תמיר פלצמן ועמשא מנחם ממתינים לי בסטודיו המשותף שלהם במרכז האמנים של תקוע. אי של תרבות באמצע אזור תעשייה מדברי שהפך למקום המפגש של תושבי האזור, הרבה בזכות בית הקפה "חגיגה נודדת" שנפתח סמוך אליו, ומצליח לכנס תחתיו טיפוסים משלל סוגים. אמהות בחופשת לידה, בעלי עסקים זעירים, אמנים מיוסרים – כולם יושבים להם בנינוחות בתוך הריהוט האקלקטי ועמדות המחשב המפוזרות במתחם, שלא היה מבייש קפה תל־אביבי שכונתי. וכמו ההכלאה בין אמנות לבורגנות, בין חיי רוח לחיי חומר, כך גם סדרת הרשת שיצרו השניים לכאן 11, שעלתה לפני מספר שבועות תחת השם "סְפַר המדבר".
מי מכם שהביטוי הזה לא כל כך מוכר לו, אתם לא לבד. "זה מושג שהוא לא רק גיאוגרפי", מסביר פלצמן, "למשל בתקופת הורדוס היה ברור שבטווחי הזמן דאז היה דרוש יום שלם כדי להגיע מירושלים לכאן. כלומר אנחנו שנייה מירושלים, אבל בצד".
הייתי מגדירה את האוכלוסייה פה כטיפוסים שקצת נקרעים בין המשיכה לטבע ובין הבורגנות. כלומר, הם רוצים להיות ניזונים מהעיר, אבל צריכים גם את הניתוק והמרחבים.
"נקודת המבט שלנו הייתה שצומחת פה איזושהי תרבות ייחודית", מסכים מנחם, "וזה קורה בגלל המנעד שדיברת עליו. כלומר, אנשים שמצד אחד הם עם רגליים על הקרקע, מחוברים לעיר, בעלי מקצועות חופשיים בורגניים יותר או פחות, ועדיין הם באו לגור במקום עם טבע ומרחבים שנמצא קצת בקצה של החברה, מבחינה גיאוגרפית לפחות. הדבר הזה מייצר איזושהי תרבות ייחודית לאזור. אבל בכאן 11 החליטו שהסדרה תתעסק יותר בטיפוסים עם קשר למדבר".
"רוב הסדרות הן מאוד ברורות. יש איזו דמות קיצונית שמלווים אותה בוקר, צהריים וערב. אנחנו באנו בתור אנשים שחיים פה, מנקודת מבט אחרת"
בסדרה הקצרה שלהם, המורכבת מפרקים בני שש־שבע דקות בממוצע, כל פרק מוקדש לדמות אחרת מהאזור. אבו־יוסף הוא בדואי שכבר לא מצליח להתפרנס מעדר הגמלים שלו וחולם על הסבה מקצועית שתאפשר לו להמשיך לקיים את אורח החיים המסורתי; אריאלה בית־און היא אמנית וחוזרת בתשובה שנוטה להיות ערה בלילות ולא מוצאת את עצמה בתוך האמנות האזורית שהתמסדה; מויש פייגלין הוא מוזיקאי ומטפל שעלה מאוסטרליה ובוחר לצאת עם אנשים למסעות לא שגרתיים במדבר, שבו הוא כלל לא גדל, ועוד טיפוסים שונים ומשונים.
על פניו, הדמויות שנבחרו בסוף לסדרה קשורות יותר למדבר מאשר לעיר.
"עברנו המון פאזות עד שהסדרה נוצרה", מודה פלצמן, "זה התחיל מתוך רצון שלי כמי שגר כאן תקופה לא מבוטלת וחש שהוא לא מכיר בכלל את האזור. היה לי חשוב שאנשים יכירו אותו גם. בהתחלה קראנו לסדרה 'מבוא לספר המדבר', והכיוון היה יותר אינטרו אקדמי – להיכנס למקום לא מתוך יומרה לספר את הסיפור שלו, אלא פשוט כדי להכיר אותו. היה לנו מאוד חשוב שזה לא יהיה נגוע בדברים קיימים, כלומר הייתה לנו החלטה מאוד גורפת שהפוליטיקה תהיה מתחת, לא בפרונט".
וזה לא מה שקרה?
"אנחנו באנו לעשות משהו משמעותי בשבילנו, בשביל החיפוש, בשביל הדמויות, בשביל הקולנוע. באיזשהו שלב אתה מבין שהאזור הזה הוא לא מדבר באריזונה ויש פה כן עניין טעון מבחינה פוליטית. אנחנו רצינו שיהיה מנעד – מהסְפר לתוך המדבר, אבל בסוף יצא שזה יותר מדבר".
מכל מקום, למרות השינויים בדרך, בסך הכול הצליח להם. ספר המדבר מצליחה לספר בזמן קצר סיפור על דמויות שלרוב הטלוויזיה המסחרית לא תתעניין בהן.
איך הגעתם למשל לאבו־יוסף?
פלצמן: "קודם היה לנו אתגר, לא לעשות סדרה של talking heads, אלא לוודא שבאמת יהיו סצנות. האתגר השני היה לא להלביש בכוח סיפורים על הדמויות. בשלב מסוים הבנו שאם אנחנו מתעסקים במדבר, באיזושהי יחידת שטח, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש פה פלסטינים ובדואים. חיפשנו פלסטינים במשך המון זמן, חודשים על גבי חודשים, אבל שום דבר לא הבשיל. היה לנו קשר עם מדריכת טיולים מחברון שברגע האחרון התקפלה. מישהי שמעבירה טיולים בגישה לאומנית פלסטינית, כלומר ממש רצינו לתת מקום להרבה קולות, אבל זה לא הצליח".
מנחם מוסיף: "הייתה תקופה שתמיר ואני היינו משוטטים הרבה, ופגשנו בדואים פה ושם. איך שפגשנו את אבו־יוסף ידענו שזה הבן אדם שלנו, אבל עדיין לא היה לנו סיפור".
לדברי פלצמן "היינו צריכים לחשוב במה אפשר לאחוז. אבל התשוקה הדרמטית, למצוא משהו עם התחלה אמצע וסוף, ואיזה קונפליקט, לא תמיד פוגשת את הקצב הבדואי, כי אצל הבדואים זה מאוד עדין. כביכול, במה שקורה עם הבדואים בדרום יש הרבה דרמה, אבל אנחנו הלכנו ממקום של הקשבה לאיזשהו קוד. קראנו לסדרה בהתחלה 'שישה חלומות בהקיץ בין ציוויליזציה לישימון', ולקח לנו המון זמן למצוא את הקונפליקט של הבדואי".
מנחם אומר כי "אצל הבדואים אין מושג של זמן כמו אצלנו. אנחנו קמים בבוקר, הולכים לעבודה, לוקחים את הילדים. אצלם כל המרחב של הזמן מתנהל בתפיסה אחרת לגמרי. בשביל למצוא את הסיפור היינו צריכים לשהות שם המון זמן. בדרך כלל אלו פרקים שנסגרים בשניים־שלושה ימי צילום, אנחנו היינו שם שנה וחצי".
"יש גם את הקטע שהפלסטינים לא יכולים להיכנס ליישוב שלא למטרות עבודה, אז זה יוצר אינטראקציה מאוד מסוימת. אין לי תשובה לזה, אבל אין לי ספק שהדרך לבדוק את השאלה הזאת היא במסגרת של יחסים"
פלצמן מסביר כי "היה חשוב לנו שייווצר קשר שהוא ממש חברי. לא כל כך כדי להשיג את הסחורה שלנו. היה נשמע לי מוזר רק לבוא ולסגור פרק, אז אחרי שמצאנו את אבו־יוסף די נתקענו איתו, כלומר היינו צריכים להמציא לו סיפור באיזשהו מקום, ואחד מהדברים שזיהינו הוא שבאמת יש לו סינדרום של סטודנט נצחי כזה. הוא חי במדבר, ולא כל הבדואים חיים במדבר. חלקם כבר עברו לכפרים, התמסדו, ולאבו־יוסף טוב להיות בסטטוס של הנווד. יש לו גמלים, הוא לא ממש מתפרנס מהם, אבל הוא יעשה את הכול כדי שזה יימשך".
אלא שבמפתיע התברר שהסיפור המעניין לגביו כלל אינו מופיע בפרק, והתגלה רק לאחר שידורו. "היה לנו קשר טוב מאוד, באמת", מספר פלצמן. "הגעתי לחתונה השנייה שלו, נוצרה ממש סחבקייה כזו. יש פה סצנה שלמה בתוך המדבר והרבה אנשים הכירו אותו בזכותנו. הייתה לו כאן פונקציה משמעותית בכל מיני דברים, היינו חברים והייתי בן בית אצלו".
מנחם מוסיף: "ואז, יום אחד הסדרה עלתה לפייסבוק ומישהו כותב פתאום 'איך נותנים במה לבן־אדם הזה? הוא סוחר נשק בכלל!'. מתברר שהוא נעצר. ובאמת לא הבנו למה הוא לא עונה לנו. ניסינו לתפוס אותו, להגיד לו שמעלים את הפרק, והוא לא חזר אלינו. ואז אנחנו מגלים שהוא סחר בנשק בגבול ירדן ונעצר על ידי השב"כ. האמת, חברים אמרו לי שזה פשוט עניין של פרנסה. אין פה אידיאולוגיה".
מנחם מוסיף: "אבל לנו זה גרם למחשבות של וואו, איזה נאיביים היינו. אנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה אבל בסוף זה תופס אותנו".
ועדיין, הקונפליקט של אבו־יוסף הוא בכלל לא פוליטי, אלא עוסק בשאלות אנושיות – האם כדי להמשיך את מסורת הנוודות שלו עליו להתמסחר ולפתוח אוהל תיירים.
פלצמן אומר ש"בתפיסה שלנו, אם יש לנו קשיים בפרנסה אז אנחנו צריכים לעשות פיין טיונינג. אבל בתפיסה הבדואית זה לא עובד ככה. לא נראה לי שיש היום הרבה בדואים שממש חיים במדבר הארדקור".
מנחם מדגיש ש"אבו־יוסף לגמרי שם. בסוף החורף הם עוקרים מהמאהל המרכזי שלהם לזולה עמוק בתוך המדבר ונמצאים שם כמה חודשים. הם בעצם מתקרבים לכיוון ים המלח, ששם יש בסוף החורף עשב למרעה, שוהים שם כמה חודשים ואז חוזרים. הם חיים לפי השטח ותנאי מזג האוויר".
פלצמן: "ומה שמעניין הוא שכל החדירה של הטלפונים הניידים פשוט הפכה אותם. הם כל היום בטלפון. ממש מכורים. לאבו־יוסף יש פייסבוק ואינסטגרם והכול, והם מצלמים את עצמם על בסיס יומיומי. תחשבי על מישהו שעד לפני כמה שנים היה רועה את הצאן שלו במשך כמה ימים, נעלם לפעמים לשבועות בתוך עמקי השטח, ופתאום נכנס לו מכשיר כזה והראש שלו ומושאי ההערצה שלו נמצאים שם. יש פער מאוד גדול, נוצר שם איזשהו שבר".
ואז עולה גם השאלה האם להתמסחר עם אוהל תיירים ולאבד משהו מהאותנטיות.
"כל החדירה של תרבות המערב משפיעה עליהם", אומר מנחם. "אם עד עכשיו הם היו די מנותקים, קצת כמו חסידות שחיה בתוך עצמה, פתאום יש חשיפה לכל מיני מקומות. אצל הבדואים זה ממש השפיע, גם מבחינת השאלה מה מקורות הפרנסה, מה החלומות שלהם, מה היחס שלהם לחומריות, זה חדר פנימה והחיים משתנים בעקבות זה. ועדיין, יש שם איזושהי אותנטיות שנשארה. הבדואים של מדבר יהודה גם קצת שונים מאלו של הנגב. הם עדיין יותר מסורתיים ויותר רועי צאן", הוא מוסיף.
כבר כמה שנים שהשניים פעילים יחד במחוזות הקשורים לווידאו ולארט. פלצמן (48) מתגורר בתקוע כבר שש שנים, נשוי לדניה, בעלת בית ספר להכשרת מורים לקונטקט, ואב לשלושה. הוא גדל בתל־אביב ורעננה, חזר בתשובה תוך כדי לימודיו בבצלאל, למד למשך תקופה בישיבה, סיים תואר שני בייעוץ ו־CBT, עבד בעברו במקצועות החינוך והטיפול ומזה 25 שנים שהוא מתפרנס כבמאי, צלם ומפיק סרטי וידאו. מנחם (43) מתגורר כבר תשע שנים בתקוע, נשוי לאליאור, מורה לאמנות וסטודנטית לאוצרות, ואב לארבעה. במרכז האמנים הוא מחזיק סטודיו למיתוג וציור שבו הוא ופלצמן פועלים יחדיו. כך גם הגיעו לרעיון לעשות סדרה על אנשי האזור. אחת מהם, האומנית אריאלה בית־און, ששוכרת חלקת אדמה מחוץ ליישוב ועם מכוש ומעדר מבקשת לסגור פרק אמנותי בחייה ולהחזיר את המכתבים שכתבה בתקופותיה הקשות בחזרה לשמיים.
"אריאלה היא דמות", מסביר פלצמן, "בהתחלה התקשינו למצוא את הקשר שלה למדבר, ואז התברר שיש פה איזה פרויקט שנקרא 'הרחיבי', שבמסגרתו אנשים רוכשים קרקעות מחוץ ליישוב במעין הסכם חכירה ומתחילים לעבד אותן. אריאלה היא בן־אדם מאוד טוטאלי. במשך שנים היא עובדת פה בלילות ומבחינתה הההקמה של מרכז האמנות זה פיק שהיא צריכה להתמודד איתו".
מנחם מוסיף כי "היא באמת אמנית טוטאלית, וזה בא לידי ביטוי בהתנהגות ובמחשבות שלה ובמה שהיא עושה. המוח שלה כל הזמן בפעולה ומריץ רעיונות. היא גם חזרה בתשובה, ובעברה הייתה בכלל ברמנית ועבדה בטלוויזיה. היא כל הזמן שרויה באיזה מין מצב פנימי של התמודדות, של מי היא ומה היא ומה היא חושבת על א־לוהים".
"ואז, יום אחד הסדרה עלתה לפייסבוק ומישהו כותב פתאום 'איך נותנים במה לבן־אדם הזה? הוא סוחר נשק בכלל!'"
בהסתמך על מה שעולה בפרק, גם בית־און, כמו יתר אנשי ספר המדבר, נקרעת בין העולמות. מצד אחד היא סולדת מחומריות, מצד שני עוסקת בחומר, מצד אחד נדמית כמי שהעול הבירוקרטי של ניהול החיים די מתיש ומשעמם אותה, ומצד שני הסצנה שבה היא יושבת עם בנה ומסייעת לו להתכונן למבחן משדרת משהו מאוד מקורקע. הפרק שעוסק בה נע בין שלושה מרכזים – האמנות, חלקת האדמה, והמכתבים שכתבה ברגעים הכואבים של חייה. כמו ב"ספר שיריי" של רחל, הם הפכו פתאום לעול נפשי לאחר שנחשף החתום בהם באש, והיא מבקשת להחזיר אותם לשמיים. היא יוצאת לחלקה שרכשה ושם שורפת אותם בטקס אישי.
לדברי פלצמן "אצל אריאלה באמת היה ניסיון לתפוס כמה דברים שלא הצלחנו לוותר עליהם, והיה צריך להלחים אותם ביחד. בגלל שזו הייתה שנת שמיטה, אז היא הייתה צריכה להספיק הכול לפני כן ולהכין את הקרקע ולסדר את הטרסות. היא הייתה הולכת לשם ואומרת תהילים. מכשירה את הקרקע בדרכה של אריאלה, זה בעיקר מה שהיא עשתה".
מנחם מספר ש"אחת מהתובנות שלנו בפרק הייתה שברגע שפתחו את מרכז האמנים, אריאלה היא בעצם לא אמנית בודדה שיכולה להתפרע עם הפנטזיות והמחשבות שלה והיא צריכה שקט. אז היא לוקחת את החלקה שלה ושם היא משיגה את השקט הזה. רוב הסדרות הן מאוד ברורות. יש איזו דמות קיצונית שמלווים אותה בוקר, צהריים וערב. אנחנו באנו בתור אנשים שחיים פה, מנקודת מבט אחרת. בגלל ההיכרות המוקדמת שהייתה לנו עם הדמויות רצינו לספר משהו אחר, רצינו שהנרטיב יהיה פחות שבלוני. ניסינו לספר סיפור שהוא יותר עדין ויותר אישי ויותר יומיומי, וקצת באווירת מדבר, שהוא מראש מרחב קצת פחות מוגדר של זמן".
פלצמן אומר ש"מאוד קשה להכניס זמן לתוך המדבר, זה כמעט סתירה מיניה וביה. בפרק האחרון למשל אנחנו מראיינים מישהו שיש לו חאן נייד. אחד התנאים שלו הוא שמי שבא לבקר שם חייב להישאר ללילה, אי אפשר רק לקפוץ לצהריים. כלומר, יש משהו במדבר שבאמת דורש את השהות, וגם שמיטה של הדברים שבאת איתם".
הפרק על מויש נדמה ככזה שעדיין מחפש את הנרטיב שלו. אין שם קונפליקט הרה גורל, אבל ישנו מויש – עולה חדש ממלבורן שהשתקע בתקוע והתאהב במדבר. הוא לוקח זוגות וקבוצות למסעות ייחודיים, בדרך כלל לא בתוואי המסלולים המקובל, והמטרה היא לסייע להם להתמסר לחוויית המדבר ולייצר בתוכם חוויה פנימית מסוימת.
"הייתי אומר שאצלו הקונפליקט הוא פנימי יותר", אומר מנחם. "זו בעצם השאלה האם אני שייך או זר. למעשה, אדם שעדיין מרגיש זר לוקח תיירים ומכיר להם את השטח שהוא עצמו מרגיש זר בתוכו".
פלצמן מוסיף ש"מה שמעניין אצלו זה שהוא לא כמו מדריך טיולים רגיל, שבא להראות להם את המדבר. הוא כאילו רוצה לאפשר להם להיות במקום יותר רוחני. הוא לוקח אותם למדבר כדי שמשהו יקרה להם שם, שיהיה להם איזה רגע מחוץ לציוויליזציה ובתוך הישימון".
בסופו של דבר בחרתם להיכנס לאזור שיש בו ערבים ויהודים, והוא מאוד טעון פוליטית. אתם חושבים שזה מזמן לסביבה הזאת אנשים מסוימים, כלומר שבלי הסכסוך לא היה גם את הקסם האנושי הזה?
"הנוף האנושי משפיע והשכנים שלך משפיעים", אומר מנחם.
לעומתו מדגיש פלצמן ש"זו הייתה נקודת המוצא שלנו – לראות איך מקום מסוים משפיע על אנשים. איך הגיאוגרפיה משפיעה על האנשים שחיים בה. אני לא חושב שאנשים לא היו מגיעים לכאן אם לא היה את העניין הפוליטי, אבל כמובן שאיך שאנחנו חיים משפיע על מי שאנחנו".
ואחרי שעשיתם את הסדרה, יש לכם תובנות חדשות לגבי האזור הזה?
"קודם כול, ברמה האישית, הזדמן לי להכיר את המקום שאני חי בו", מספר מנחם. "אני חושב שיש לי היום ראייה רחבה בהרבה. לפני כן לא הכרתי את החברה הבדואית לעומק, לא הכרתי את היישובים פה ליד, לא הסתובבתי. היום יש לי תפיסה הרבה יותר רחבה של המרחב, של הגיאוגרפיה, של הכוחות שפועלים פה".
פלצמן מוסיף כי "ברמה האמנותית יש לי הרבה מחשבות על היצור הזה שנקרא סיפור. נקודת המוצא שהייתה לי היא שאני נמצא בכפר הערבי הסמוך לתקוע כמעט כל יום. אני מתעסק הרבה בבנייה אצלנו בבית, והבנתי שאנחנו חיים פה לידם. שחייב להיות קשר. חייבת להיות איזושהי אינטראקציה, אי אפשר ליצור קשר בלי אינטראקציה".
השמאלנים יגידו שיש לך אולי חבר ערבי, אבל הוא האינסטלטור או הקבלן שלך, כלומר ערבי שימושי. חברות אמיתית קיימת בכלל?
"השאלה היא מה זה חברות אמיתית", משיב פלצמן. "יש פה אנשים שעובדים שלושים שנה ביחד. אז נכון שהוא נגר וההוא ספק שלו, יש גם את הקטע שהפלסטינים לא יכולים להיכנס ליישוב שלא למטרות עבודה, אז זה יוצר אינטראקציה מאוד מסוימת. אין לי תשובה לזה, אבל אין לי ספק שהדרך לבדוק את השאלה הזאת היא במסגרת של יחסים. נקודת המוצא היא שאנחנו חיים פה. למה לכל הרוחות אנחנו לא מכירים זה את זה? זה כמו שיש לך שכן ואתה לא מדבר איתו. זה פשוט לא לעניין. זה בזבוז".
