הולדתה של כתבה זו בטקס שנערך בחנוכה האחרון בבית הפלמ"ח בתל אביב. קרוב משפחתנו, דני לימור, קיבל בו את פרס יוסי הראל לעלייה, העפלה וקליטה, כהוקרה על פעולתו ההרואית להעלאת יהודי אתיופיה ארצה, כאשר פיקד על "מבצע אחים" בשנות השבעים והשמונים. יוסי הראל, שהפרס נושא את שמו, פיקד על כמה אוניות מעפילים והיה מראשי קהילת המודיעין הישראלית.
לאחר שנשיא המדינה יצחק הרצוג העניק את הפרס המרכזי לגיבור המוסד, פאר היצירה הציונית, ניתן גם אות צנוע לארגון שעד אז לא שמענו את שמו: "ווּסְטֶה צֶגָה – מרכז לפסיכותרפיה מותאמת תרבות", העוסק בצד פחות מדובר של סיוע לאותה עלייה – טיפול בבעיות ובמצוקות נפשיות בקרב קהילת יוצאי אתיופיה בישראל. את האות קיבלו ישיטו שמואל, מייסדת ומנהלת המרכז, ואברהם לידר, יו"ר המרכז ומורה ירושלמי ותיק לקבלה. עשייתם הייחודית של השניים ושיתוף הפעולה המעניין ביניהם לכדו את תשומת ליבנו, חוקר חסידות ומטפלת בפסיכודרמה, בהיותה נוגעת בעולמות שאנו מגיעים מהם – תורת הסוד היהודית ועולם הנפש. קבענו אפוא מפגש מרובע בבית קפה כדי להעמיק את ההיכרות ובעיקר כדי לשמוע יותר על פעילותו של המרכז ועל בשורתו הטיפולית ליוצאי אתיופיה, ואולי לא רק להם.
יַשִׁיטוּ שמואל (40) נולדה בצפון אתיופיה, בכפר בשם וופדר. סבה, אביו של אביה, היה דמות מרכזית וחשובה בכפר הולדתה, והוא שנתן לה את שמה. משמעות השם "ישיטו", היא אומרת, היא נתינה לרבים ממקום איתן וחזק. "הוריי התגרשו מעט אחרי שנולדתי", היא מספרת. "בתחילה נשארתי לגור עם אימא, בהמשך היא התחתנה ועברה לכפר רחוק יותר, ואני עברתי לאבא ובעצם גדלתי עם הסבא החשוב. הכינוי של סבא מצד אבא היה 'בלטא־קברטה', שזה תואר מיוחס מאוד. הוא היה איש גדול מבחינה פיזית, ושימש כיועץ הכפר לכל דבר ועניין".
שורשיה המשפחתיים של ישיטו, מצד האב ומצד האם, ייצגו עולמות שונים. "סבתא מצד אמא הייתה מרפאה חשובה, אפשר לקרוא לה שמאנית. היא חיה בהרי סֵמֵן, האזור שבו צמחה והתפתחה קהילת ביתא ישראל. כל טקסי החניכה של הקייסים והנזירים נעשו שם. סבא שלי מצד אימא היה שמָש לקייסים והנזירים שבאו להרי סמן. על סבתא מספרים שהייתה עושה טקסים מדהימים. בזמני מעבר בין עונות ובזמן מגפה הייתה עולה להר עם כל הכפר עם שני עיזים, אחד אדום ואחד לבן, ועושה טקס ריפוי: היו שוחטים את העיזים, זורקים את האדום לתהום, ועושים מהלבן סעודה. היא הייתה גם מומחית לצמחים, מה שקוראים היום רפואה טבעית או הוליסטית. את הסבתא הזו לא זכיתי להכיר, ולכן יש לי שם נוסף, בייצ'יש, שמשמעו 'חבל שלא זכתה לראות אותך'".
לעומת זאת הסבא מצד האב, שכאמור אצלו גדלה, "היה ממש אנטי כל המרפאים מהסוג של הסבתא. הוא ומשפחתו ראו בכל הסיפור הזה עבודה זרה. הם שמרו בקנאות על הרוח היהודית־תורנית יותר כפי שהוא הבין אותה, וביקשו לדחות את השמאניזם היהודי־אתיופי מחוץ ליהדות. גדלתי על ברכי סבא, עם המסורת היותר 'רציונלית', אבל בעצם אני תערובת של שתי מסורות עתיקות בביתא־ישראל – האחת רציונלית והשנייה נוטה לעולם מיסטי, לרגש ולדמיון. שני הניגודים הללו זורמים במהות שלי כל הזמן".
לשאלתנו מה מאפיין את השמאניזם האתיופי, משיבה ישיטו: "תפיסת העולם הרווחת באתיופיה היא שיש שני ממדים למציאות, שמתקיימים במקביל, ושהעולם שלנו מאוכלס בשני סוגי ישויות: כאלה עם גוף, וכאלה ללא גוף. חשוב להבין ששניהם חולקים את אותו עולם – זה לא עולם הזה ועולם הבא. עקרונית שני הסוגים לא אמורים להפריע אחד לשני, אבל מדי פעם יש התנגשויות, בדרך כלל כתוצאה מחציית גבולות. לדוגמה, האור והיום שייכים לבני אדם, החושך והלילה שייכים לרוחות, וכשיש זליגה של אחד מהם למרחב של השני נוצרת בעיה, חולי, מצוקה, ואז צריך לדבר עם הישויות הרוחניות ולראות כיצד אפשר לפתור את העניין. אם לא מטפלים, המצב עלול להידרדר. זה יכול להתחיל מכאב באוזן ולהגיע עד שיגעון. השמאן מגלה מה קרה, מה הסיפור שמאחורי המצוקה, ופותר את הבעיה במישור של הרוחות, וכך גם הכאב הפיזי מסתלק".
טקס הקפֶה
אברהם לידר (69) נולד במדינת ויומינג בארה"ב, ועלה ארצה בשנת 1971. הוא היה ממייסדי היישוב מבוא־מודיעים של חסידי ר' שלמה קרליבך, וכיום מתגורר בירושלים. מנעוריו התעניין בתורת הסוד היהודית, ובעשורים האחרונים הוא מלמד קבלה במסגרות שונות בארץ ובחו"ל. לפני כמה שנים ייסד מרכז ללימוד משנתו של המקובל הקדמון רבי אברהם אבולעפיא.
לידר מצביע על דמיון ושוני בין התפיסה שמציגה ישיטו, לעולם הקבלי שהוא מכיר. "התפיסה הקבלית בעיניי דומה למדי למה שתיארה ישיטו, אם כי יש הבדלים חשובים. הסיפור העיקרי הוא שאנחנו והרוחות חולקים את אותה טריטוריה, ולכן אנחנו צריכים ללמוד לחיות בדו־קיום. מאז פרויד אנחנו חושבים שכל מה שאנו חווים בא מבפנים, ממערכות לחצים נפשיות. אבל בתפיסת העולם האתיופית, כמו גם הקבלית, צריך למצוא את המוקד של הבעיות גם 'בחוץ', בהתנגשויות ומפגשים לא רצויים עם הרוחות שחיות ורוחשות סביבנו".
עם זאת, הוא מדגיש, "יש לשים לב להבדל עמוק מאוד. בקבלה קיומן של רוחות ללא גוף הוא מצב שטעון הסבר, זו לא המציאות המתוקנת. לכן הדבר דורש תיקון לאותה רוח או נשמה, שתעבור למקום המתאים לה, כיוון שבאופן בסיסי נשמה אמורה להיות מחוברת לגוף אנושי או לשהות בעולם העליון, במקום המתאים לה. בתפיסה האתיופית זה לא כך. לרוחות המתהלכות בינינו מלכתחילה לא היה גוף. כך הן מטבע ברייתן. כשאני שואלת את זקני העדה על נשמות מתים, הם לא מבינים על מה מדובר. אין סיפורים על רוחות שלא מצאו את מקומם בגן עדן ולכן הפכו ל'דיבוקים'".
ישיטו שמואל: אף אחד לא נתן לי תשובה אמיתית לתופעה, איך יכול להיות שהסכיזופרניה משתוללת בקרב ביתא ישראל יותר מכל עדה אחרת? זו לא מחלה, אלא קונפליקט תרבותי עם סימפטומים דומים להפרעות אחרות
עצם קיומן של הרוחות מוסבר במסורת האתיופית בסיפור מכונן. ישיטו: "מסופר שא־לוהים שוחח עם חוה בגן עדן וביקש ממנה שתציג לפניו את ילדיה על מנת שיברך אותם. אך חוה, מסיבה כלשהי, חששה כנראה מעין הרע, הסתירה את הילדים היפים בבית והוציאה החוצה דווקא את הפחות מוצלחים. הקב"ה שאל אותה אם רק אלו הילדים שלה, והיא ענתה שכן. אז הוא אמר לה: 'אני מברך את אלה שהוצאת שיהיה להם גוף, ושיהיו נראים. ואלו שהסתרת יהיו נסתרים גם מעינייך ומעיני כול, ורק תשמעי את קולם'. כך נוצרו הרוחות'.
"צריך להבין שעל פי המסורת האתיופית, הרוחות זה לאו דווקא דבר מאיים אלא חלק מן המציאות היומיומית. נהוג אצלנו גם כיום טקס בשם 'בֹּונָה', שבו המארחת – זו תמיד אישה – מכינה קפה על ידי קליית פולים ירוקים, טחינה ובישול, ואז שותים אותו בשלושה סבבים. הטקס נפתח בברכה מיוחדת, ולאחר כמה שעות יש ברכה חותמת, שהיא טקסט ספונטני. האווירה בטקס מיוחדת מאוד – אין ילדים, יש דיבורים שקטים, בנועם. הטקס נועד מצד אחד להרחיק רוחות רעות, ומצד שני לברך את הרוחות הטובות שבאות עם כל אחד מהנוכחים. הרוחות הם המציאות היומיומית של כל מי שגדל על ברכי התרבות הזו. אתיופיה היא מולדת הקפה, והטקס הוא ממש חלק מדופק החיים של האתיופי".
נסיעה שהפכה למסע
ישיטו למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן, אך לאחר כמה שנים כמטפלת קונבנציונלית עברה תקופה מטלטלת ששינתה מן היסוד את הנחות העבודה הטיפוליות שרכשה באקדמיה. "כשהייתי בת שלושים עברתי תאונת דרכים קשה, ובתהליך השיקום למדתי גם מה זה להיות מטופלת. לאחר השיקום הפיזי לא מצאתי מזור לכאב הנפשי הבלתי נסבל שחוויתי לאחר התאונה. התגלגלתי ממטפל אחד למשנהו, בתקווה שיעזרו לי. אף אחד מן הפסיכולוגים שפגשתי לא הצליח להתעלות מעבר למסגור הסיפור שלי כעולה אתיופית, ילדה 'הורית' להורים גרושים, וכל שאר אירועי הילדות הלא פשוטה שלי. אף אחד מהם לא נתן כבוד לעולם שלי, לאופן המסוים שבו אני חוויתי את הסבל הנפשי שלי. חוץ מלהציע לי כדורים, שמעולם לא השתמשתי בהם, לא היה להם מה להציע לי. בשלב הזה שיניתי כיוון ועברתי לבחון מה יש לרפואה האלטרנטיבית להציע. דווקא שם הרגשתי שהמטפלים מנסים להתחבר לכאב שלי כפי שתיארתי אותו, בלי להכניס אותי לכל מיני תבניות פסיכואנליטיות ידועות מראש".
בתקופה זו פגשה ישיטו את לידר, באופן אקראי למדי. שניהם השתתפו בחתונה שנערכה בדרום הארץ, וישיטו הצטרפה אליו בנסיעה חזור לירושלים. המפגש עם לידר העצים את השינוי שהחל לנבוט אצלה, חיבר אותה לשורשיה האתיופיים וגם למסורת הקבלה היהודית. "באורח פלא, פגשתי אותו בשיא השבר הרוחני של הזהות והאמונה שלי", אומרת ישיטו. "הוא החל לכוון אותי להאזין לקולות העולים מהעולם שאני באה ממנו, בעיקר דרך חלומות. הוא אמר לי 'למה את הולכת לרפואה האַיוּרוֶודית או הסינית, יש לך את הרפואה האתיופית!'.
"פתאום הקונפליקט הזה שסיפרתי עליו בין סבא לסבתא קיבל פנים אחרות. מאז שהייתי ילדה אמרו עלי שאני דומה ל'מאמא תהון', סבתי שמעולם לא פגשתי. כל החיים ברחתי מזה, ואברהם הצליח לרכך את השנאה שלי לעולם שלה, לעולם הרוחות, שנאה וסלידה שירשתי מהסבא השני שלי, מצד אבא. זה היה תהליך מורכב של למידה וחקירה. היום אני יכולה להגיד שיש אצלי השלמה בין שני הצדדים – אמונה באל אחד, שמדריך אותנו בדרך, אבל גם הכרה ברורה שלמציאות יש עוד הרבה פנים, שאינם ניתנים לתפיסה בשכל הרגיל".
"היה לנו זמן ארוך לשיחה ארוכה ומעמיקה", משלים לידר את תיאור אותה נסיעה, שהפכה למסע משותף. "זה היה אחד מאותם מקרים נדירים שיוצא לך לפגוש אדם שאתה יודע שהוא משורש נשמתך. חוויה של היכרות עתיקה מאוד, מעבר לחיים האלה. האזנתי לסיפור הקשה שלה, וכמו שהיא אמרה, כיוונתי אותה לתת קרדיט עמוק יותר לתרבות שהיא באה ממנה, של סבתא שלה, עולם שאצלי היה מוכר מתוך הספרים אבל אצלה היה חי ביותר. בעקבות היכרותי עם כתבי יונג עולם החלומות קרוב אלי מאוד, והזמנתי אותה להטות אוזן לחלומות שלה. הייתה תקופה שהיא קיבלה הדרכות בחלומות שלה ואני הייתי מקשיב לה, בלי לפרש ובלי להגיב. הבנתי שסבתא שלה ממש נמצאת שם, ועודדתי אותה להקשיב לדברים שנאמרים לה בחלום. בשלב מסוים נפתח אצלה בנפש איזה מנעול, והיא הצליחה להקשיב לעומק לקולות האלה".
בשלב הבא, ממשיכה ומספרת ישיטו, "התחלנו ללמוד ביחד. בכל פעם שסיפרתי לו משהו מתוכי ומהמסורות שאני מכירה מבית סבתא, הוא הראה לי את המקבילות בזוהר ובקבלה. התחלתי להבין שהדברים שאני מדברת עליהם נמצאים גם בפנימיות התורה. לאחר תקופה ארוכה של לימוד, אברהם הציע לקיים סדנאות בנושא. קראנו לזה 'הזאר הקרב' – רוחות בתרבות ביתא־ישראל ובקבלה מזווית טיפולית ('זאר' הוא המונח האתיופי לרוח רעה) . לימדנו על הדומה והשונה בשתי התרבויות. אט אט הבנו שאנחנו חלק מרוח עולמית יותר שנקראת פסיכותרפיה־רגישת־תרבות, או פסיכולוגיה רב־תרבותית, שקשובה לעולם התרבותי שהמטופל מגיע ממנו".
קשר עין כעניין תרבותי
בעבור יוצאי אתיופיה בישראל, אומרת ישיטו, היעדרה של הרגישות הזו יוצר מצבים בעייתיים. כעובדת סוציאלית בבתי חולים פסיכיאטריים, היא הבחינה בתופעה חריגה: "יש אבחון יתר של סכיזופרניה ליוצאי אתיופיה. זה היה לי מוזר מאוד, אבל אף אחד לא נתן לי תשובה אמיתית לתופעה: איך יכול להיות שהסכיזופרניה משתוללת בקרב ביתא ישראל יותר מכל עדה אחרת? קשה לי לומר זאת כי אני מלאת הערכה כלפי המטפלים שעבדתי עימם, אך עם זאת הרגשתי שאני ממש שותפה לעוול כלפי המטופלים שהגיעו אלי, ושאני חלק ממסד שפשוט לא קולט אותם נכון, תרתי משמע.
"דבר נוסף ששמתי לב אליו הוא שרוב המטופלים מיוצאי אתיופיה לא מקבלים טיפול פסיכותרפי. ובמקרים שמציעים להם הם לא משתמשים בו בטענה שלא מבינים אותם, ובהסתר מהרופאים או מהמטפלים הם ממשיכים לצרוך טיפול מסורתי. במצבי קיצון הם מטופלים רק בתרופות וזריקות, כאילו אין מה לדבר איתם, וכאילו ההישגים של הפסיכותרפיה המערבית במאה השנים האחרונות בטיפול עם סכיזופרנים – לא חלים עליהם".
לפי נתוני משרד הבריאות, מציינת ישיטו, בין 5 ל־10 אחוז מהמטופלים בבתי חולים פסיכיאטריים הם יוצאי אתיופיה. "בחקירה שלי גיליתי שיש משהו בשיח התרבותי האתיופי שבעיניים מערביות מתפרש אוטומטית בצורה פתולוגית. קחו לדוגמה את העניין של מגע עין. במערב, כשאדם בורח מקשר עין זה אחד התסמינים לסכיזופרניה. אבל במושגים האתיופיים, מגע עין הוא גסות רוח. באתיופיה אדם לעולם לא יביט לבעל הסמכות בעיניים. זה לא מקובל. כשלמטפל אין כל רגישות תרבותית כלפי המטופל, הוא מפרש אותו לא נכון.
"אתן לך דוגמה יותר מובהקת. בעולם הזאר האתיופי, זה בסדר להשתולל כמה שעות. זו תגובה נכונה ומדודה למפגש עם רוחות. בעולם המערבי זה ישר מעיד על מצב פסיכוטי. צריך לזכור שמעל 80 אחוז מיוצאי אתיופיה, אגב, בדומה לאוכלוסייה הבדואית שסובלת בעניין הזה לא פחות מהאתיופים – הולכים למרפאים מסורתיים. כלומר עולם הזאר והרוחות הוא חלק אינטגרלי מתפיסת עולמם, וההתנהגות שלהם תואמת לגמרי את תפיסת העולם. אלא שההתנהגות הזו אינה תואמת את ה־DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות היוצא לאור בארה"ב ומשמש כתנ"ך של התחום; ר"ה) וכל מי שהתחנך על ברכיו. התוצאה היא אשפוזים חוזרים ונשנים של האוכלוסייה הזו".
מתוך הבנה שבממסד הקיים לא יתאפשר לה להיות מטפלת מערבית ואפריקאית בעת ובעונה אחת, ולשלב פסיכותרפיה עם חוכמה מסורתית, פתחה ישיטו קליניקה פרטית. היא גילתה שיש ביקוש וצורך אדיר בטיפול מהסוג הזה, אבל גם שרבים אינם יכולים לעמוד בעלויותיו. לשם כך היא הקימה את מרכז "ווסטה צגה", שמו של מעיין באתיופיה שהיהודים היו הולכים אליו לריפוי. "ווסטה זה פנימיות, צגה זה חן שמקורו בתוך הנפש ומשתקף על פניו של אדם", היא מסבירה את משמעות השם. המרכז נותן שירותי אבחון אתנו־פסיכיאטרי, טיפול והדרכות למטפלים.
כדי לסייע לפונים הרבים שהתקשו לשלם על הטיפול, נאלצה ישיטו להיכנס לתחום גיוס הכספים. "לדאבוני גיליתי שקרנות ששמחות לתמוך ביוצאי אתיופיה, פחות מעניין אותם טיפול בשולי השוליים. שם הם כנראה לא יוכלו להצביע על הישגים יוצאי דופן – משם לא יצא הפרופסור האתיופי הראשון או הטייס הקרבי. מסתבר שקשה מאוד למצוא פילנתרופ שיתמוך במי שלא יביא לו כותרות נוצצות". בעניין הזה נחלץ לידר לעזרתה, ובתפקידו כיו"ר המרכז הוא עוסק בתחום הניהולי ובגיוס כספים.
טראומה במשטרה
כדוגמה לכוחו של הטיפול הרגיש־תרבותית, מספרת ישיטו על המקרה הבא (בטשטוש פרטים מזהים): "הגיע אליי לקליניקה בחור בן ארבעים, שסבל מדיכאון. הוא היה אצל מטפל מסורתי מיוצאי אתיופיה, שלא הצליח לטפל בדיכאון שלו ושלח אותו אלי. לאחר תקופה ארוכה הוא התחיל לספר לי על הרקע שלו, ובמיוחד על סבתא שלו שמאוד אהב והייתה מקור הכוח שלו. מאז שהיה קטן הוא זוכר את הטקסים שלה, טקסי ה'בֹּונָה'. בטקסים האלה הוא היה מתופף על פח ואט אט לימד את עצמו לנגן. היה לו כישרון לזה. אבל את כל הטוב הזה אבא שלו שנא. הוא היה מכה אותו על כך שהוא הולך לסבתא ויושב רק בחברת הנשים, וציפה שיגדל להיות רועה צאן. האלימות הזו שהוא חווה בילדותו הייתה עניין שהוא מעולם לא דיבר עליו, והיא צפה ועלתה כעת כיוון שהסבתא נפטרה. הבנתי שיש כאן עניין חמור של פוסט־טראומה שהתפרצה. היו לו פלשבקים נוראיים של המכות שקיבל. הם הכריעו אותו עד כדי מה שנראה כדיכאון, והוא קיבל טיפול לא נכון.
"אבל זה לא הכול. להתפרצות הפוסט־טראומה קדם עוד אירוע מכונן. הוא היה בחור עצמאי למדי ובעל רכב, ולילה אחד לקח טרמפ שלושה יוצאי אתיופיה. המשטרה עצרה את הרכב, וגילתה שאחד מן הטרמפיסטים היה עבריין. עצרו גם אותו על שותפות לפשע, שהוא אפילו לא ידע מהו. הוא נעצר לכמה חודשים, ולדבריו עבר בחקירה חוויות משפילות כולל אלימות פיזית מצד השוטרים, מבלי שהמשפחה שלו בכלל ידעה איפה הוא. מצבו הידרדר שם מיום ליום. בסופו של דבר הוא שוחרר לאחר שלא היו שום ראיות, אבל הוא היה כל כך חלש ושבור נפשית עד שהפך לחסר בית והתחיל לגור ברחוב. בשלב מסוים ובעזרת מכרים הוא עבר לגור בביתו של מרפא מסורתי שהכיר דרך סבתו כשהיא הייתה בחיים.
"בעצם", מסבירה ישיטו, "היחס המשטרתי כלפיו שחזר את טראומת הילדות שלו כילד מוכה, והזיכרונות הציפו אותו ללא הרף. ובלי הסבתא בסביבה, כבר לא היה לו שום עוגן. הוא הלך למטפל המסורתי, אבל כאמור לא היו לו הכלים לטפל בו באופן שלם. הטיפול שלי אפשר לו להיות גם וגם, גם ישראלי וגם אתיופי. הוא הבין שכל הסבל שלו קשור לסבתא ולעולם שלה שהוא היה כל כך קשור אליו. עודדתי אותו לשוב אל 'המקום השמאני' שלו, אל היער, לעשן גת ולנגן. בשלב מסוים בטיפול הוא התחיל פתאום לדבר איתי באמהרית. פתאום גיליתי אדם אחר לגמרי. הרבה יותר עדין, רוחני, אפילו פואטי הייתי אומרת. בעברית הוא היה נשמע בחור אלים, תחרותי, הישגי. החיבור לשורשים החזיר אותו אט אט אל המעיין שלו, אל הבריאות החיה שלו. בשלב מסוים הוא התחיל לקיים טקסים כמו של סבתא – בטבע, ביער, בחוף הים, כשהוא מנגן בכלי הנגינה המסורתיים שלו. מאוחר יותר הוא הגיע למסקנה שהוא רוצה לחזור לאתיופיה, שם הפיצול בין שני ה'עצְמיים' שלו לא קיים. בשילוב עם המטפל המסורתי, שחזר בינתיים לתמונה, הוא החליט שהוא רוצה לעבור חניכה שמאנית באתיופיה ולהשתלם שם ברזי הרפואה המסורתית. לאחר מכן הוא שב לכאן.
"כמו רבים אחרים מבני הקהילה, אותו בחור סבל מהתנגשות חזיתית בין שתי תרבויות שונות מאוד. זו בעצם ה'אבחנה' האמיתית שלו, שלא נמצאת ב־DSM. זו לא מחלה, לא סכיזופרניה ולא פרנויה. זה קונפליקט תרבותי שמתכנס לתוך נפשו של אדם ברגעים קשים ומביא לסימפטומים שנראים דומים להפרעות אחרות, אבל הן נובעות ממקום אחר ולכן גם הטיפול חייב להיות אחר לגמרי. פסיכיאטר שלא מבין את זה, מאשפז פעם אחר פעם אנשים עם אבחון של סכיזופרניה או דיכאון, ומטפל בו כמו שכתוב לו ב־DSM, וזה כמובן לא עוזר. והאנשים האומללים הללו נכנסים ויוצאים ממחלקות פסיכיאטריות, בלי שאף אחד מנסה להבין את מה שמתחולל בנפשם".
דיאלוג ללא התנשאות
בעבור אברהם לידר, המפגש עם התרבות האתיופית פתח צוהר לעולם מרתק והתחבר להגות הקבלית שהוא שוקד עליה ומלמד אותה בשגרה. "פגשתי תרבות שלמה, שהעניינים שאני לומד עליהם ב'שער הגלגולים' (אחד החיבורים בכתבי האר"י העוסק בגלגולי נשמות; ר"ה) חיים אצלם לא רק במובן הפופולרי של מי הייתי בגלגול הקודם, אלא במובן הרחב שגם בו עוסקת קבלת האר"י, מבנה הנפש והדרך להתפתחות רוחנית מתוך שפת הנשמות. מההאזנה לדברים של ישיטו אני מקבל פרספקטיבה עמוקה ומדויקת יותר להבנת הקבלה. המפגש עם תרבות אחרת מרחיב את ההבנה של הדברים ומזקק את הדומה והשונה, גם בפרטים שלא שמת לב לקיומם עד כה.
"המפגש של החברה הישראלית עם ביתא ישראל היה יכול להיות אוצר בשבילנו", סבור לידר. "למשל, הם שומרים על טומאה וטהרה, שאצלנו זה עניין שולי ותופס רק בתחום של הלכות נידה. אצלם זה בעצם לקחת מרחק מסוים מן המופעים השונים של מוות ושל ניוון הגוף, ולאחר זמן קצר, ובעזרת טקס, חוזרים בחיים. אני לא אומר ליישם את זה אחד לאחד, אבל יש כאן עדה שחיה את זה, וכדאי לראות לאן זה מביא. ההתנשאות הישראלית על התרבות האתיופית לא אפשרה דיאלוג ולמידה הדדית, גם אם אין פירושה אימוץ והטמעה אחד לאחד. גם הידע על קטורות, מאפיינים מקדשיים, יסודות אדמתיים – עניינים הנוכחים מאוד בתרבות האתיופית – היה יכול לתרום רבות להעשרת החוויה הרוחנית בישראל. בעיניי זו הזדמנות אדירה שמתפספסת, כי גם האתיופים עצמם כבר הולכים ומתרחקים מן האוצרות שלהם. בפרספקטיבה היסטורית האינטגרציה של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית הייתה מהירה, אבל אנחנו מאבדים הזדמנות להכיר, לשמוע, לחקור ולקבל".
חזונם של השניים, מסכם לידר, הוא "להעניק טיפול־תואם־תרבות והקשרי חיים, בגישה שמשלבת בין חוכמות עתיקות לחדשות, ולתת הזדמנות לטיפול גם לאלו שאינם יכולים לשלם כלל. מספר המטופלים שאנו יכולים להגיע אליהם הוא מוגבל מאוד, ולכן חשוב מאוד להכשיר אנשי מקצוע ולתת להם הדרכה וליווי, להטמיע את הגישה במוסדות ציבוריים ולחולל שינוי ברמה של מקבלי החלטות, כמו למשל הסנגוריה הציבורית וכמובן המשטרה. אני מקווה שהבשורה תפרוס כנפיים מעבר לקהילה האתיופית, לאוכלוסיות שהגישה והתפיסה הזו יכולה לסייע להם – כמו לבדואים שהזכרנו, מרוקאים, רוסים, חרדים ועוד. אנחנו 'מדינת כל תפוצותיה', ודווקא מכאן יכולה לצאת בשורה גדולה, ברמה העולמית, לעולם הטיפול".
ביום שלישי הקרוב, 31.5, יקיים מרכז "ווסטה צגה" יום עיון במכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין, בנושא "לקום מחדש: טיפול מותאם תרבות והקשרי חיים".
