחֲרֹץ אִם יִטְחֲנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין / אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הַרֵחַיִם" – כלומר האם תשתלט הוויית הגולה על היישוב או שמא להפך, היא נידונה להתבולל בו. באותה אמביוולנטיות מסתייגת דן אלתרמן בשאלת השפעת זיכרון השואה על היישוב המתחדש בארץ ("ילודי האישה"), וביתר הרחבה גם בשאלות אם יהודים יכולים להשתמש בכוח ולהישאר יהודים והאם, בעקבות השימוש בכוח צבאי, הציונות עלולה להוביל לקץ בשורת המוסר היהודית ("צלמי פנים", "נספח לשיר צלמי פנים").
אבל למרות הכל, אלתרמן לא נעצר שם. הוא ביקש ללכת צעד אחד הלאה ולגשת אל הערפל. המטרה בכתיבת "שירי עיר היונה" לא הייתה רק לתאר את התקופה על מורכבותה והחושך העוטף אותה, אלא גם לנסות ולהאיר אותה מעט: "יִקַּח הַשִּׁיר לוֹ אֶבֶן חַלָּמִיש / וּבְאֶבֶן צֹר יַכֶּה וְזִיק יֵרוֹם / וְהוּאֲרוּ פִּתְאֹם פְּנֵי זְמַן וָאִישׁ / עַל פַּס הַחוֹף הַצַּר וְהֶעָרֹם" ("מראה חוף").
גם בתקופה חשוכה, לא ודאית, מלאה בסתירות ובחידות, אלתרמן האמין שהשירה מסוגלת לפרוץ דרכי הבנה חדשות ולהאיר – גם אם לשעה קלה – את פני הזמן. לכיוון רוב היעדים הבלתי־מושגים שאלתרמן הציב לאורך הספר הוא גם הניח נקודות ציון ראשונות להתקדמות; כדי למנות את כולם יהיה צורך במאמר ארוך יותר. כאן נמשיך להתמקד במתח הבין־דורי שעליו כבר עמדנו, בו סימן אלתרמן את ראשית הפתרון בעזרת עיצוב יוצא דופן של דמות הגיבור הלאומי.
כדי להבין את החידוש שבגיבור האלתרמני יש להשוות אותו לגלריית הגיבורים הלאומיים שהעמידה השירה העברית לפניו. מדובר באחד האתגרים החמורים שעמדו בפני המשוררים הלאומיים: כיצד ניתן לכתוב על גבורה לאומית עבור עם שכבר אלפיים שנה לא היה זקוק לתכונה הזו? מאילו מקורות ניתן לשאוב השראה לדמות הלוחם עבור עם שבניו לא החזיקו חרב כבר עשרות דורות?
הפתרון שמצאו המשוררים היה לתרגם. אם בכרם ישראל לא נמצאו מספיק עוללות כדי לפרנס דמות של גיבור ראוי לשמו, מוטב לבצור עלילות משדות זרים. כך עשה המשורר מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), כאשר תרגם באמצע המאה ה־19 את "הריסות טרויה", חלק קטן מתוך ספרו של וירגיליוס המתאר את עלילות אינאס, הגיבור הלאומי הרומאי ואבי האימפריה; כך גם עשה שאול טשרניחובסקי, כאשר עשרות שנים לאחר מכן תרגם את ה"איליאדה" וה"אודיסיאה" להומרוס, יצירות מופת שהעמידו במרכזן את הלוחם היווני העשוי ללא חת.
הגדיל לעשות מכולם ביאליק, דווקא ביאליק, המשורר הלאומי בה"א הידיעה: כאשר ביקש להעמיד מודל של גיבורים לאומיים ואנשי מלחמה, הוא נאלץ להרחיק עדותו עד לגבעות שווייץ ואונטרוולדן של המאה ה־14 ולתרגם את "וילהלם טל" מאת פרידריך שילר. מדובר במחזה שאמנם התפרסם בזכות החץ שפגע בדיוק בתפוח שהונח על ראש הילד של הדמות הראשית, אך עיקרו עוסק במאבק של השווייצריים הכפריים בקיסרות ההבסבורגית, ובמרכזו ניצבת דמות קלאסית של גיבור המוביל את עמו לחירות לאומית תוך שהוא לא נכנע ולא משתחווה לשלטון העריצות הזר.
גיבורים אנטי הרואיים
על הרקע הזה בולטת בחירתו של אלתרמן להעמיד במרכז "שירי עיר היונה" גיבורים מקומיים, אנטי־הרואיים, שלקחו חלק פעיל וממשי במאבק להעפלה ולעצמאות. לשתי דמויות כאלו הקדיש אלתרמן קבצי שירים ארוכים: ברכה פולד ולוחמי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ). הללו היו בעיניו שני צדדים משלימים של מטבע הגבורה היהודית, שבכוחה היה להאיר משהו מפני הזמן.
ברכה פולד הייתה מפקדת בפלמ"ח שעלתה לארץ מברלין כילדה צעירה, ובליל 24 במרץ 1946, כשהיא בת 19, השתתפה יחד עם פקודיה ב"ליל וינגייט" – המבצע רחב ההיקף אך הכושל להעלות לארץ את מעפילי האונייה "אורד וינגייט" מתחת לאפם של הבריטים. פולד הייתה ההרוגה היחידה במבצע ומותה הותיר רושם עז על הציבור בארץ; על שמה נקראו הרחוב הסמוך למקום מותה וכן אוניית מעפילים שיצאה לדרכה כמה חודשים לאחר מכן, שגם היא נתפסה בידי הבריטים.
אלתרמן הקדיש לברכה פולד את מחזור השירים "סיפור מלילה", אותו הציב בלב "שירי עיר היונה". במות הנערה הצעירה שנפלה על משמרתה הוא ראה מפתח להבנת המסתורין המקיף את תקופת התחייה:
הָעֵת, נִיצֶּבֶת עַל סִפֶּיהָ, / יָדָהּ הוֹשִׁיטָה אָט, הִדְלִיקָה אֶת נֵרָהּ, / וְכָל טָפֵל הֻדַּח, גֹּרַשׁ מֵהִסְתַּפֵּחַ, / וּבְלֵב הַמַּעְגָּל, / כְּעַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ / נִשְׁאַר, בִּדְמִי אֵין קֵצֵֶה, מוֹת הַנַּעֲרָה… כְּאִלּוּ נִתְעַרְטֵל בָּהּ לְמוֹ עַיִן / טִיבוֹ שֶׁל דַּף מִסֵּפֶר הַקוֹרוֹת. / כְּאִלּוּ רַק נַפְשָׁה בִּקֵּשׁ הַלַּיִל / וְהִיא כְּתַכְלִיתוֹ וְעִקָּרוֹ… וְלַדְּבָרִים פִּתְאֹם חֻקּוֹת וָשַׁחַר, / וְהִיא כְּגַרְעִינָם וּמַחְצַבְתָּם / וְהִיא מַשְׁמָעוּתָם כְּמוּסַת הַלַּחַן, / נִצְנוּץ הַכָּרָתָם וּמַחְשַׁבְתָּם.
מותה של ברכה פולד לא חושף את כל התשובות; הוא רק "גרעין" הדברים, יש בו "נצנוץ הכרה" והוא מסוגל לערטל את טיבו של דף, דף אחד בלבד, מ"ספר הקורות". אבל במעט מן האור הזה כבר יש התחלה של שחר, של הסבר, שממשיך עם השלמת דמות הגיבור הלאומי בדמותם של חיילי הגח"ל.
ללוחמים במלחמת העצמאות שברחו מהתופת באירופה ואחזו בנשק מיד עם הגעתם לארץ, הייתה לאלתרמן חיבה מיוחדת. לכבודם הוא כתב את מחזור השירים "בטרם יום", שהאירוע הקונקרטי שעמד מאחוריו הוא קרבות לטרון – ניסיונות הנפל לכבוש את המקום מידי הלגיון הירדני במלחמת העצמאות. גם בהקשר הזה, כפי שעשה באופן מוצהר לכל אורך הספר, השתדל אלתרמן להתרחק ממליצות נשגבות ומתקתקות; הוא כתב בלי לרכך את המציאות על הזרות החריפה שבה חשו החיילים העולים בין חבריהם לנשק, אותו "נֵכָר שֶׁאֵין שִׁעוּר לוֹ וְאֵין קֵץ", ואת הקושי האיום שבקבלת פקודת הסתערות בשפה זרה. עם זאת, ואולי דווקא משום כך, אנשי הגח"ל השלימו את סמל הגבורה הלאומית בעיני אלתרמן. גם מול מותם שלהם "מַהוּתָם שֶׁל דְּבָרִים מַחֲֿלִיפָה מַשְׁמָעוּת וַאֲרֶשֶׁת", ודמותם – בדיוק כמו זו של ברכה פולד – קמה "כְּאַחַד הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר אֵין לָהֶם בְּלַאי וּקְמִילָה… אֲשֶׁר יֵשׁ בָּם מַהוּת נָכְרִיָּה שֶׁמִחוּץ לְשָׂכָר וָעֹנֶשׁ / וּמִחוּץ לִצְדָקָה וְחַטָּאת… שֶׁפִּתְאֹם עָצְמָתָהּ מְגִיחָה / וּמְשַׁוָה מַשְׁמָעוּת לַקּוֹרוֹת".
לברכה פולד וחיילי הגח"ל לא היו התכונות שמתקשרות בדרך כלל עם דמות הגיבור הלאומי; הם לא הובילו המונים, לא הכניעו את האויב ולא ביצעו מעשים נועזים שראויים להיזכר. על שניהם כתב אלתרמן לא בהקשר של ניצחונות חשובים כי אם להפך, על בסיס מציאות של כישלונות צבאיים. מדובר בדמויות שכלל לא מזכירות את אינאס, אכילס או וילהלם טל – אלא יותר את אליפלט, עוד אנטי־גיבור אלתרמני, זה שלא היה לו אופי במיל אך זחל ישר מול האש.
ובכל זאת, ברכה פולד וחיילי הגח"ל הם סמל הגבורה הלאומית – בזכות מסירות הנפש שלהם, שהניחה את אבן הפינה לקשר החדש בין הדורות של העם היהודי. ברכה פולד, הפלמ"חמניקית בת דור הגאולה, נהרגה בפעולה שמטרתה הייתה לעזור למעפילים שנסו מהגולה. כאן העתיד של עם ישראל נחלץ להילחם עבור עברו; חיילי הגח"ל, לעומת זאת, מייצגים את בני דור הגולה שנפלו "סוּמִים בְּחֶשְׁכָתָם / שֶׁל עַם חָדָש וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה". זוהי אותה מסירות הנפש אך בכיוון ההפוך: של בני הגולה עבור תושבי הארץ החדשה; של העבר עבור העתיד.
שני ייצוגי הגבורה הלאומית כבר הופיעו בשירי אלתרמן בשנים שקדמו לפרסום "עיר היונה". לברכה פולד הוקדש טור שביעי הנושא את שמה ב־25.10.46, וכשנתיים אחר כך, ב־31.12.48, פרסם אלתרמן טור בשם "אחד מן הגח"ל". הללו הצטרפו לשירים נוספים שבהם ביטא אלתרמן את החשיבות הקריטית של הגישור בין דורות האומה וביקר בחריפות את היוהרה של בני הארץ שלא ראו בבני הגולה ראויים ללמד אותם דבר, ודאי לא בהלכות גבורה: בשירים אלו יצא נגד מדיניות הסלקציה שהציבה תנאים בפני המבקשים לעלות לארץ ("ריצתו של העולה דנינו"), והעלה על נס אפילו את הגבורה השפופה של היהודים שהלכו כצאן לטבח ("יום הזיכרון והמורדים").
שירים ביקורתיים אלו עוררו על אלתרמן זעם ציבורי קשה, אך הוא לא זז מעמדתו; בכתיבת "שירי עיר היונה" הוא הביא לידי גיבוש מלא את ההבנה שאם יש דרך כלשהי לפתור את המתח שנפער בין הדורות בעם היהודי, הרי זה רק בעזרת אהבת אחים עזה עד מוות וסולידריות הדדית עד כדי מסירות נפש. ברכה פולד ואחד מן הגח"ל הרי הם אותם "נַעֲרָה וָנַעַר", שבמותם זו על זה וזה על זו היו למגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים, ושבאמצעותו אפשר ותיפתר שאלת ההיסטוריה היהודית.
דביר שוורץ הוא מנכ"ל הוצאת הספרים סלע מאיר
