הטיילת המרכזית של אילת, המשתרעת מקניון "מול הים" ועד לאחרון בתי המלון ברצועה שמול חופי ים סוף, רגילה לארח אמנים מסוגים שונים, בעיקר זמרים וזמרות, המתמקמים באחד מהמקומות האסטרטגיים לאורכה, ושרים ומנגנים להנאת הציבור המשוטט. לפני איזה זמן, כששהיתי באילת, צדה את עיני דמותו של אחד מהזמרים האלה. הוא היה צעיר למראה, אחז בידו גיטרה, שר וניגן שירים יפים מאוד שלא הכרתי. ואז ראיתי שיש לו גם כיפה סרוגה. זה כבר היה פרט שהייתי חייב לבדוק. איך מגיע בחור דתי לנגן לבדו בטיילת באילת? צילמתי את השלט שהיה תלוי על קופסת הגיטרה שלו – שמעון שרון כותב ומלחין, בתוספת מספר הסלולרי – ואחרי כמה ימים התקשרתי אליו כדי לברר את העניין.
הוא נולד ביישוב יקיר ב־1997, למשפחה דתית לאומית בת חמש נפשות. אביו נפטר ממחלה כשהיה בן 13. לנבכי המוזיקה נכנס כבר בכיתה ד', במסגרת שיעורי תרפיה במוזיקה בבית הספר. כבר אז, כך הוא מספר, התחיל לכתוב ולהלחין: "בטיילת אני שר שיר שכתבתי בגיל עשר. קצת שיניתי את הלחן, אבל זה אותו השיר מאז". עם חבר מהיסודי ועוד אחד שהצטרף מאוחר יותר כמתופף הוא הקים הרכב בשם "טרינום", והשלושה ניגנו יחד ואף הוציאו שלושה אלבומים. "הקלטנו אותם בעצמנו, אבל רק אחד מהם נשמע נורמלי מבחינת איכות ההקלטה ואפשר למצוא אותו בפלטפורמות המוזיקה המוכרות", הוא מספר, "הכול היה חומר מקורי, ואת רוב השירים אני כתבתי והלחנתי".
מאיפה יש לשלושה נערים בני 16 כסף לחזרות, הקלטות והפקה?
"באמת לא היה כסף, וזה נשמע בהתאם. התחלנו להשיג ציוד לאולפן ביתי וללמוד איך מקליטים, ואם תשמע את האלבום הראשון תזדעזע מבחינת הסאונד. אחר כך זה השתפר. בצבא הצלחנו לחסוך כסף לרכישת ציוד פה ושם, הקלטנו שירים ושלחנו למפיקים בתחילת דרכם כדי שיפיקו ויערכו. הופענו בבמות בימי עצמאות, בבסיס שבו שירתנו, בחתונה של המתופף – איפה שהיה אפשר. כשסיימנו את הצבא אני התחתנתי וכל אחד נכנס לעולם שלו והיינו צריכים להחליט אם הלהקה היא דבר רציני או לא. אני חששתי מאוד, לא יודע אם יותר חששתי להצליח או להיכשל, ואני לוקח על עצמי את ההתפרקות שלנו כי התעכבתי עם תשובה והלהקה נמוגה. כל אחד לקח לכיוון אחר – אחד הלך להייטק, אחד לתקשורת, ואני למדתי עיצוב גרפי".
אביה היא האישה שאיתו. גם היא גדלה ביקיר, והם הכירו כבר בגן. "לפני שנה בערך קיבלנו החלטה שאנחנו צריכים שינוי בחיים שלנו", מספר שרון, "ראינו פרסום של מענקים למורים באילת, אשתי מורה ואמרנו שזו יכולה להיות הזדמנות. עברנו לכאן באוגוסט האחרון, וזה היה שינוי מטורף. אילת היא סיפור אחר לגמרי".
"כשהגענו בחרנו לגור ליד הקהילה של הגרעין הדתי, והתחלנו להכיר אנשים. גם אמא של אביה עברה לאילת במקביל אלינו. ברחתי לעסוק בעיצוב גרפי, והתחלתי לעבוד בבית דפוס בעיר כעוזר גרפיקאי. התקופה הזו לא הייתה כל כך טובה כי כל הזמן חשבתי איך בעצם אני לא רוצה לעבוד שם אלא להתמקד במוזיקה. הייתי מגיע הביתה בסוף יום ולא היה לי כוח לכלום כי מחר אני שוב צריך לקום לאותה עבודה שאני לא רוצה. היה נאחס".
ואז צצה הזדמנות: "מנהל פנימייה בעיר פנה אליי ואמר שהם מחפשים מורה לגיטרה. הבנתי שאני צריך להתעסק במוזיקה, ללכת על כל הקופה – ומה שיהיה, יהיה. דבר ראשון אמרתי 'כן' לחוג גיטרה, ויום אחר כך נרשמתי ללימודי זום ב־BPM בתל־אביב בתוכנה להפקה מוזיקלית. במקביל החלטנו לקנות ציוד כדי שאוכל לנגן בטיילת".
אני לא מנגן בשביל הכסף אבל זה גם סוג של מחמאה. כשאנשים שמים עשרה שקלים, עשרים, חמישים, וקרה גם מאה שקל, אתה מבין שזה לא קיבוץ נדבות. הם נותנים לך כי הם נהנו, התרגשו והתחברו למוזיקה שלך
איך חשבת להתחיל לנגן בטיילת?
"עד עכשיו הייתי בלהקה, עכשיו כל ההוכחה עליי והייתי צריך להשתפשף כי אף פעם לא עבדתי לבד. ראיתי נגנים שעושים את זה והבנתי שזו דרך לקבל ביטחון. הקהל שם לא בא לראות אותי ואני לא ממש צריך להוכיח את עצמי אז אפשר לטעות, אפשר להתגלח עליהם".
לי זה נשמע משהו שדורש המון אומץ.
"נכון, אבל זו גם הדרך הקלה ביותר לצבור ניסיון. אני חושש יותר להופיע מול אנשים שקנו כרטיס כדי לראות אותי מאשר מול אנשים שעוברים בטיילת".
תאר את הפעם הראשונה בטיילת.
"ראיתי אנשים שמנגנים בנקודה מסוימת, אחד שר ואחת מנגנת. הסתכלתי על המגבר שלהם ולמחרת קניתי בדיוק את אותו המגבר וגיטרה חדשה, בסך הכול ציוד באלפי שקלים, ואז אמרתי לעצמי 'זהו, הגיע הזמן', ופשוט הלכתי לטיילת. התמקמתי באותו מקום בדיוק שבו היו השניים ההם יום קודם, התחברתי לכל מה שהיה צריך ופשוט הרמתי את המיקרופון והתחלתי לשיר ולנגן. אמרתי שאם אחשוב יותר מדי אולי אסוג. בשניות הראשונות זה נראה מוזר והתרגשתי, אבל זה עבר. מאז זה כבר נהיה רגיל, אני הולך לשם ולא חושב מי הקהל שיצוץ לי ואולי יהיו אנשים שיפריעו – שגם זה קורה לפעמים וחלק מהמשחק".
איך נראית הופעה ממוצעת שלך בטיילת?
"אני מופיע שעה־שעתיים ומתייחס לזה כהופעה לכל דבר. החומרים שאני שר מקוריים בלבד, אלא אם מישהו מהקהל מבקש ואני מכיר את השיר. רוב האנשים נותנים מחמאות שמרימות את הביטחון. הם אומרים שהם מתרגשים, שואלים איפה אפשר למצוא את השירים וכולי. אני לא מנגן בשביל הכסף אבל זה גם סוג של מחמאה. כשאנשים שמים עשרה שקלים, עשרים, חמישים, וקרה גם מאה שקל, אתה מבין שזה לא קיבוץ נדבות. הם נותנים לך כי הם נהנו, התרגשו והתחברו למוזיקה שלך. וזה נחמד לצאת עם כמה שקלים, לפעמים זה 100־200 שקל, ולפעמים גם 400־500. הממוצע הוא 250 פחות או יותר".
יש קהל חוזר?
"זה קצת בעייתי כי הם לא יודעים מתי אבוא. אבל פעם היה מישהו ששם כסף, הלך, ואחרי חצי שעה חזר, שוב הקשיב ושוב שם כסף. גם זה סוג של קהל חוזר".
בשניות הראשונות זה נראה מוזר והתרגשתי, אבל זה עבר. מאז זה כבר נהיה רגיל, אני הולך לשם ולא חושב מי הקהל שיצוץ לי ואולי יהיו אנשים שיפריעו – שגם זה קורה לפעמים וחלק מהמשחק
יש מפגשים מעניינים?
"אחת הסיבות המרכזיות שאני מגיע לטיילת היא שזו דרך להגיע לאנשים. לפעמים אני רואה מישהו שאני מכיר. בכל זאת, כל מי שמגיע לאילת עובר בטיילת בשלב מסוים. יום אחד ראיתי את הרב של יקיר, הרב אהרן כהן. הוא זיהה אותי, דיברנו וסיפרתי לו על העיסוק במוזיקה. אני מניח שהוא התרשם לטובה, ואיחל לי בהצלחה. בכל זאת, לא כל יום יש מישהו עם כיפה סרוגה בטיילת, ולא נטשתי את הדרך או משהו".
אתה מופיע בטיילת מזה כחצי שנה, יש חזון לאן זה יתפתח?
"כרגע המטרה שלי היא שהשירים שלי – שאני מאמין בהם וחושב שהם טובים – יגיעו לכמה שיותר אנשים. השאיפה שלי היא להגיע הכי גבוה שאפשר. שאני או שזמרים שבטופ מהשורה הראשונה יבצעו אותם. יש מישהו, שאני לא יכול כרגע לספר עליו יותר מלומר שהוא מוכר בתעשייה, שפנה אליי בבקשה שאתן לו את אחד השירים שלי. אני מקווה שיצא מזה משהו".
יש לך איזו ציפייה מזמרים דתיים שהצליחו לפרוץ כמו חנן בן ארי, ישי ריבו או עקיבא, שיסייעו לך להתקדם באיזושהי דרך?
"ברור שאשמח לשיתוף פעולה כזה. אם תגיע הצעה כזו קודם כול אגיד כן, בניגוד להרגלי. חנן בן־ארי לימד בבית הספר אדר בפתח־תקווה שבו למדתי, ניגנתי איתו פעם אחת ולא הבנתי אז איך הוא עוד לא פרץ, זו הייתה תקופה שהוא ניסה. ראיתי את התהליך שהוא עבר עד שהפך למה שהוא היום".
הוא דמות לחיקוי מבחינתך?
"לא בטוח. אני רוצה שהשירים שלי יגיעו הכי רחוק שאפשר. אז הוא כמובן מודל כלשהו אבל אני אישית עדיין לא סגור איפה אני רואה את עצמי במפה הזו, באיזו תצורה בדיוק".
קל יותר לשאוף היום להיות זמר במגזר מאשר דור אחד או שניים אחורה?
"המגזר היום הרבה יותר פתוח לתחום, בעיקר כי יש דתיים בטופ של התעשייה וכולם אוהבים אותם. לא משנה אם הם שרים שירי קודש או לא, זה הרבה יותר מקובל מפעם, מה שכמובן מסייע לצעירים דתיים להתקדם. כמוזיקאי, גם כשהייתי נער לא שרתי שירי קודש אלא יותר שירי אהבה ושירים על החיים. אני לא זמר דתי אלא זמר שהוא גם דתי. המגזריות היא חלק ממני אבל לא מובילה את האמנות שלי. אני בנאדם מאמין שגדל במגזר הזה ושעושה את המוזיקה שלו, ומקווה שכמה שיותר אנשים יתחברו אליה, אני מאמין שהמוזיקה הזו יכולה לחבר בין חלקים שונים בעם".
