כמו סדרות וסרטים רבים בשנים האחרונות, הקומדיה "שישו ושמחו" (כאן 11) מגוללת את הסיפור הצה"לי לא דרך עיניהם של לוחמים קשוחים אלא מאזורי הג'וב, והפעם הגיבורים הם חברי להקת הרבנות הצבאית. בדרכה המשעשעת, שישו ושמחו לא מדלגת על אף סוגיה ישראלית נפיצה – לוחמים מול ג'ובניקים, כשרות, גיור, קומבינות וסיאוב מערכות, וגם סתם מערכות יחסים רגישות.
סלבה הוא נגן קרן היער של להקת הרבנות הצבאית ביקום של שישו ושמחו; השירות הצבאי של השחקן שמגלם אותו – בוגר חטיבת גולני טל רוגצ'וב – נראה אחרת לגמרי. "כשנכנסתי לסדרה אמרתי: איזה כיף שאני לא הולך לשחק לוחם. לא רציתי לשחק את טל של פעם. נכנסתי לדמות אחרת לגמרי בצבא אחר לגמרי".
אין קשר לגולנצ'יק שהיית.
"בשום צורה. הצבא שלי היה הרבה יותר נוקשה, עם גבולות וחוקים של שחור־לבן. פה זה אחרת, גם כי יש סיפור ועלילה, אבל גם כי להקה היא יותר פנאן, כמו 'חוג'. בתור חייל, במיוחד במסלול, בשנה וחצי הראשונות, לא היה זמן לחבר'ה. תמיד היינו בתוך לו"ז. אבל פה היה המון זמן להיות אנחנו, להתגבש ולג'מג'ם, וזה חלק ממה שיוצר את להקת הרבנות הצבאית וגם את להקת פיקוד מרכז".
לדבריו הלהקות הצבאיות חשובות, גם אם "טל החייל בחיים לא היה מדבר ככה". "אי אפשר בלי הרוח", הוא אומר, ומתכוון גם לרבנות הצבאית וגם ללהקות. "הרבנות נמצאת עם החיילים בשעת הצורך, ומגיעה לחזק אותם לפני הכניסה לעזה. תמיד שולחים נציג, וכחייל אתה צריך את זה, גם אם אתה לא אדם מאמין. זה מחבר ונותן כוח. הרוחניות חשובה. הגוף לא יכול לנוע רק ממזון, הוא צריך את המְעבר. ואי אפשר להתכחש גם לתרבות ולבידור.
"אני משחק בהצגה של תיאטרון באר־שבע שנקראת 'לא שלנו'. רוב הקאסט מורכב משחקנים מבוגרים, ובשיחות איתם שמעתי איך במלחמת לבנון הראשונה הם הגיעו למוצבים בצור במסוק, וכמה החיילים חיכו לראות אותם ולשמוח. אז היום זה קצת שונה, לכל אחד יש נטפליקס בכיס. אבל מה שהופעה עושה אי אפשר להחליף".
"יש אנשים שרוצים לסיים לעבוד בגיל ארבעים או שתהיה להם יאכטה והם יטיילו בעולם. אולי זה עוד אחד מהסימנים לחינוך הסובייטי שלי, אבל אני רוצה לעבוד ולהיות על הבמה או מול מצלמה עד שכבר לא אעמוד על הרגליים"
שישו ושמחו דוקרת לא מעט נקודות בעומק החברה הישראלית. המסגרת הצבאית מקבלת על הראש, וגם הרבנות מקבלת התייחסות. הרבה דתיים אומרים לעצמם: עוד פעם צוחקים על הדברים שקדושים לנו, כי קל להגחיך את הדוסים.
"המטרה היא לעורר שיח. הסדרה לא באה להגחיך, היא מדברת על משהו. ניקח את הסדרה 'בני אור', על חבר'ה שגדלו בבאר־שבע ונוגעים באלימות ובסמים. זה אומר עליי משהו כבאר־שבעי? לא. בשישו ושמחו אין שום דבר שצוחק על דת ודתיוּת, ויש הרבה פרות קדושות שנוגעים בהן או מניחים אותן על השולחן, אבל לא ממקום של לעג. בביקורות שקראתי אנשים התייחסו לטריילרים או לשיר מסורת שהופץ לקראת צאת הסדרה. אבל אי אפשר לשפוט סדרה שלמה על סמך ארבע דקות של שיר, זה לא עובד ככה.
"אני חושב שהיוצרים סיגלית ליפשיץ ושלום הגר כתבו דבר מדהים. הסיפור נוגע בהמון קבוצות ובהרבה קונפליקטים דרך הומור או טוויסט שמקליל ומאפשר להסתכל על הסוגיות. ואם יש מי שמשהו מעצבן אותו, כנראה הנקודה הזאת קשורה אליו, והיא הפגישה אותו עם משהו שהוא מנסה להצניע או למחוק ולהניח עליה את המכסה שהשד לא יצא".
אחד הנושאים הראשונים שנידונים בסדרה הוא הגיור. חיילי קורס הגיור נדרשים בסופו לעבור ברית מילה ברבנות, אולם מהפחד הם מנסים לברוח לכל כיוון אפשרי. בשלב מסוים המוהלים רודפים אחרי אחד החיילים החדשים בלהקה. "קודם כול, לדעתי הצחוק מקליל את הנושא ומאפשר לחשוב עליו בצלילות", הוא אומר. "לא נראה לי שזה לא קיים; סיגי ושלום בחרו להציג את המרדף הזה, ולדעתי עשו חסד עם הפחדים שמלווים חיילים שעוברים גיור. סלבה, הדמות שאני מגלם, עלה בגיל 15 לארץ, התגייס והתגייר בצבא, וכגבר היה צריך את הגושפנקה הסופית של התהליך. בעיניים שלו נראה לי שטבעי להילחץ מזה, להבין שהסיפור כאן לא תיאורטי, שאני לא חותם על כמה ניירות אלא יש ממד פיזי של התחייבות ובחירה. ויש גם שיחה רצינית בין גידי (שמגלם עילי צ'פמן), לרב ברדוגו (שמגלם אלברט אילוז), על כך שלא מובן מאליו לעשות ברית מילה בגיל 18 בגלל אמונה. לדעתי דווקא השיח על זה מכבד את המעמד ואת המורכבות שלו.
"באופן כללי אני חושב שהגיור בצה"ל הוא מדהים. הרבה חבר'ה רוצים לעבור את התהליך אבל יהיה להם קשה לעבור אותו בחוץ, והקורס בצבא מקל. הסדרה נוגעת בהרבה דברים שקיימים גם ככה, ואומרת: בואו נציג אותם ונדבר עליהם. אין לי ספק שיהיו דברים שיעצבנו אדם או שניים אבל זה חשוב".
הוריו של רוגצ'וב הגיעו ארצה בעלייה הגדולה שאחרי נפילת מסך הברזל, ושלוש שנים אחר כך הוא נולד בבאר־שבע, השני מארבעה בנים. "תמיד היה פער בין הבית למה שקורה בחוץ. זה היה בית של תרבות וחינוך מוקפד עם מוזיקה קלאסית וחוגים – כל הקלישאות על יוצאי ברית־המועצות. כל פיסת אנרגיה שיש בך צריך לנצל, עד הפיפס האחרון. מגיל ארבע בערך ניגנתי על פסנתר ושחיתי באופן מקצועי, תשעה אימונים בשבוע. מנגד, בחוץ רציתי להיות הילד המקובל והמגניב, ולגמרי הייתי שם, עם כל מה שזה אומר. בשכונה משחקים כדורגל ויורקים ומקללים, ואז חוזרים הביתה וצריכים להיות מעונבים. כל השנים האלה היה אצלי פער בין הטל שבפנים לטל שבחוץ".
המשחק והתיאטרון היו תמיד ברקע. מגיל צעיר ידע שהוא נמשך לאור הזרקורים "אני זוכר שאהבתי קהל, ויכולתי לפוצץ שיעורים בבית ספר כדי שכולם יצחקו ויסתכלו עליי. הייתי שובב אבל עם חן וגבולות פנימיים של תמימות. לפעמים יכולתי להציק לחברים עם זה. אני חושב שלא הייתי מודע לעובדה שהמילים שלי יכולות לפגוע ולהעליב. אבל לא התקרבתי למה שהולך היום ברשתות, אני לא מבין איך מתמודדים עם זה. אני מסתכל על הילדים של היום ונראה שהקו שצריך לעצור לפניו היטשטש להם לגמרי. יש בי צד חינוכי מאוד, ואם לא הייתי שחקן אין לי ספק שהייתי בוחר בחינוך בתור המסלול המקצועי שלי. גם הייתי מלמד משהו כבד, היסטוריה נגיד, משהו הומני".
כשהיה בכיתה י' נפתחה בתיאטרון באר־שבע קבוצת נוער, ואמא שלו רשמה אותו אליה. "הגעתי לאודישן, ואמרו לי ללכת מקצה אחד של החדר לקצה האחר כאילו יש שם משהו שאני מאוד רוצה. העמדתי פנים שאני חייב ללכת לשירותים. בכל אופן, הם ממש התלהבו אבל אני אכלתי סרט: אמרתי שכולם שם חנונים ואין מצב שאני מצטרף. בתיאטרון רצו שאבוא אבל שום דבר שהם אמרו לא שכנע את המתבגר העקשן שהייתי. היום אני מתבאס על זה בטירוף. פשוט זרקתי לפח את ההזדמנות שקיבלתי. הקטע המצחיק הוא שאחר כך למדתי בגודמן והופעתי על אותה הבמה".
"אני זוכר שיצא מולי רופא ושאל אותי: 'אני רואה שאתה מגולני, אתה יודע אולי מי זה?'. היו לו קעקועים שזכרתי עוד מהטירונות, ולא עברה שנייה ואמרתי לרופא, 'זה גבריאל, בוודאות'"
אחרי התיכון כמו כל ארבעת הבנים של משפחת רוגצ'וב, טל התגייס לגולני. "חלשנו על כל גולני. דימה, אחי הגדול היה בגדוד 12, אני ב־13, פיליפ ב־51 ואד הקטן השתחרר לא מזמן מהסיירת". אני עוצרת אותו כדי להבין איך הוא היחיד שקיבל שם "ישראלי". הוא צוחק ואומר שנולד בתקופה הכי ציונית של ההורים שלו. "כשהיינו קטנים אחים שלי קינאו בשם הישראלי שלי, אבל עם השנים זה לגמרי נשכח. אין איזה עניין סביב השם".
הוא יצא לקורס מ"כים, ופיקד על חיילים במסלול. "קיבלתי חיילים עם חלב על השפתיים והפכתי אותם ללוחמים עם המשמעת וכל מה שמסביב. הייתי רס"פ בגולני, הבחור הרע והמגולח עם הכובע שצועק עליהם. אני זוכר את עצמי עושה להם תרגילי סדר ומשמעת".
זה נשמע כמו הדבר הכי רחוק ממך היום. הרגשת שזה מעין משחק?
"תלוי כמה האמנתי במשימה. כשידעתי שצריך לעשות איזו שטות כי מישהו החליט ואין שום היגיון, אז כן, גילמתי תפקיד, נכנסתי לנעליים ומילאתי פקודות. אבל כשהיו דברים קריטיים ורציניים אז הייתי לגמרי בפנים".
ארבעה חודשים לפני שהשתחרר התחילה מדינת ישראל לבעור. "בסוף השירות שלי היה מבצע צוק איתן. כל הסיפור של הנגמ"ש – זה שלי". הוא מתייחס כמעט באגביות לאחד הקרבות הקשים והמסוקרים ביותר ממבצע צוק איתן: בקרב שג'אעיה נהרגו שבעה לוחמי גולני, חיילי מחלקת הסיור, באסון הנגמ"ש. "לא הייתי פיזית בפנים אבל הייתי רס"פ מסלול שהסתיים ביוני, כשהתחיל מבצע שובו אחים. החיילים שלי עלו לגדוד לגבול עזה ואני נשארתי בתפקיד ביניים שנגמר כשהכול התחיל להתחמם לקראת צוק איתן. הזדכיתי על הציוד מבא"ח גולני אבל עוד לא חזרתי לגדוד. הבנתי שתכף מתחילה לחימה, ואני בבית בלי ציוד ובלי שיבוץ ברור. המ"פ שלי אמר לי שהקצינה של המג"ד תדבר איתי ושפשוט אגיע לשטחי הכינוס. אבל עד שהצלחתי לתפוס אותה כבר נכנסו עם הנגמ"שים והכול התפוצץ. אני זוכר שהתעוררתי לפנות בוקר ממבול של הודעות בווטסאפ. זה היה נורא. הריצו מלא שמות ושמועות".
וכל השמות האלה היו של חברים שלך.
"בן וענונו שנהרג היה חייל שלי, אחד האהובים. הענקתי לו תג באחד המסעות ואני משתדל להגיע לקבר שלו בכל ימי הזיכרון. זו הייתה כאפה קשה. שון כרמלי היה חייל בודד מחיפה. אני זוכר שהוא לא היה לגמרי לבד כאן, אחותו הייתה בארץ וגם דודה שלו הייתה כאן. התקשיתי עם המיתוס שיצרו סביבו, שלא היה מחובר אליו. נסעתי ללוויה והיו שם המון אנשים, מספר אסטרונומי, וזה הכעיס אותי כי הרגשתי שהם לא קשורים – איך הם מעיזים להגיע ולהתלבש עליו, כשאני אשכרה איבדתי חבר. אלה היו התחושות בזמן אמת, אבל בדיעבד אני הרבה יותר סלחני לזה. אני יודע שהכול חלק מהסיפור הציוני שלנו".
אחרי כל ההודעות הוא לא היה מסוגל לשבת בבית אז הוא יצא לבית החולים סורוקה. "הייתי שם עם כל מסוק שהגיע, עמדתי ליד חדר ההלם או בטיפול הנמרץ כדי לראות אם הגיע מישהו שאני מכיר ואולי אפשר לעזור. ובאמת הגיע חייל שלי, גבריאל בן־נעים, שהיה חייל בודד מצרפת, בחור גדול וחזק שנפצע קשה ממש ולא ידעו לזהות אותו. אני זוכר שעליתי במעלית לטיפול נמרץ, נפתחה הדלת ויצא מולי רופא שהחזיק את המיטה שלו ושאל אותי: 'אני רואה שאתה מגולני, אתה יודע אולי מי זה?'. היו לו קעקועים שזכרתי עוד מהטירונות. לא עברה שנייה ואמרתי לרופא, 'זה גבריאל, בוודאות'.
"כשלא הייתי בבית החולים עברתי בלוויות. זאת זוועה. בתוך הסיטואציה לא הבנתי עד כמה לא טבעי לילד בן 21 להחזיק ארון של חיילים וחברים שלו יום אחרי יום.
"אחרי שהלחימה הסתיימה התקשר אליי המ"פ. אמרתי לו אחי, אני כועס עליך, איך לא נתת לי להיות בפנים, לא להיות עם החיילים שלי. והוא אומר לי: 'רוגצ'וב, היית צריך להיות מפקד הנגמ"ש, סתום'. גם עכשיו יש לי צמרמורת כשאני מספר את זה. אני לא אדם מאמין אבל הרגשתי שקרה לי נס. הוא שיבץ אותי לנגמ"ש שלא הייתי חוזר ממנו, ורק בגלל ההתנהלות הצה"לית, שעמוסה בכשלי תקשורת, רק כי יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל, משהו נפל בין הכיסאות ולא הגעתי לשם".
מיד אחרי המבצע חזרו כולם לשגרה, וטל קיבל שוב לקורס את החיילים שלו. "ראיתי ילדים שבורים לחלקים, כמו חבורה של זומבים. קיבלתי את החבר'ה שנשארו מהנגמ"ש השני. איציק סעידיאן היה שם. הם סוחבים את הקרב עד היום. מיום זיכרון ליום זיכרון הם נפגשים וצוחקים ומשלימים פערים, ותמיד במפגשים אני עדיין איכשהו גם המפקד שלהם שאומר בסוף – חבר'ה, שימו עין על ההוא, תהיו בקשר. במהלך הקורס ניסיתי להתמודד עם המצב בעיקר דרך הומור, שתמיד מציל אותי איכשהו, אבל שום דבר לא באמת החזיר אותם".
היה לכם ליווי?
"לי לא היה בכלל. להם היה קצת בהתחלה, אבל עד כמה שזה נשמע עצוב, מהר מאוד פשוט חוזרים לשגרה. אני יודע שהיום דברים זזים לכיוון יותר חיובי".
אחרי השחרור יצא רוגצ'וב לטיול הגדול, ואז הבין שהוא רוצה להיות שחקן. "אני צריך את הקהל ואוהב אותו, וגם מאמין שהתיאטרון הוא כלי חינוכי. בידור הוא אחלה, אבל בעיניי, מהצגה טובה הצופה יוצא עם שאלה. היה לי מורה שאמר שבתיאטרון אנחנו רוצים לראות שמשהו רע קורה למישהו שהוא לא אנחנו – ואז, אחרי שצוחקים או בוכים, אנחנו יוצאים החוצה וחושבים איך זה פועל עלינו".
"אנשים מתקשים להבין מה לוחם עושה על הבמה, כי תרבות נתפסת כמקום של אנשים עדינים ורכים אבל אמנות מתאימה לכל אדם, השאלה היא רק עד כמה אתה מוכן לפתוח את הריצ'רץ' הפנימי ולחשוף ולהרגיש"
רוגצ'וב צוחק שההורים שלו, כמו רוסים טובים, לא הפסיקו לשאול מה הוא הולך ללמוד. בכל כוחם הם ניסו לגרום לו ללמוד מקצוע רציני. "אבא גם היום יכול לזרוק לי: אולי בכל זאת תלך ללמוד רפואה? זה קטע, כי למרות שידעתי שתהיה תמיכה מלאה פחדתי לעשות את זה. אז התחלתי פסיכומטרי, ובנסיעות לקורס התחלתי לחפש לימודי משחק. לא הכרתי כלום בעולם הזה, גנבתי את ההצגה בסוף י"ב עם ארבעה תפקידים שונים, אבל לא ידעתי שום דבר על תיאטרון".
בפייסבוק הוא נתקל במודעה על בית הספר גודמן ללימודי משחק בנגב, התקשר והוזמן למבחן בד. "כולם הגיעו אחרי מכינות ודברים כאלה, ולי לא היה מושג מה לעשות, אבל כמה שעות אחרי שיצאתי משם התקשרו להודיע לי שהתקבלתי".
איך לוחם קשוח הופך לשחקן תיאטרון רגיש? ולמה זה עדיין מפליא אותנו?
"התלמידים האחרים בבית הספר למשחק היו רחוקים ממני כמרחק שמיים וארץ. הייתי הגולנצ'יק שהשתחרר לא מזמן ומדבר בקול מחוספס ומקלל, באר־שבעי מהסביבה המסורתית יותר והפריפריאלית. ופתאום יש מולי איזה צמחוני. למה אתה צמחוני, למה זה קשור בכלל? פתאום שמעתי דעות פוליטיות שונות מאלה של טל בגיל 21 – אני הייתי עוד עם הפיח של פטריית העשן של הלחימה, והם מדברים על שלום ועל הכאב של האחר. והכול בבית ספר למשחק אקסטרה־רגשי ואקסטרה־נעלב, כשאני מבית של בנים שפותרים בצ'פחה כל סיפור.
"בקיצור, פערים. הדוגמה הכי מובהקת אולי הייתה סביב המילה הומו, שכילד הייתה קללה לכל דבר ועניין ופתאום אשכרה ישבו סביבי אחלה חבר'ה מחוץ לארון, ואמרתי לעצמי, טל, זה לא סבבה להשתמש במילת הגנאי הזאת. זה לא לגיטימי.
"אני חושב שלכן אנשים מתקשים להבין מה לוחם עושה על הבמה – כי תרבות נתפסת כמקום של אנשים עדינים ורכים – אבל לדעתי אלה שטויות. אמנות מתאימה לכל אדם, השאלה היא רק עד כמה אתה מוכן לפתוח את הריצ'רץ' הפנימי ולחשוף ולהרגיש. לקח לי זמן באמת להיפתח. אולי רק בסוף שנה ב' הבנתי שעם כל הכבוד לכישרון הטבעי שזכיתי בו, אם לא אניח את הלב שלי אני לא אצליח, כי כדי להיכנס לדמות, לנעליים של מישהו אחר, אתה חייב להיות כן עם עצמך כדי למצוא אותה בתוכך".
המשחק שינה אותך גם בהיבטים שדיברת עליהם קודם – הפריפריאליות, הדעות הפוליטיות?
"בגיל 18 חשבתי שצריך להרוג את כולם ולא ידעתי עדיין להסתכל על דברים בצורה מורכבת. אחר כך, בצבא, פשוט הייתי בתוך המערכת בלי שהצלחתי להסתכל מבחוץ ולחשוב. השחרור היה מלא כעס ומטענים רגשיים, והייתי ימני יותר בדעותיי. בהמשך התחלתי לבחון את הדברים, להרגיש את המחיר של ריצה ללחימה. אז לא הפכתי את עורי אבל ברור שזה השפיע. היום אני מעדיף לפתור דברים אחרת למרות שאין שאלה שאני מתייצב לכל מילואים ותמיד שם".
ובעניין של פריפריה מול מרכז, יש מקום לאמנות גם מחוץ לתחומי רמת אביב־פלורנטין?
"גם היום אני מופיע בבאר־שבע, והיא עיר מדהימה בקטע הזה. יש בה תיאטרון רפרטוארי, תיאטרון פרינג', קבוצת מחול, בית ספר למשחק. עברתי לתל־אביב בלי שום קשר, ולמרות שאומרים שיותר קל כאן במקצוע שלי, כי הכול קורה פה, אני לא בטוח שזה נכון".
הוא עבר לתל־אביב בסיום לימודי המשחק, עם מאור אשתו, ואז "הכול התחיל לקרות" – עד שפתאום הגיעה הקורונה והחשיכה את הבמות. "נכנסתי לדיכאון, אמיתי. זו הייתה תקופה נוראית. אחרי שסיימתי שנה ג' עלינו עם 'כנר על הגג': ערב־ערב הגיע קהל, הרגשתי שאני באמת שחקן, נכנסתי להפקה של תיאטרון באר שבע וזה עוד יותר הרים לי לאגו. יכולתי להגיד להורים: תירגעו אני אשכרה עובד בזה. עברנו לתל־אביב, ואחרי חודשיים בערך נסגר השאלטר.
"כמו כולם לא באמת הבנתי מה קורה והייתי בהכחשה: זה לא קורה, אין מצב. הרגע התחלתי את החיים, אני שחקן ואני הולך להתפרנס מזה. מה קורה. זה היה נורא ואיום כי ביום בהיר פשוט כיבו את האור. לא היה לי מושג מתי הוא יידלק שוב. נבלתי לתוך עצמי בדירת 40 מטר תל־אביבית. הייתי בודד נורא, וכמעט לא הכרתי אנשים כאן. היו סגרים ואנשים הסתובבו במסכות ובכפפות. ואיפשהו עמוק בלב המשכתי עם המנטרה: זה יקרה.
"הייתי מת מאוד מבפנים. ואז אחרי שמונה חודשים קיבלתי הזמנה לאודישן, ומשהו בי התעורר. פתחתי את הטקסט וראיתי שזו דמות של רוסי. אמרתי, לא, לא, אני לא רוצה להיכנס לטייפקאסט הזה. נורא פחדתי, ואני עדיין מפחד, להיות מתויג ככה. ועם זה ידעתי שהתפקיד הולך להיות שלי, אין מצב שלא. ובאמת, למרות שאני מוצא את עצמי בו בכל מיני נקודות, סלבה ואני שונים מאוד. הייתי צריך לשיר באודישן איזה שיר רוסי ישן. שאלתי את סבתא שלי אם היא מכירה אותו; 'בטח', היא אמרה לי.
"פתאום היה לי אופק, קמתי בבוקר והתכוננתי, למדתי את הדמות – כמה מבטא הוא צריך ומיהו בכלל – והגעתי לאודישן פרונטלי. בזמן הקורונה הרי התחילו האודישנים המצולמים, שאני מאוד לא אוהב וחושב שהם פשוט לא נכונים. אז באודישן פנים אל פנים, נקודת המוצא כבר הייתה טובה מבחינתי. כשעמדתי מולם ראיתי שברח לשלום חיוך קטן, והאודישן הלך מעולה, וחזרתי לחיים. הצילומים לשישו ושמחו היו תקופה מדהימה ואני שמח שזה קרה. אני מקווה ומאמין שגם הצופים ירגישו את הטוב הזה".
הוא חזר לבמה ולחזרות וגם חזר לחיות. "יש אנשים שרוצים לסיים לעבוד בגיל ארבעים או שתהיה להם יאכטה והם יטיילו בעולם. אולי זה עוד אחד מהסימנים לחינוך הסובייטי שלי, אבל אני רוצה לעבוד ולהיות על הבמה או מול מצלמה עד שכבר לא אעמוד על הרגליים".
