הו, שואה שלנו. כמה שלא נלמד, נקרא, נצפה, נשמע עלייך – עוד לא התפלשנו די. זו הרי אם כל האובססיות. לכן כשהעיתונאי עקיבא נוביק הודיע על עלייתו של פודקאסט חדש ומסקרן מבית היוצר של "כאן הסכתים" שיעסוק כולו בקטסטרופה שאירעה לעם היהודי, נותר רק לשאול: מה עוד אפשר לחדש? והתשובה היא להתחיל מהרגע שהשואה הסתיימה. לבחון כיצד נבנה הזיכרון הלאומי, מה התווסף בדרך (העצמת תפקידו של מנגלה כד"ר מוות כאשר בפועל היו עוד אלפי רופאים נוראיים לא פחות) ומה העדפנו לשכוח (פרק בלתי נתפס בהיסטוריה היהודית על שפיטת קאפואים, חברי יודנראט ושלל עוזריהם). ובעיקר לנסות להבין איך ייתכן שהיא עדיין כל כך נוכחת ביומיום של כולנו (עם הציטוט של החמישיה הקאמרית – "דכאו? זה פה מעבר לפינה", שמתמצת באופן מושלם את חיינו).
חמשת הפרקים הם מסוגת ההסכת הנרטיבי, כלומר הם ערוכים בקפידה ומתוסרטים עד למילה האחרונה. מדובר בהחלטה לא מובנת מאליה שמצריכה השקעה אדירה, ובדיוק מסוג ההחלטות שראוי לקחת בשידור הציבורי. עם כל הכבוד לשירים, כלכלה והארי פוטר – זוהי ליבת ליבתו והצדקת קיומו. נתוני ההאזנה המרשימים (עשרות אלפים תוך ימים ספורים, כולל האזנות בכמויות אדירות גם אחרי ימי הזיכרון) מוכיחים כי מדובר לא רק בהחלטה הנכונה ערכית אלא גם רייטינגית, ועונה שנייה כבר מתוכננת לצאת לפועל.
הרגעים החזקים ובעלי הערך המוסף הגדול ביותר מתרחשים כאשר נוביק מתרחק מהבנאליה של תיאורי הזוועות או מעוד שיחה עם מומחי שואה צפויים, ומביא קולות מרעננים ובעלי אמירה מקורית כמו אסף בייזר מ"היהודים באים" או טל פרידמן בפרק המצוין שעסק בהומור. אך ללא ספק הפרק הטוב מכולם הוא זה שמציג פיסת היסטוריה מדהימה ודי נשכחת על אודות תוכניתו הגרנדיוזית של אבא קובנר להרעלת מי השתייה של ערי גרמניה. הנקמה הבוערת, הרצון לגבות מהעם הגרמני מחיר מלא על ששת המיליונים ולהוכיח לעולם שדם יהודי אינו הפקר עוד יכלו בקלות לשמש כעלילה של סרט הוליוודי (קוונטין, הכדור במגרש שלך ו"ממזרים חסרי כבוד 2" לא יכתוב את עצמו).
מטבע הדברים, מדובר במסות של חומר והמון נושאים נשארו בחוץ, אך היה מעניין לעסוק גם בפן הפסיכולוגי של התמודדות השורדים ואימוץ גישת ה"אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות" ו"מוכרחים להיות שמח" ובירור בעצם מה קורה כשקבוצה שלמה מתמודדת עם פוסט־טראומה קולקטיבית; על השפעת השואה ועיצוב הזיכרון מחוץ לישראל – בין אם על יהדות ארה״ב וגל ההגירה הגדול ביותר שהגיע אליה מאז ימי טוביה החולב ובין אם על מה עשתה היעלמות היהודים הגדולה לאירופה; על הקשר בין השואה לאוכל שלנו – הדחף הכמוס לסיים מהצלחת ותמיד לאגור מזון בתיק; וגם כיצד התפתחו מוזיאוני השואה כפי שאנו מכירים אותם – מיד ושם ועד לוושינגטון או אנדרטת הבטון בברלין.
אנחנו עם שזיכרון הוא חלק מהותי מהדי־אן־איי שלו. מצווים לזכור את מעמד הר סיני. את השבת. את עמלק. "לך תזכור" מחדש לא רק בתוכן שלו, אלא גם בפורמט. הוא תוספת דיגיטלית לזיכרון אנלוגי וממחיש את חשיבות המשימה של בני הדור שלנו, השלישי והרביעי, למסור לילדינו את שלימדונו הזקנים.
ערבית על קצה המזלג
אם גם אתם הבנתם שאנחנו חיים במזרח התיכון ושבשביל להסתדר במרחב כדאי שתוכלו להרכיב כמה משפטים בערבית מדוברת, "עלא עיני ועלא ראסי" יכול לשמש כקביים נהדרים לצעדים הראשונים. ההסכת נוגע בנושאי הליבה של לימוד הערבית אולם לא יכול להוות תחליף ללימוד רציני ומעמיק. הפרקים שמגישים נידא בסול ואישמעאל בן–ישראל, דידקטיים, עמוסי דוגמאות. המבטא של בסול מסייע לתרגל הגייה נכונה והשאלות של בן–ישראל מדייקות את החומר. מי שמחפש גלגלי עזר ללימוד ימצא כאן חוץ מדקדוק ופעלים גם צוהר למנהגים ברמדאן, לשלבי הנישואין ולברכות נימוסין נחמדות.
