רמה בורשטין-שי מדברת על "ריקוד האש", על ברסלב ועל אלוהים

רמה בורשטין־שי מוכנה לוותר על הכתר. היא גם נכונה להעביר את השרביט. "כשאתה יוצר משהו זה כמו בריאה. זה יש מאין. וכשמתעסקים עם חומרים א־לוהיים, אנשים עלולים להתבלבל ולחשוב שהם א־לוהים קטן". אבל גם אחרי שני סרטי מופת עטורי פרסים וסדרת טלוויזיה אחת שלכבודה התכנסנו, בורשטין לא מתבלבלת לרגע. היא בדיאלוג מתמשך של שלושים שנה עם בורא עולם, והוא נוכח בכל משפט ומילה. כשהיא יוצרת היא כבר יודעת לעמוד מול המסמך הריק, לייצר את המרחב שיוכל להיכנס דרכו, ולפתוח איתו בדיון ובשיח אמוני.

"כשאני כותבת", היא מספרת, "הרבה פעמים אני שואלת את עצמי: מי כותב? אם אני לא יכולה לנשום לבד, אז מי כותב עכשיו? אלו הרי האצבעות שלי. אני חושבת שזה ההבדל הכי גדול בין יצירה אמונית ליצירה לא אמונית. אני יכולה להציב לעצמי יעד שאם אין לך אמונה הוא נשמע מגלומני, ואם יש לך אמונה נותר לך רק להמתין. אני מציבה שאלות קשות וממתינה לתשובות שאין לי. אין לי. אני יכולה להמתין המון, כי אני מרגישה שזה צריך להגיע לא ממני. וכשהתשובות יורדות אני מתפעלת מהן בדיוק כמו שמישהו אחר יכול להתפעל מהן. זה לא הגיע מבית המרקחת שלי".

למרות שאת זו שכותבת.
"טוב שמראיינים אותי כדי שאוכל להגיד: אני לא כזאת יסודית. את מרוויחה המון אם את מוכנה לוותר על הכתר, למרות שזה מהלך שקשה לעולם וגם לך. אבל אחרי שוויתרת יורדים אלייך דברים שאת לא יכולה לייצר לבד. אם יש לך אפשרות להגיד את זה ולהודות לה' בפומבי אז בכלל שיחקת אותה. אם יגידו לך שאתה גאון, אתה תגיד – חברים, אני אסלול לכם את הדרך לגאונות הזאת: קוראים לה תפילה. לא כל החיים שלי הייתי שם".

"הגשתי את ההצעה של ריקוד האש, והמפיק התלהב. אמרתי לו: מה כל כך מלהיב בזה? אתה מבין שלא יקרה שם כלום? והוא אמר לי: 'כל העולם מוכר סיפוק, ואת מוכרת תשוקה – ובלי תשוקה אני לא זז. זה הדלק. זה הרצון'"

אנחנו נפגשים בבית קפה בפרדס־חנה, שאליה עברה מתל־אביב כשנישאה שוב, לפני שנתיים. אם הייתם בארץ בחודשיים האחרונים לא יכולתם לא לשמוע על "ריקוד האש" (yes), הסדרה החדשה הסוערת והסוחפת שכתבה וביימה, ונדמה שפשוט אי אפשר להישאר אדישים אליה. בורשטין לא קוראת את התגובות ברשתות החברתיות, היא מנותקת מהן. גם את הקרדיט לכך היא נותנת לבורא עולם: "זה הקדוש ברוך הוא, יש לו הנהגה איתי", היא אומרת. "אני לא ברשתות החברתיות, אז אני פשוט לא חווה את היציאה של הסדרה. אם מישהו מצלם מסך ושולח, או אם מישהו פונה אליי באופן אישי, אני שומעת. אבל סתם ככה – לא. אומרים לי שיש הרבה שיח סביבה, אבל אני לא שם. תקשיב, אני לא שם. בחיים שלי כאילו לא קרה כלום. אני בדבר הבא. זהו".

רשתות חברתיות הן לא משהו שמדבר אלייך?
"נראה לך? אני בנאדם מתמכר. הקב"ה מרחם עליי, אז הוא לא שׂם בדעתי בעוצמה את הרצון להיות ברשת. אם זה היה אצלי בעוצמה הייתי המלכה של הרשתות החברתיות, אבל הוא חס עליי כי ברור שהייתי מתמכרת. אני מרגישה שזה חסד, כי לא הגיוני לבנאדם כמוני ולא הגיוני לדור הזה לא להיות ברשתות, אבל זה מאוד נעים. מה זה נעים – זה כאילו לא קורה. את לא שם, אז זה לא קורה. את גם לא מקבלת את הפידבק הטוב, את לא מקבלת את הכבוד. זה כאילו לא מתרחש. אדם יכול להתרפק על התגובות ברשתות, אבל זה יכול גם לגמור לו את האנרגיה. אז אני חושבת שזה ממש חסדים גמורים".

תכף נגיע ל"ריקוד האש" ונצלול אל רבדיו העמוקים, אבל לפני כן נחזור עשר שנים אחורה, לסרטה הראשון "למלא את החלל", שכבש את ליבנו בסערה ב־2012. עם פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה ושבעה פרסי אופיר, הוא נחשב עד היום לאבן־דרך ביצירה הישראלית. בורשטין, אז בת 45, השמיעה את קולה הקולנועי לראשונה. "הרגשתי שאין לנו קול בשיח", היא מסבירה. "כולם מדברים עלינו ואנחנו לא עונים. היצירה הקולנועית דיברה עליי בצורה מאוד לא יסודית ולא עמוקה, מבוססת על דעה קדומה, שטחית. ככה חשתי. ואני נבעתי משם. נבעתי מזה שלי אין קול".

היא חזרה בתשובה ב־1995, "דקות ספורות אחרי שסיימתי את לימודי הקולנוע. שמתי את הכלים בארגז, לא חשבתי שאעשה קולנוע. בשלב מסוים חשבתי שהגיעה העת להוציא את הארגזים האלה מהבוידעם, לנער את האבק ולדבר. 'לדבר' הוא לא 'לענות להם', אלא להשמיע את הקול שלי. והקול שלי הוא לא חרדי כל כך. לחרדים יש הרבה מה להגיד על מה שאני עושה".

מה למשל?
"לחרדים זה נראה לא צנוע. אני מדברת על דברים שלא מדברים עליהם. ואני באמת לא יוצרת עבורם. זה לא בשבילם. לכל מי שרואה ויש לו מה להגיד לי, אני אומרת שהוא בכלל לא היה אמור לצפות בזה. הרי יש שם גברים ונשים על המסך. אני מתה על התורה. ואני באמת בוערת להשם. זה הדבר היחידי שיכול להעיר אותי בבוקר ולתת לי את הכוח להתמודד מול מיליון דברים. אם הייתי רוצה להיות מפורסמת ועשירה הייתי מתייאשת. זה לא מספיק חזק כדי להקים אותי".

כשאני שואל אותה על יצירות אחרות שעסקו בשנים האחרונות בעולם החרדי, בורשטין מצביעה בבירור על המורכבות שהיא מבקשת להציג ביצירתה. "אם אתה יוצא מיצירה בתחושה שראית משהו שאתה לא רוצה – זה לא מורכב, זה שטוח. מורכבות היא כשאתה קצת מתקשה להגיד מה טוב ומה רע. מורכבות היא כשיש דמויות שנושאות את כל הדבר הזה יחד.

"כשאני רואה יצירה שלא מרבה אהבה בעולם, ואני יוצאת ממנה ואומרת 'העולם הזה מעפן', אז תודה, אבל אין צורך. איזה דבר מדהים זה כשאתה יוצא מסרט ומרגיש שראית את עצמך בעולם שראית. לא כי אתה רואה את עצמך עם פאות, אלא כי אתה רואה את עצמך במורכבות הזו, עם התהיות האלה".

ו"ריקוד האש" הוא בדיוק זה. התלבושות והשפה שייכות לחצר חסידית, אבל זה לא מפריע ליצירה לגרום לצופה לנבור בנימי הנפש, לזהות בתוך עצמו את הדיאלוגים, להטיל ספק, לרקוד את הריקוד, להבעיר את האש. במרכז העלילה עומדת פייגי (מיה עברין), נערה חכמה, אמיצה ואובדנית, שכבר בפרק הראשון מציל את חייה הרב נתן (יהודה לוי), ובין השניים נוצר קשר מיוחד. פייגי מתמודדת בין השאר ביחסיה עם אמה פגועת הנפש רייזי (נועה קולר).

"קלטתי שכל אחת מהדמויות מייצגת משהו מסוים בי. כשהגעתי לרייזי (שמגלמת נועה קולר), אמרתי שהיא הפחדים שלי. היא הפחד. הפחד שאת לא רואה נִגְעֵי עצמך. שאת יכולה להיות אכזרית ולא לחוות את זה"

יש סצנה שאני חייב לדבר איתך עליה. פייגי אומרת לאמא שלה שהיא לא מוכנה שהיא תרביץ לה יותר, ואמא שלה לא מבינה על מה היא מדברת. באמת לא מבינה. מבחינתה היא בכלל לא מכה את הבת שלה. "אני? מרביצה לך? עשית ממני מפלצת", היא אומרת לה.

"אתה יודע, בפרמיירה לסדרה ידעתי שאני צריכה לשאת דברים", מתחילה בורשטין לספר; מהבעת הפנים שלה אני מתעכב לרגע על העניין ופותח סוגריים.

את לא אוהבת לשאת דברים?
"אני לא יכולה להגיד 'אוהבת'. זה מאתגר אותי, מסעיר אותי, אני לא ישנה מזה. בכל מקרה, ישבתי וחשבתי ובאה לי מחשבה ראשונית מאוד שלא חשבתי עליה קודם, אבל הבנתי שהיא הייתה שם כל הזמן. כשהייתי צריכה לקרוא לשחקנים לעלות לבמה, קלטתי שכל אחת מהדמויות מייצגת משהו מסוים בי. כי אני הרי כותבת את כולן אז הן כולן אני. מה הם בתוכי? כשהגעתי לרייזי, אמרתי שהיא הפחדים שלי. היא הפחד. הפחד שאת לא רואה נִגְעֵי עצמך. שאת יכולה להיות אכזרית ולא לחוות את זה. רייזי היא אולי מהפחדים הגדולים ביותר שלי".

היו שם כמה סצנות של רייזי שאתה באמת לא יודע אם לצחוק או לבכות.
"זו בדיוק הכוונה. נועה קולר היא חברת נפש. זה לא קורה תמיד, שאת עובדת עם מישהי ומתחילה דרך שלא נגמרת. ליהקתי את נועה לתפקיד הראשי ב'לעבור את הקיר', למרות שבסביבה לא ראו את זה. כולם ידעו שהיא הכי מוכשרת, אבל אף אחד לא חשב שהיא יכולה להיות גיבורה של קומדיה רומנטית. שעוז זהבי ועמוס תמם ירדפו אחריה. ואני הייתי חזקה על זה".

למה?
"כי ראיתי את זה. אמרתי: נועה זה לגמרי 'לעבור את הקיר'. וגם – מי ילהק את נועה קולר להיות אמא מרושעת? היום היא לא במקום של תפקיד קטן, אבל היא מיוחדת, באמת לא רגילה. הייתה לה בסדרה סצנה בבית הכנסת כשהיא נמצאת 'רק' בקהל, ברקע. והיא עמדה שם מאחור והחזיקה את כל הדבר הזה, כמו כוכבת אמיתית שלא מחייבת את העולם למקם אותה באמצע. אמרתי לה אחר כך שבגלל זה היא מצליחה. היא התחילה את הקריירה שלה בגיל 36 והיא מתפתחת ומתפתחת. מי שמסוגלת להיות באופן הזה אפילו ברקע של סצנה, הכול יקרה לה".

בריקוד האש כל הדמויות משחקות באש, אני אומר לבורשטין. כולן הולכות על התפר. והשאלה היא אם התורה לא מנסה לשמור אותנו מהמשחק באש, בכל הסייגים וההלכות שדורשות ללכת שלושה צעדים אחורה כדי לא ליפול. אבל בורשטין מתעקשת על המסר של הסדרה: "תסתכל על הסיפורים של הרועים שלנו – אילו ניסיונות, אילו תנועות, אף אחד מהם הוא לא 'לב מוגן ורדום'. כולם ערניים ומסתכנים, כולם. אברהם אבינו במצרים עם שרה אשתו, ואחר כך יעקב בהחלפת האחיות והסימנים, ויצחק הוא כזה טיפוס, רואה אמת ולא רואה אמת. הכול בוער. אני לא מבינה איך הגיעו למסקנה שצריך להיות רגועים ושקטים, אנחנו לא בעולם כזה. נכון, יש סכנה, אבל בתרדמה יש סכנה לא פחות. לא להיות בוער זו בעיה קשה יותר.

"אני אומרת פעמיים ביום לפחות 'ואהבת את ה' א־לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. הכול בוער, ואני מתפללת שזה ילך אל השם. יש דיבור של רבי נחמן שאומר: עדיף לו לאדם לעבוד את הקב"ה דקה אחת עם יצר הרע מאשר אלף שנים ללא. זאת הסדרה, ואתה באמת כל הזמן צריך לנוע כצופה בין המחשבה: האם הרב נתן חורג? האם הוא משחק איתה? זה באמת קורה? היא לבד? הוא איתה? זה העניין. נתן הוא איש של אמת, אתה רואה את השיח שלו עם אשתו – אין הסתרה. אתה בנאדם של אמת ואתה נאבק".

הבחירה להראות את ההתמודדות דרך העולם החרדי, שהגבולות בו צרים, מהדקת את העניין?
"לריקוד האש הייתה בכלל התחלה אמריקנית. אחרי לעבור את הקיר פנה אליי מפיק אמריקני ואמר לי: בואי נעשה טלוויזיה. אמרתי לו יאללה, בוא נעשה".

את כזאת "יאללה, בוא נעשה"?
"כן. ברור לי שיש מעבר בין קולנוע לטלוויזיה, ואמריקה – היא תמיד מלכודת בשבילי, אני צריכה להיות זהירה באיך שאני מתנהגת עם אמריקה. אבל הוא ביקש, והתחלתי לכתוב ו… מה שאלת? זה עף לי לרגע".

לקחת אותי איתך, אני בעצמי שכחתי…
"משהו שקשור לתשוקה, לאש הזאת".

כן, שאלתי על הבחירה בגבולות הברורים אצל החרדים.
"נכון. אז הגשתי את ההצעה של ריקוד האש, והמפיק התלהב. אמרתי לו: מה כל כך מלהיב בזה? אתה מבין שלא יקרה שם כלום? אני כבר אומרת לך לא יקרה שם כלום. אז למה אתה דלוק על זה? והוא אמר לי: 'כל העולם מוכר סיפוק, ואת מוכרת תשוקה – ובלי תשוקה אני לא זז. זה הדלק. זה הרצון. בלי תשוקה כלום לא קורה. איתה אני נשרף. אז כל העולם מכבה, ואת באה ומייצרת עולם שהתשוקה היא בילד־אין. אני, בשביל תשוקה, צריך להפיק יצירה עם ערפדים – שאם הוא ערפד והוא יהיה איתה אז הוא יצטרך להרוג אותה, ולכן אולי הוא לא יהיה איתה'".

זאת אומרת, צריך לברוח מהמקום האנושי הבסיסי.
"צריך לברוח למקום שבו לא הכול מותר, כדי לייצר תשוקה. כשהכול מותר התשוקה לא נוצרת. אז הוא היה משולהב מזה. הוא אמר: 'זה כל מה שאנחנו מחפשים כל הזמן. אנחנו לא יכולים להחזיק תשוקה בסדרות שלנו לאורך זמן, כי שום דבר לא עוצר אותה'. ופתאום קלטתי שהמקום הזה שאתה קורא לו גבול, סייג, רק שם היא מתרחשת. רק שם נמצא הדלק של העולם. אני מכירה היטב את החיים. האריה חי בתוכי. אז מבחינתי העולם שאני יוצרת הוא לא חרדי ומוגבל, אלא מאפשר את התחושה הזו שאתה לא יכול כמעט לשאת אותה.

"החוקים הם מה שקורה בפנים. 'יצר לב האדם רע מנעוריו', 'רק רע כל היום'. זה לא מחוץ לתורה, זאת התורה. רבי עקיבא מסתכל ואומר: שיר השירים הוא קודש קודשים. שיר השירים הוא בלדה לתשוקה, המשל עוסק בקשר בין גבר לאישה וממנו אתה לומד את הדבר הזה בקשר עם ה'. לא בכדי 'וארשתיך לי לעולם' – מהאש הזו אתה לומד את האש הזו. אם אין אש אחת, אין גם אש אחרת. וכשהאש ישנה צריך לרקוד איתה. ואני עדיין אומרת לך, הדמויות לא 'ילכו על זה' וייפלו. כי אני לא מאמינה בזה, אני מאמינה בתורה. אבל אני לא מאמינה במוות. לא מאמינה שצריך למות מפחד כשזה קורה לך, ואתה יכול להתפלל להשם וברצונו הוא מציל אותך. אתה לא אשם שאתה מרגיש. השאלה היא מה אתה עושה עם הרגש".

תהיה לריקוד האש עונה שנייה?
"זה לא הזמן לדבר על זה. אני ממשיכה כאילו אין שום דבר. ממשיכה הלאה. אבל אתה יודע, דברים יבואו. אני חושבת שבכלל עברתי לטלוויזיה. היריעה הרחבה הזאת, סיפורי המשנה שאפשר להיכנס אליהם, זה עושה לי את זה. ריקוד האש הוא בעצם סרט ארוך שמחולק לפרקים, ואתה צריך להיות חכם כדי להבין איפה אתה עוצר, ולוודא שממשיכים לראות את הסרט הארוך".

"תסתכל על הסיפורים של האבות שלנו – כולם ערניים ומסתכנים, כולם. אני לא מבינה איך הגיעו למסקנה שצריך להיות רגועים ושקטים, אנחנו לא בעולם כזה. נכון, יש סכנה, אבל בתרדמה יש סכנה לא פחות. לא להיות בוער זו בעיה קשה יותר"

במובן הזה, הפרק הראשון, שנפתח בניסיון ההתאבדות של פייגי, היה קצת קשה לעיכול. כמו משקולת כבדה שנופלת עליך.
"כולם מאוד חששו, כי התחלנו את הסדרה בצורה מסוימת וההמשך הוא אחר. אבל אמרתי: לא נורא, זה בסדר שלוקח ליצירה זמן. אולי מי שאין להם סבלנות לא ילכו אחריי, אבל אני אנסה להפנט גם אותם. אתה תגיד לעצמך: לא נעים לי ותמונות קשות לעיכול, אבל זה כל כך מפתיע אותי, ואני אמשיך לפרק השני רק כדי לראות לאן לוקחים אותי, מה הכיוון. בהתחלה הסדרה מלאה בחידות, אבל אני יודעת שהסדרה גמורה כבר. עם התקדמות הפרקים כל החידות נענות. אתה מקבל גם תשובות על מה היה בעבר. אני אדם שרוצה לעשות טוב לקהל שלי, לא לְרצות אותו אבל לא להותיר אותו חסר אונים.

"ובנוגע לפרק הראשון, אני חושבת שאי אפשר לחוש את המהלך של פייגי בלי להאמין שהיא עמוק בשאול. היא הייתה חייבת להיות שם כדי שתתחיל איתה במסע וכשתראה אותה יוצאת מהשאול תאמין לה. זה לא היה קורה בלי לעבור במנהרה החשוכה הזאת. תמיד שואלים אותי מי ההשראה שלי, ואני אומרת: טרנטינו. אין על טרנטינו. זה מה שהוא עושה. הוא מוכר לך תקווה. בדרך הוא מעביר אותך גיהינום, אבל בסוף הטובים מנצחים. מהפרק השני פייגי כבר לא באותו מקום. יש לה כוח, ולפני כן לא היה לה".

אחרי שלוש יצירות מופת, בורשטין בוודאי כבר יודעת מתי מתעוררת בה יצירה חדשה – איך ניצת הרעיון, איך הוא מבשיל, מתי מגיעה האמונה בו ואיך הוא מתורגם אל הכתב. "לאדם באים המון רעיונות", היא מתחילה, "אבל יש רעיון שמדיר שינה מעיניו. זה לא משהו מתוכנן. אני אגיד לך איך הקב"ה עובד איתי, שזה ממש פלא. כשצילמנו את למלא את החלל היה לי כבר את לעבור את הקיר, וכשעשינו את 'לעבור' היה לי ריקוד האש, ובזמן 'ריקוד' היה לי כבר הדבר הבא. ושאני אומרת 'היה לי' אני מתכוונת למשהו שאי אפשר לדבר עליו, כי אין מילים עוד. רק פטנט. נניח, בלעבור את הקיר הפטנט הוא: יש לי אולם, יש לי שמלה, קטן על הקב"ה להביא לי חתן. זה הפטנט, זה מה שיש לי בראש. וכשזה יורד, ואני אומרת בכוונה ובכנות 'יורד', אז הרעיון מתחיל להדיר שינה מעיניי".

את מוצאת את עצמך חושבת עליו בלי להתכוון?
"אני אפילו לא יודעת מה אני חושבת. הוא כאילו דוגר בלעדיי, וכשאני באה לכתוב אין לי כלום – אין לי כלום, אני יושבת מול המסמך ואומרת לעצמי שאי אפשר לחצות את הדלת הזו כי אין שם כלום! וזה המקום האמוני. אם את חושבת שאת צריכה לעבור פה קיר – את כבר בטעות. כי זאת לא את. שבי, תמתיני. ירד – ירד, לא ירד – לא ירד. ההמתנה ככה לא מעצבנת, לא חסרת סבלנות. את לא יכולה לקדם את זה".

זה דווקא נשמע מאוד מלחיץ.
"אם אתה צריך לייצר זה מלחיץ. ואז אתה לא עושה כלום, אתה מוותר והולך לישון. אבל התיישבתי ואמרתי: אתה יודע, אבאל'ה, שאני רוצה לעשות טוב בעולם. באמת. אני רוצה להרבות טוב, להאיר, לתת לאדם כוח, לא לקחת ממנו דבר. להפך. להעניק לו עוד משהו שהוא גם לא שלי. אתה יכול עכשיו להכניס אותי לייסורים, כן לתת לי, לא לתת לי. אבל אפשר גם לדלג על האירוע. אני אתמודד עם האגו שלי. ואני אומרת לך, זה פשוט מדהים: סיימתי ולקחתי את הטלפון שלי, והתחלתי לשחק קנדי קראש באדיקות מלאה, ואז ירד השם של הגיבורה שלי. זה היה כל כך חזק. אני אומרת לך, לא הייתה לי מחשבה. רק השם. אני בקנדי קראש, אל תפריעו לי, אני עסוקה במשחק. אבל כשירד השם, זה היה עוצמתי כל כך. זהו. ואז שמתי את הקנדי קראש שלי בצד, ורק כתבתי את השם שלה, גיבורה בת 20. זו הייתה חוויה פלאית. אני מתה על זה".

ומה באמת הפרויקט הבא?
"סדרה, אני ממש לא יודעת איפה. אני אפילו לא בטוחה שאני עושה אותה בארץ".

מעניין.
"זו תהיה הפעם הראשונה, והיא מאתגרת אותי ומפחידה אותי וגם מרגשת אותי ומסעירה אותי. לא בלבוש דתי. ואני דתייה. אני נאמנה רק לתורה".

אז איך עושים את זה?
"שאלה. זה האתגר. זה הדבר המפחיד. אבל אני גם מבינה שזה צריך לקרות. בסוף אני ברסלב, ורבנו אומר שהתורה הכי חזקה שלו היא סיפורי המעשיות. והרי שם אין כיפות. הדמויות עצמן – לא בטוח שהן יהודיות בכלל. אין שום תורה ומצוות. אני מבינה שזה הדבר הבא".

נשמע מאתגר מאוד.
"אתגר מטורף. יחד עם זאת, אני מרגישה שאם לא עכשיו אימתי? זה באופן טבעי הדבר הבא שלי. ביצירה שלי הצופה צריך כל הזמן לעבור איזה מחסום של פאות, כיסויי ראש, ואני רוצה להתחיל להגיד את מה שאני מרגישה גם בלי זה, כדי להגדיל את היריעה ואת השופר. להגיד את הדברים שאני רוצה לפאר באופן כזה שבנאדם שלא התכוון לשמוע ישמע".

בגלל זה חו"ל?
"זה מאפשר. אולי בחו"ל משהו יכול להיפתח. היצירה גם לא חייבת להיות בעברית, אם אני יוצאת לצורות של משל ואגדות. וכבר יש לי איזה סינופסיסון קטן. נראה".

בורשטין נולדה בארצות־הברית ב־1967 אבל גדלה בארץ. אחרי התיכון חיה כמה שנים בארה"ב עד שעלתה ארצה סופית והתחילה ללמוד קולנוע בבית הספר סם שפיגל. לאחר הלימודים חזרה בתשובה, ובמשך עשור וקצת עסקה בעיקר בהוראה וביצירה ייעודית לציבור החרדי. אבל אז, באמצע העשור הראשון של המאה, היא התחילה לחתור ליצירה פתוחה לציבור הכללי. "צריך להיות אדם עם תכונות מסוימות כדי לחזור בתשובה", היא אומרת כשאני שואל אותה איך היא מגדירה את עצמה מבחינה מגזרית. "צריך להיות עם ראש פתוח. ואז גם בתוך התשובה את מטילה ספק, שואלת את אותה השאלה שוב. אם יותר מדי זמן לא שאלת את השאלה, יש מצב שפתאום זה יתפרק. זו תנועה. זו תנועה חזקה. כשגידלתי את ילדיי היינו במגזר החרדי אבל גם בתל־אביב. יכולתי לצאת עם קרוקס מהבית למכולת ואף אחד לא הסתכל על מה שאני לובשת, אבל גידלנו אותם באופן חרדי. היום אני רואה את הדברים קצת אחרת. אני לא יודעת איך הייתי מחנכת אותם היום, אם הייתי צריכה לבחור מחדש. אני היום חרדה לדבר השם, ופחות שייכת לקבוצה. אני רואה בחרדים את כל היופי, וגם בחילונים ובדתיים. אני כבר לא צריכה להכריע, התורה היא נר לרגליי והיא האור שלי.

"התגרשתי והתחתנתי בשנית. אני נשואה כבר שנתיים, אחרי 24 שנות נישואין למישהו אחר. בעלי הנוכחי הוא בנאי באבן, איש עמל, איש עבודה. והוא לא הולך עם מעיל וכובע. הוא הולך עם קסקט והוא חי חיים אחרים. הוא איש אדמה, פלאח במובן הנפלא. אני לא חיה חיים שבהם אנחנו כל היום בבית המדרש, כמו שהיה עם בעלי הקודם. אז היום אני חיה בפרדס־חנה, אחרי שלושים שנה באותו רחוב בתל־אביב. אני מתלבשת קצת אחרת, בא לי, כיף לי. אז מישהו יגיד 'היא לא חרדית', אבל אני מרגישה שאני חושבת על השם לא פחות מרבנים. אני עסוקה בו. אלה החיים שלי".

הפתיחות שלך היא כוח?
"לפעמים לא. אני צריכה להתמודד עם אנשים שיש להם הרבה מה להגיד על זה. הכוח שלי הוא לחפש את האמת בכל פעם מחדש. זה לא אומר שהיא לא הייתה אמת. אמת לאמיתה. כרגע היא פחות שייכת למקום שאני נמצאת בו היום, ואני מוכנה להיות במקום הזה ולא להחזיק חזק את מה שהייתי או לשאוף להיות מה שאהיה בעתיד. זה המקום שלי עכשיו. אני טובה ורגישה ומקיימת תורה ומצוות. רק מחכה לשבת. אוכלת כשר. אני בטוחה שאם אעשה את הפרויקט שהוא לא חובש כיפה, לא יהיה פשוט בכלל לאכול את זה".

את יודעת את זה כבר.
"בפשטות. אני מתקשה לאכול את זה, אז אם אני מתקשה – העולם לא יתקשה לאכול את זה?"

איזו סבתא את?
"שנה אחרי שחזרתי בתשובה התחתנתי ונכנסתי להיריון. אחרי שילדתי את בני הבכור אמרתי לבעלי: שמעת פעם על אישה בת שנתיים שילדה ילד? זה מה שאנחנו. החיתול הראשון שהחלפתי היה של בני הבכור, לא באתי מחינוך שהכין אותי למערכות יחסים כאלה, לא הייתי מוכנה להורות ברמה החינוכית".

"אני בקנדי קראש, אל תפריעו לי, אני עסוקה במשחק. אבל כשירד השם של הגיבורה, זה היה עוצמתי כל כך. זהו. ואז שמתי את הקנדי קראש שלי בצד, ורק כתבתי את השם שלה, גיבורה בת 20. זו הייתה חוויה פלאית. אני מתה על זה"

למה?
"התחנכתי על 'לכי תבטאי את עצמך, תגשימי את עצמך'. פתאום נכנסתי לעולם שונה שלא אפשר לי להיות האמא הסבלנית שרציתי להיות. היו המון חזיתות חדשות שהייתי צריכה להתאקלם לתוכן. היום כסבתא אני עושה קצת תיקון. למשל, אם אני אקח את הנכדה שלי לגינת שעשועים והיא תטפס בקושי למגלשה ותתגלש ועוד פעם ועוד, אני אתן לה לעשות כמה פעמים שהיא רוצה עד שיימאס לה. לא זכיתי לתת לילדים שלי את התחושה שאני איתם בקצב שלהם. הייתי מותשת, הלכתי לישון ולא התאים לי שהם מעירים אותי בלילה. לא הייתה לי קימה סבלנית. ועם הנכדים זה לא ככה. הם באים לישון ואני מרדימה אותם עד שהם ייכנסו לשינה תוך כדי חיבוק וליטוף, לא ממהרת לשום מקום. בתור סבתא אין לי המון זמן – יש תקופות שכן ויש תקופות שלא – אבל אני משתדלת לתת להם את החוויה שלא נתתי להורים שלהם – שאני איתם עד שיימאס להם. איך אנחנו מתים לקבל את זה, ומקבלים את זה באמת מסבא וסבתא.

"כשסבא וסבתא עושים את העבודה הזאת של מה שהם לא עשו כהורים, הם מתקנים את ילדיהם במקומות שאתה לא מבין בכלל, לא מקומות שאתה יכול להגיד תודעתית, אני משתנה. אבל יש שם תיקון של משהו עמוק מאוד, כי יש גם סבא וסבתא שלא הולכים על הנתינה הזאת. והתיקון הזה פחות נעשה. אבל מתרגלים לזה, לילדים שלי כבר ממש מובן מאליו שאני יכולה להיות שם. זה תיקון, והם יבואו בטענות אם זה לא יקרה".

הם בסביבה?
"יש לי בן אחד במאה שערים, בן שני בתל־אביב, השלישי עכשיו בטיול אחרי צבא בעולמו שלו אבל מאוד קשור, ויש לי בת שסיימה את אולפנת מעלה־לבונה. כולם דתיים אבל מאוד־מאוד־מאוד שונים. המעבר שנעשה בגירושין לא פשוט. הכוחות שיש לי היום הם לא הכוחות שהם גדלו עליהם. הם גדלו על מאה אחוז אמא מסוימת ואני עכשיו משהו קצת אחר. לוקח זמן, וזה הסיכון שבגללו אדם לא רוצה להשתנות כי כשהוא משתנה, העולם יכול להיות מאוד שיפוטי ולהוציא על זה עצבים. זה משהו מאוד חזק, שבנאדם משתנה. אנשים מקבלים שינויים מאוד קשה, ולא משנה אם השינוי הוא טוב. עצם העובדה שהדברים משתנים היא קשה, ומבחינת הילדים הם מעכלים. גם אני הייתי צריכה לעכל את השינוי. יש בי אש פורצת ואחר כך אני צריכה להתחיל לעכל מה אני עושה. אז עכשיו הם יותר קרובים. היו זמנים שהיינו עוד יותר קרובים, עכשיו הקרבה חוזרת בעזרת השם".

לקראת סוף הריאיון אנחנו חוזרים אל ריקוד האש ואל השלוחות הרבות שיש ליצירה שלה.
"הקב"ה מלהק, רק אל תפריע לו ואל תתעצבן. תן צ'אנס", היא אומרת. בפתיח לסדרה, שעיצבה מרב שחם, שתי יונים מתעופפות מעלה, ובורשטין מספרת ש"מרב התחברה לסדרה והבינה אותה כמו שאני מבינה אותה. אמרתי שאני רוצה זוגיות כמו אצל רבנו, כמו שיש לו שתי ציפורים. ואז היא שלחה לי סקיצה, ואיך שראיתי אותו אמרתי וואו. הלבן על השחור עם האדום, וגם הכיתוב עם האש".

מהפתיח אנחנו ממשיכים אל התלבושות: "זה התחיל מכך שבעלי היקר מצלם פרחים בזמנו החופשי, אבל באופנים שאף אחד לא מצלם פרחים. הוא בשלב מסוים גילה שהפרח הוא סוד של זכר ונקבה, וזה פשוט ריקוד האש. אש ולהבה. אתה מפסיק לראות פרח, ומתחיל לראות עולם. בכל ההלבשה של הדמויות עבדנו עם פרחים שלו. שמנו את הפרח של כל דמות, ומעצבת התלבושות קרן מלמד הלכה עם זה. הבאתי את הפרח של כל דמות: זאת פייגי – זאת פייגי בהתחלה, זאת פייגי בסוף. והיא עבדה עם זה".

ולבסוף אנחנו גם מגיעים לפס הקול הייחודי, שנוצר על ידי דניאל זמיר. "זאת הייתה חוויה מופלאה לעבוד איתו. הוא עבד בתדר שלי. הוא קרא תסריט והתחיל לכתוב מוזיקה. הרבה לפני שיצאתי לצילומים ולפני שליהקתי, הוא כבר התחיל לכתוב מוזיקה".

באחד הפרקים לקראת סיום הסדרה תחכה לאוזניכם הפתעה. "יש לנו שיר של ברי סחרוף ואביתר בנאי. זה גם נדיר מאוד. דניאל הלחין את השיר 'אפילו בהסתרה', שפייגי שומעת באחת הפעמים באוזניות. הוא השמיע את השיר לברי, שאמר לו: מדהים, בא לי לשיר את זה. הוא השמיע גם לאביתר, שאמר את אותו הדבר.

"הם עשו את הדואט כי הם אהבו את מה שהם שמעו ולא כי מישהו פנה אליהם. זאת מתנה כזאת, אחד השירים היפים. ה י פ י ם. אלה שני עולמות, ברי ואביתר. כל הדברים האלה לא נשמעים לך כמו התערבות ישירה של בורא עולם? זה נורמלי? משום מה זה טבעי לסדרה הזאת שזה יקרה לה".