בסוף שנות ה־90 זכה כדורסל הנשים לרגעי נחת ולעלייה בפופולריות בזכות העפלתה של א.ס. רמת־השרון לגמר גביע רונקטי, המפעל האירופי השני בחשיבותו באותם ימים. אחרי ניצחון צמוד אחד, הפסידה הקבוצה במשחק הגומלין והסתפקה בסגנות, אולם בכל מקרה שידורי המשחקים זכו אז לחשיפת שיא עבור הענף בארץ. עוד גל הגיע 12 שנים לאחר מכן, כאשר בעונה של שנת 2010 אליצור רמלה הגדילה לעשות, זכתה ביורוקאפ והפכה לקבוצת הנשים הראשונה שזוכה בתואר אירופי. מאז, כך נראה, מתקשה הענף להחזיר עטרה ליושנה ונשאר במעמד נישתי, זוכה למעט הצלחות ולמעט חשיפה תקשורתית ביחס לענפי ספורט אחרים בישראל. "זו שאלה קשה ומורכבת איך מקדמים את כדורסל הנשים בישראל", קובעת המאמנת שירה העליון, שהובילה לפני מספר שבועות את קבוצת הנשים של אליצור רמלה לזכייה באליפות ונחשבת לאחת מנשות המקצוע הבכירות והמבטיחות בישראל, "הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להאריך את העונה משישה חודשים לשמונה או תשעה. צריך יותר שידורים בטלוויזיה ושעוד קבוצות ישראליות ישתתפו במפעלים אירופיים, מה שייצור יותר עניין, ייתן ניסיון לכדורסלניות שלנו ויעזור לנבחרת".
סדרת גמר הפלייאוף שבה ניצחה קבוצתה של העליון את מכבי בנות אשדוד, 2:3, במשחק חמישי ומותח, החזירה לרגע את הענף לכותרות הראשיות. "אם הכדורסל שלנו ייראה כמו סדרת הפלייאוף הזו זה יהיה מדהים, אבל לדאבוני זה לא המצב כרגע", היא מודה, "באנו לפלייאוף כאנדרדוג, בלי ביתיות ובלי שניצחנו במהלך העונה משחק באשדוד. במהלך המשחק המכריע היינו כבר בפיגור 13, אבל הבנות האמינו בתוכנית המשחק וצריך לתת להן הרבה קרדיט. עבורי זו אליפות ראשונה וחוויה מרגשת שהיה לי קשה לעכל ושלא אשכח לעולם".
"השוני בין כדורסל גברים לנשים הוא שגברים יותר אתלטים ואגרסיביים, בשעה שהמשחק אצל נשים יותר רגשי ומשלב פסיכולוגיה. אבל פרט לניואנסים קטנים, בשורה התחתונה מדובר באותו הכדורסל, באותה הטקטיקה, מעקב אחרי הקבוצות היריבות והכנה באימונים"
העליון, שסיימה את העונה השנייה כמאמנת של רמלה, קיבלה את המינוי בשיאו של משבר הקורונה, כשהיא בהיריון בחודש שביעי עם בנה השני. "המינוי הזו הוא הוכחה עד כמה מיוחדת ההנהלה ברמלה, שעבורה זה משהו טבעי ונכון לתת את המושכות לאישה בהיריון", מחמיאה העליון, "חתמתי איתם במהלך הפגרה וכבר אז התחלנו לדבר על בניית הסגל, ורק אחרי שילדתי נכנסתי ממש לעניינים. למזלי זו הייתה כבר לידה שנייה אז היה לי קל יותר לעשות את ההתאמות הנדרשות". העונה הראשונה ברמלה, שזכתה עד היום ב־11 אליפות, 6 גביעים וגביע אירופה, הייתה מאוד לא פשוטה עבור העליון ועבור הקבוצה, שבנתה סגל יוקרתי בתקציב גבוה אך כשלה בזמן אמת וסיימה את השנה ללא תואר. בניגוד לתרבות הספורט אצלנו, הממהרת לפטר מאמנים במקרה של חוסר הצלחה, הפעם גילתה הנהלת רמלה סבלנות יוצאת דופן כשבחרה להמשיך עם העליון על הקווים. "אנשים נמדדים בעיניי בתקופות פחות טובות ומבחינתי הייחוד, הגדולה והכוח של הנהלת רמלה הייתה להמשיך להאמין בי כמאמנת ובנו כקבוצה. הם הלכו איתי יד ביד, ידעו לייצר סביבנו שקט תעשייתי, וזה מעיד איזה מועדון מיוחד זה", מחמיאה העליון, "לא פשוט לאמן ברמלה, קבוצה עם מסורת ושאיפות, וגם העונה השנייה הלכה לא קל. היה שלב שהיינו במקום השמיני בליגה, סבלנו מפציעות ומהרבה עליות וירידות מקצועיות. בינואר צירפנו רכזת זרה חדשה, שסידרה לנו את המשחק, החזירה את השחקניות האחרות לעמדות הטבעיות שלהן, ומשם התחלנו להתקדם ולהתפתח. היינו חזקות מנטלית, היה חיבור טוב בין השחקניות עצמן ובינן לבין הצוות המקצועי. לשמחתי, למרות שסיימנו רק במקום הרביעי בליגה, הגענו לשיא הכושר בחצי גמר הפלייאוף מול ראשון־לציון, ואז בגמר מול אשדוד".
את מרגישה שהתפתחת מקצועית בשנתיים הללו?
"אלו היו שנתיים מאוד מאתגרות כמאמנת ואני חושבת שהדבר הכי חשוב שהבנתי היה שלא חייבים שבקבוצה יהיו הרבה שמות גדולים. בשביל שקבוצה תצליח צריך שיהיה חיבור טוב, זה קורה כשיש שחקניות מוכשרות עם הרבה כוח רצון ויכולת לוותר על האגו שלהן. אני לא יודעת אם עכשיו אני מאמנת טובה יותר מבשנה שעברה אבל אני בטוח מנוסה יותר, כי עברתי דברים שמעולם לא התמודדתי מולם וצברתי עוד ניסיון".
עד כמה קשה לשלב בין אמהות לבין אימון?
"אמהות היא העבודה הכי מאתגרת שהייתה לי, יותר מלאמן כדורסל. ילדים ומשפחה זו מהות החיים ויש לך אחריות גדולה על חיים של אחרים, אחריות שאני מאוד נהנית ממנה ביומיום ומשלבת אותה עם המקצוע שלי. זה לא פשוט, אבל למזלי יש לי משפחה נהדרת ותומכת וזוגיות מדהימה, שיודעת להעצים, לפרגן ולהכיל, כי אני לא חושבת שיכולתי לעשות את זה לבד בצורה דומה. זה כיף שיש מי שחולק איתי את הרגעים וזה עוזר להפוך את הכול פחות קשה".
שירה העליון היא בת 41 ואם לשני בנים, ריי בן הארבע וליאו בין השנתיים. היא נולדה וגדלה בתל־אביב וחיה היום בראשון־לציון. "הייתי טום בוי, כל החברים שלי היו בנים וכל היום הייתי סביב ספורט ושיחקתי איתם כדורגל, כדורסל, פינג־פונג וכל מה שהיה קשור לכדור", היא נזכרת בחיוך, "למדתי בבית ספר 'גיבורי ישראל' וכשהייתי בת 12, באחד הימים הגיעו אלינו אלי רבי ויהושע רוזין זכרונו לברכה כדי לחפש כישרונות לבני יהודה. הם איתרו אותי, ושם התחלתי את הדרך שלי בענף ושיחקתי במועדון עד גיל 18. אני שמחה שהתמקצעתי בכדורסל כי אני אוהבת את זה, פשוט נמשכתי לכדור, קשה לי להסביר למה". רבי הוא אחד המאמנים הוותיקים והמעוטרים בספורט הישראלי, שזכה באינספור אליפויות וגביעים, הוביל את נבחרת ישראל לשלוש הופעות רצופות באליפות אירופה ולפני שנתיים הפך לבעלים של א.ס. רמת־השרון. בנוסף לעובדה שהוא איתר את הפוטנציאל של העליון להצטיין בכדורסל, כאשר שנים מאוחר יותר הוא היה במשך תקופה קצרה המנהל המקצועי ברמת־חן והיא עמדה על הקווים, הוא מינה אותה כעוזרת המאמן שלו בנבחרת ישראל, בקמפיין האחרון שהסתיים בקיץ שעבר.
"רבי הוא אדם מיוחד שעשה כבר את הכול בכדורסל הנשים, ואנחנו חברים קרובים. גדלתי לצידו והתפתחתי לידו ובעזרתו, ואני מודה לו על הכול". בגיל 18 החלה העליון את קריירת הבוגרות שלה במדי בני־יהודה, ובהמשך שיחקה גם בהפועל תל־אביב וברעננה, ובסך הכול הייתה חמש שנים בליגה הבכירה. "אני בדרך כלל לא מצטערת על דברים שעשיתי, אבל אני מניחה שהיום הייתי מנהלת את קריירת המשחק שלי אחרת", היא מנתחת, "מגיל 18 עברתי בין יותר מדי קבוצות, מה שפגע ביציבות שלי, בניגוד לקריירת האימון שלי שבה עד היום לשמחתי נשארתי תקופות ארוכות בקבוצה אחת. מפריע לי שקשה למצוא בארץ קשר ארוך טווח בין שחקנית למועדון כי היציבות הזו חשובה מאוד וזה הכיוון שצריך לשאוף אליו, לא להחליף כל שנה מקום עבודה".
ברעננה שיתפה העליון פעולה בין השאר עם נילי נאתכו, (בת דודתו של ביברס נאתכו, קפטן נבחרת ישראל בכדורגל, ד"מ) שחקנית נבחרת ישראל וכישרון יוצא דופן, שנהרגה ב־2004 בתאונת דרכים קטלנית. נאתכו סיימה את חייה בגיל 22 עם אחותה דיאנה ובת־דודתה רג'א תלש, בנסיעה שגם העליון הייתה אמורה להיות חלק ממנה. "בגיל 24 איבדתי את החברה הכי טובה שהייתה לי בחיים. היה לי קשה מאוד להתמודד עם האובדן הזה, נכנסתי לדיכאון ועברתי תקופה לא פשוטה, שבה למדתי לא לקחת כלום כמובן מאליו. עד היום יש בי את הפחד לאבד מישהו קרוב ובגלל זה למדתי להכיר תודה על הכול", היא משתפת, "נאתכו הייתה מצחיקה מאוד, היא ידעה ליהנות מהחיים והכניסה אור לכל מקום שהגיעה אליו. היא הייתה קלעית מחוננת ושחקנית שלא רואים הרבה בנוף, גם מבחינת יכולות וגם מבחינת מבנה גוף. הייתה לה קליעה אבסולוטית וכישרון גדול מאוד, והיא הייתה יכולה לעשות קריירה גדולה בארץ ומחוצה לה".
"דרוקר הוא מאמן מצוין ובחירה ראויה, בטח כאשר ניסו לעשות מהלך קצת שונה, ואני מאחלת לו הצלחה. אני מאמינה שיגיע היום שאישה תאמן את נבחרת הנשים הישראלית, עבורי זו שליחות ואשמח להיות שם"
את קריירת האימון שלה החלה העליון כבר ב־2008, בעודה שחקנית פעילה, כשהפכה לאישה הראשונה בישראל שמאמנת קבוצת גברים, לאחר שמונתה להפועל תל-אביב, ששיחקה אז בליגה הארצית. "השוני בין כדורסל גברים לנשים הוא שגברים יותר אתלטיים ואגרסיביים, בשעה שהמשחק אצל נשים יותר רגשי ומשלב פסיכולוגיה. אבל פרט לניואנסים קטנים, בשורה התחתונה מדובר באותו הכדורסל, באותה הטקטיקה, מעקב אחרי הקבוצות היריבות והכנה באימונים", קובעת העליון, "תמיד ידעתי שאאמן כי הייתה לי התשוקה לדבר וכבר בתור שחקנית הייתי חוזרת הביתה, מנתחת ומפרקת את התרגילים שלנו לגורמים. אני שמחה מאוד שהלכתי לכיוון של אימון, כי בתור מאמנת אני משפיעה הרבה יותר על המשחק מהימים שבהם הייתי שחקנית".
בשנה החולפת עשתה נעמי קולודני היסטוריה לאחר שמונתה כמאמנת מכבי חיפה והפכה לאישה הראשונה שאימנה קבוצת גברים בליגה הלאומית, הליגה המקצוענית השנייה בטיבה בישראל. בעבר הצהירה גם העליון שהיא חולמת לאמן גברים בליגות הבכירות בארץ, אך נראה שבשנים האחרונות השתנה משהו בתשוקה הזו. "בעבר החלום שלי היה לשבור את תקרת הזכוכית ולאמן גברים, אבל היום אני במקום הרבה יותר שלם ונינוח ופחות עסוקה בזה", היא מסבירה, "אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה וטוב לי בחלקי, אבל אם בעתיד תגיע אליי הזדמנות כזו, אני מאמינה שאקח אותה. בשנים האחרונות אימנתי במהלך הפגרה קבוצות גברים במחנות קיץ בארצות הברית, לצד ליווי קבוצות ב־WNBA ונהניתי מאוד מהחוויה".
את ודניאלה ראובן הנשים היחידות שאימנו השנה בליגת הנשים. אין מאמנות בשטח או שהן לא מקבלות הזדמנות?
"אני חושבת שזה שילוב בין השניים ושקבוצות צריכות לתת יותר הזדמנויות לנשים לאמן. אני חושבת שיש עכשיו מגמת שיפור, זה טוב לענף ששחקניות־עבר עוברות לאמן והלוואי שיהיו עוד נשים בתחום".
באוקטובר האחרון מונה שרון דרוקר למאמן נבחרת הנשים, שתשתתף באליפות אירופה שתתקיים בארץ בקיץ הבא, ובראשה מעולם לא עמדה מאמנת אישה. "דרוקר הוא מאמן מצוין ובחירה ראויה, בטח כאשר ניסו לעשות מהלך קצת שונה ואני מאחלת לו הצלחה. אני מאמינה שיגיע היום שאישה תאמן את נבחרת הנשים הישראלית, עבורי זו שליחות ואשמח להיות שם".
את מאמינה שיגיע יום שבו תמונה אישה לאמן קבוצה גם בליגת העל לגברים?
"אין סיבה שלא. אם מאמן גבר יכול לאמן נשים אפשר גם הפוך, זה תלוי במאמן עצמו ביכולות ובידע שלו".
אחרי שלוש שנים בהפועל תל־אביב החליטה העליון לפרוש רשמית ממשחק ועברה לאמן לראשונה נשים, לאחר שמונתה למאמנת נשות הפועל ראשון־לציון, שעלו אז לליגה הלאומית. "בשלב הראשון לא הייתי שלמה עם הפרישה ממשחק כי הרגשתי שאני עדיין יכולה להמשיך ולשחק", מודה העליון, "אבל בשורה התחתונה אני אדם שמעדיף להסתכל קדימה ולא אחורנית, החיים הם דינמיים ואני כל הזמן לומדת ומנסה להתקדם". העליון אימנה בראשון־לציון במשך חמש שנים והחלה לבנות לעצמה שם, שהוביל אותה לקבוצת הצמרת של רמת־חן, שאותה הובילה בחמש שנים פעמיים למקום הראשון בסיום הליגה הסדירה ולזכייה בגביע המדינה בעונת 2016. "העובדה שנשארתי לאמן תקופות ארוכות בכל מועדון עזרה לי להרגיש שלמה ומחוברת יותר למקום ואני הרבה יותר מרוצה עד עכשיו מההתקדמות שלי כמאמנת, בניגוד לקריירת המשחק שהייתה לי".
העליון תמשיך את המגמה הזו לאחר שבשבוע שעבר חתמה על חוזה לעונה שלישית על הקווים ברמלה. "אני מאוד שמחה להישאר וחושבת שזה רק שלב בדרך כי יש עוד מטרות גדולות לפנינו. אני רוצה שנתקדם בליגה האירופית ונזכה בעוד תארים", מצהירה העליון, "אני מודה מאוד למיכאל וידל, ראש עיריית רמלה, לנשיא המועדון, מוסא סאבא, למנהל המקצועי, ניסים רון, לחבר ההנהלה רמי חלפון ולחברי העמותה, על האמון בי ועל הדברים היפים שהם עושים".
במקביל לאימון קבוצות, אימנה העליון בעבר את נבחרת העתודה לנשים, היא הייתה כאמור עוזרת המאמן של אלי רבי בבוגרות, ובקיץ הקרוב תדריך את נבחרת הנערות עד גיל 16 שתשתתף באוגוסט באליפות אירופה דרג ב' במונטנגרו. "במהלך העונה אין לי הרבה זמן לתרום מעצמי לדור העתיד של הכדורסלניות, אז ברגע שפנו אליי הסכמתי בשמחה, כי כמו שכבר ציינתי, בשבילי נבחרת זו שליחות וזה משהו מיוחד. בתור שחקנית השתתפתי בנבחרות הצעירות וזו חוויה אחרת, כולם שם בכחול־לבן ומשחקים בשביל המדינה והדגל".
בנוסף לכדורסל, העליון היא עורכת דין מוסמכת לענייני ירושה ומקרקעין. "בעבר למדתי גם חמש שנים רפואה סינית, אבל היום אני נמצאת באופן מוחלט וטוטאלי בעולם הכדורסל והנחתי את כל העיסוקים האחרים שלי בצד. אימון זה מקצוע תובעני עם עבודה מסביב לשעון שאת מביאה גם הביתה; יש שיחות עם הרבה גורמים, שעות של צפייה בווידאו והכנות למשחקים ולאימונים. זו ממש לא עבודה של תשע עד חמש, שבה מחתימים כרטיס".
בשנים האחרונות פיתחה מיזם בשם SH־PROJECT שאמור לפתח את הדור הבא של הכדורסלנים. "זה פרויקט שהקמתי לפני הקורונה במטרה למקסם פוטנציאל של שחקנים צעירים. אני מאוד אוהבת לאמן קבוצה, אבל יש סיפוק מיוחד כשאני מפתחת שחקן באופן אישי. אני גם שמחה וגאה להיות בעלת עסק עצמאי. מעמד המאמן מאוד לא יציב, אני זוכרת היטב מהיכן הגעתי ויודעת שהכי חשוב להישאר צנועים ועם רגליים על הקרקע ולפעול בצורה מחושבת. חיי המאמן דינמיים, הכול מאוד זמני, ועכשיו אני מודה על התקופה הטובה שיש לי, בידיעה שהכול יכול להשתנות".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"לפחות פעם ביום אני עוברת עם הרכב בסמוך לבית קברות, מה שמזכיר לי להגיד תודה שאני והמשפחה שלי בריאים. כל עוד שיש לי את זה תמיד אהיה בחמש. אני שמחה שאני עובדת במה שאני אוהבת, זה לא מובן מאליו. יש לי ימים טובים יותר וטובים פחות, אבל כל דבר מעבר לבריאות הוא בונוס בחיים האלה".
