איתי לוי, אסתר רדא ויונה קפח: אנשי תרבות מתחברים לשמותיהם התנ"כיים

ומה אם לא היו בכלל שמות בעולם? ואם א־לוהים היה בורא את האור ולא היה קורא לו יום אולי עדיין היה פה חושך על פני תהום? ובאמת כל העניין עם נתינת שמות מתחיל בספר בראשית בתיאור בריאת העולם. מאז הרבה מילים ושמות נכתבו בספר הנקרא ביותר בעולם, מאז כל יצור חדש שמגיח לעולם מקבל שם.

תו, הברה, שתיים, מלעיל או מלרע, בקיצור או עם סיומת חיבה. את השם שלנו לא בחרנו בעצמנו. כמו גם לאילו הורים להיוולד, ואם בכלל. זו מתנה כזו לכל החיים ויש אומרים שליחות, ברכת הדרך או השראה. שלושה שותפים יש ביצירת האדם: הקב"ה, אביו ואמו. הרבה יותר מכך שותפים לשמו, והטוב ביותר הוא זה שהוא קונה לעצמו.

בשבועות האחרונים פנינו לאנשים שקנו לעצמם שם כדי להזמין אותם לכתוב איך קיבלו אותו ולמה זה קשור לספר הספרים. בעמודים הבאים תוכלו לקרוא איך מרגיש מי שיש לו שם שרק לו הוא ניתן בעולם כולו, על בחור שיש לו בכלל שם של בחורה ואיך עדי ולבנת קשורות לתורה.

על הגבורות

איתי לוי

התנ"ך מפגיש אותנו עם שני גיבורי ישראל בשם איתי. הראשון שמסופר עליו בספר שמואל הוא איתי הגיתי שנשאר נאמן לדוד המלך גם בזמן מרד אבשלום ובהמשך דוד מינה אותו לפקד על 600 לוחמים – שליש מצבאו. גם האדם השני, איתי בן־ריבי המוזכר בספר דברי הימים היה לוחם ואחד מגיבוריו של דוד המלך.

זה לא סוד שגדלתי בבית אמוני, ומשמעות נוספת של שמי טמונה בראשי התיבות של הפסוק: "(אם) אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

מעטים יודעים, אבל אבא שלי היה מעריץ גדול של הסרט "אי־טי – חבר מכוכב אחר", עד כדי כך שאפילו עלתה במוחו המחשבה לתת לי את השם הזה. מזל שאמא שלי עצרה אותו ולא נתנה לזה לקרות. הכי רחוק שהיא הסכימה ללכת איתו היה לקרוא לי איתי. ואולי זה הזמן להודות לאבא ואמא שבסוף הסכימו על איתי, ובזכותם קיבלתי שם של גיבור ישראל ולא של חייזר מסרט אמריקני, שעם כל הכבוד להיותו ״חבר״, מדובר בשם שהוא באמת מעולם אחר.

הכותב הוא זמר

אסתר המלכה

אסתר רדא

נולדתי בי"ד באדר, בפורים. האחות בבית החולים הציעה לאמא שלי את השמות הדסה או אסתר על שם אסתר המלכה. וברוב קולה השם אסתר נבחר, ואני שמחה על כך מאוד.

נשיאת החן המוזכרת בפסוק שכאן בצד חוזרת בכל מיני תצורות במגילה – ״נשאה חן בעיניו״, ״אם מצאתי חן בעיני המלך״ ״ותשא חן וחסד לפניו״. יש שיאמרו שמדובר ביופייה החיצוני הנדיר של אסתר המלכה. אבל בעיניי מדובר על פנימיותה, שבעצם אסתר הצליחה למצוא את החן בעיניים של כל מי שהביט בה, כלומר היא אהבה את כולם כאחד, אפילו את אחשוורוש, ובעזרת האהבה הזו היא ניצחה.

אהבת אמת, אין בה תנאים ואין בה אפליה. אסתר ידעה שאי אפשר לאהוב את הא־ל ולא לאהוב את כל ברואיו אשר בצלמו ובדמותו נוצרו – ללא הבדל צבע, גזע, מין או דת.

אני מאחלת לעצמי ולעולם שנהיה במעט כמו אסתר, שנאהב באמת, שנצליח גם אנחנו למצוא את החן בעיניהם של כל האנשים כולם.

הכותבת הוא זמרת

פאר עתיק

עדי קיסר

שם פרטי הוא עניין אינטימי אבל גם ציבורי ומשום שעדי הוא שם די נפוץ בשכבת הגיל שלי, מהר מאוד הבנתי שהשם שלי לא רק שלי. הסבירו לי בגיל צעיר שפירוש השם תכשיט ושמדובר במילה מהתנ"ך, והמילה תנ"ך הייתה אז צליל מסתורי שהחזיק סוד.

כשהיינו צריכים ללמוד בעל פה את קינת דוד בבית הספר, מעבר לרושם העז שהותיר בי הטקסט, הצירוף "עדי זהב", הקסים אותי. הרגשתי שייכת דרך השם לפאר והוד עתיקים והיסטוריים, מרוממים מהשגרה השחוקה של החיים. חיבבתי גם את העובדה שהשם קשור בתנ"ך ועדיין נשמע לי חדש.

אבל בסופו של דבר, כמו רוב האנשים שאני מכירה, הקרובים אליי מכנים אותי בכל מיני שמות חיבה שהמציאו במשך השנים וכמעט אף אחד לא קורא לי בשמי הרשמי. וכשפונים אלי בשם, זה פתאום הופך לרגע מפתיע וחגיגי.

הכותבת היא משוררת. ספרה הרביעי ״כחול״ יצא לאור לאחרונה

יונה ונערה

יונה קפח

בתור אופטימיסטית נצחית, המשפט הזה מדגים הכי טוב כמה האמונה שלי בקב"ה נותנת לי תקווה. גם כשאהיה במקום הכי חשוך, האמונה והדיבור שלי עם הקב"ה יחזקו אותי ויגרמו לי להאמין בלב שלם שבסוף יהיה בסדר, שכל מה שקורה, קורה לטובה. זה כבר יותר מאמונה, זאת הרגשה פנימית חזקה של ידיעה ברורה וביטחון שיש מי ששומר עליי.

נולדתי פחות מחודש אחרי שסבתא שלי יונה ז"ל נפטרה, ואני קרויה על שמה. תמיד תהיתי איך מביאים בשורה כל כך שמחה על לידת תינוקת לבית שבדיוק קמו בו משבעה. ואולי בגלל זה אני תמיד משתדלת להיות בשמחה, אולי זה בתת־מודע. אין לי הסבר.

נתנו לי שם שני – יונית. כן, קראתם נכון! יונה יונית. אני יודעת, זה הכי מביך בעולם! ההורים שלי מסבירים שהם פחדו שהשם יונה יהיה לי כבד, אז שאוכל לבחור בשם השני אבל הוא עדיין יזכיר את סבתא ז"ל. מעולם לא חשבתי לבקש שיקראו לי יונית ותמיד שמחתי בשם המיוחד שלי. היונה היחידה בגן, ביסודי, באולפנה.

הייתי ממשיכה לכתוב אבל הגבילו אותי ל200 מילים וגם חשוך פה מאוד במעי הדגה.

הכותבת היא קומיקאית וסטנדאפיסטית

פעמיים חי

הרב חיים נבון

השם "חיים" אינו תנ"כי. זהו שם שמופיע במקרא, אך רק כשם עצם ייחודי ויפהפה: החיים שלנו, גם כשהם יחידים, הם בעברית תמיד בלשון רבים, וזו בחירה לשונית מסחררת בעמקותה.

בשם הפרטי "חיים" החלו להשתמש רק בימי הביניים. זהו שם גלותי, ולכן מעט מאוד ילדים שאינם חרדים נקראים בו. השם "חיים" הולך ונכחד בחברה החילונית ובקהילה הסרוגה, כמוהו כשמות יפים אחרים שהתחדשו בשנות גלותנו, כמו נסים ונחמן, רחמים וסעדיה.

הדילוג הבן־גוריוני "מהתנ"ך לפלמ"ח" השתלט גם על עולם השמות שלנו. אני דווקא מסכים עם אחד העם, שמחה נגד הקפיצה היומרנית הזו. "אי אפשר לפסוח על אלפי שנה של היסטוריה", קבע אחד העם, "ולחנך עכשיו 'יהודים קדמונים' כאילו היו בדורו של ישעיהו. השלשלת ההיסטורית, אם מוציאים מתוכה את החוליות שבאמצע, אין ראשה וסופה מתאחדים לעולם".

אני לא נקרא על שם גיבור תנ"כי, אלא על שם אדם שלא היה תנ"כי וגם לא גיבור, אבל היה סבא של אבא שלי: חיים פלדבלום, השען מלודז', שעלה מפולין לחיפה, כשעוד אפשר היה. כל חייו התאבל על בנו דוד הי"ד, שנהרג במלחמת השחרור, ושעל שמו נקרא אבי ז"ל. אני נקרא חיים ובכורי נקרא דוד, ועוד אבינו חי.

הכותב הוא רב, סופר ומורה. בעל טור שבועי במוצש

כמו סגולה

חיה גלבוע

כשפגשתי את הפסוק מבראשית שמספר על חוה, האישה הראשונה בעולם, הרגשתי שהשם שלי גלום בתוכה. לי סיפרו שבבטן של אמא שלי הייתי יערה או תמר, אבל בשבוע 32, כשהיא נכנסה ללידה פתאומית ואחרי שיצאתי עם ריאות לא בשלות והטיסו אותי להר הצופים לפגייה, קיבלתי את השם חיה. יותר כמו בקשה מא־לוהים מאשר איחול עבורי. אמא שלי מספרת שהיא הסתובבה מחוץ לפגייה וכששאלו אותה ״היא עדיין חיה?״ ענתה עם סימן קריאה ״היא חיה!״

"כמו קללה", הייתי אומרת שנים אחר כך לחברים החילונים שלי מתל־אביב ששאלו איך קרה שזה השם שקיבלתי. "כמו סגולה", אבא שלי היה אומר ומלטף לי את הראש. "כמו הזקנה שמקבצת נדבות ברחוב בצלאל", היה שי אחי אומר לחברים שלו.

ואני, שלא סבלתי את השם הזה, נאלצתי להודות שלמרות שהוא נשמע כמו שם של רבנית ממאה שערים, הוא כנראה הקמע שלי, ואם לא נהרגתי בתאונת הדרכים ההיא בברקלי או בטקס האיווסקה במקסיקו או בפיגוע ההוא בכיכר ציון, זה כנראה בזכות ה"חיה" שהדביקו לי. כי "חיה, מפחיד אפילו את השטן", אמר סבא שגר איתנו. "שם זה כמו קמע, תזכרי את זה טוב.  שם זה הצורה שלך בעולם".

הכותבת היא מרצה ומורה לתלמוד

עגלה ריקה

מורן ברק

בסרט "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו, פוגש המתאגרף בוּץ' בגילומו של ברוס וויליס בנהגת המונית הקולומביאנית אזמרלדה וילה לובוס. בּוּץ' קורא את שמה מלוחית הזיהוי ומחמיא לה עליו.

אזמרלדה שואלת אותו לפשר שמו, והוא עונה (בתרגום חופשי): "אני אמריקני מותק, השמות שלנו הם שטויות".

גם אני התייחסתי ככה לשם שלי. לשם מורן אין אזכורים ישירים במקורות כלל, וככל הידוע לי, מלבד שיח לא חינני במיוחד, מדרש השם שלו הוא עגלה ריקה למהדרין.

כשמוסיפים אליו "ברק", אחד השמות הגנריים ביותר בשפה העברית, מקבלים כלום עם שום דבר.

העניין היחיד שהיה לי עם שמי קשור למגדר, שכן שמה של זוגתי הוא גילי, וגננות ומורות נוהגות להתקשר אליי כשצצה בעיה כי הן חושבות שאני האמא, ואז אני יכול לטפוח לעצמי על השכם על תרומתי האדירה לשוויון מגדרי ובאותו יום לא לקפל כביסה, כי אני את שלי עשיתי.

מדוע לא שיניתי את שמי אם כך? שילוב של חידלון אישים וחוסר רצון להיות טרחן ולתקן את כל העולם. מבחינתי זה אבוד. כל שנותר הוא לקנא בדתיים עם מדרשי שם מפוארים ולהזמין קפה ומאפה בארומה תחת השם בּוּץ'.

הכותב הוא מאייר

היגיון בריא

אביגיל קובארי

מכיתה ז׳ למדה איתי עוד אביגיל בכיתה, והיא הייתה חכמה בטירוף. איך הבדילו בינינו כשקראו בשם? בקיצור רב אמרו ״אביגיל הגאונה״ כשהתכוונו אליה. היא הייתה כזאת שמקבלת 110 במבחנים. שאלות הבונוס, שלא הייתי בכלל מסתכלת לעברן, היו הקטע שלה. מהר מאוד ויתרתי על תואר שמתקרב לאזורים האלה או להישגים ריאליים בכלל.

סבתי סיליה הייתה ניצולת שואה פולנייה וחסרת השכלה פורמלית, ואת רוב תבונתי ספגתי ממנה. היא הייתה משננת באוזניי, always use your common sense.

העניין הוא שלא קל תמיד לאתר אותו, הוא נודד בגוף. לפעמים הוא בראש, לפעמים בבטן או בגרון.

אביגיל התנ״כית מתוארת כ״טובת שכל ויפת תואר״. הניסוח ״טובת שכל״, אני רוצה להאמין, מכוון לקומון־סנס. הרי לא כתבו סתם ״חכמה״.

מעשה הגדולה שלה היה כשהיא מנעה מדוד להרוג את נבל בעלה, למרות שהוא היה טיפוס דוחה ונשמע שהגיע לו. אביגיל ידעה שדמו של נבל על ידיו של דוד עלול למוטט את בית מלכותו העתידי, ולאורך הסיפור רואים איך השכל הטוב שלה מתבטא באימפולסיביות, היא פועלת מהר: "וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן… וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד… וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ״ (שמואל).

גם אם נכוויתי מההחלטות המהירות שלי לא מעט, אני יכולה לומר בלב שלם שהאימפולסיביות לקחה אותי הרבה יותר רחוק מכל תכונה אחרת שלי. היא קיבלה מוניטין גרוע, אבל נדמה לי שרובנו היום מקשיבים פחות מדי לדחף המתפרץ הזה בתוכנו. לפעמים שווה להטות אליו אוזן, אולי זה יכול להציל ממלכה שלמה.

הכותבת היא זמרת ושחקנית

כאור הלבנה

לבנת בן–חמו

לסבתא שלי קראו נונה, כינוי חיבה ללונה שבספרדית משמעותה ירח, לבנה. ככה הגיעו הוריי לשם לבנת.

אבל בהקשר המקראי, השם מקבל פרשנת אחרת לגמרי. הוא מופיע לראשונה בסוף פרשת משפטים שבספר שמות. אנחנו כבר אחרי העלייה הראשונה של משה להר סיני ומסירת עשרת הדיברות, ולפני מעמד קבלת התורה. ברית נכרתת בין עם ישראל לקב"ה ומיד לאחריה נאמר על משה ואהרן, נדב ואביהו ושבעים זקני ישראל שנמצאים למרגלות ההר "וַיִּרְאוּ אֵת אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר". חיזיון א־לוהי, התגלות. לבנת במובן של לובן, ניקיון מכל סיג ורבב, כמו אבן הספיר החלקה. יחד עם טוהר השמיים, יש כאן תיאור חיצוני של השכינה המתכתב עם חיזיון המרכבה בפרק א' ביחזקאל: "כמראה אבן הספיר דמות כסא". כך על פי הפשט.

גישה מיסטית לפסוק שנקטו הפילוסופים חכמי ספרד כדוגמת הרמב"ם מדברת על ראייה לא כפשוטה (שהרי אין לו דמות הגוף) אלא כהשגה שכלית. לבנת במובן של בהירות מחשבתית בנוגע לא־לוהות.

אבן עזרא לעומת זאת שואל ובצדק: אם לבנת זה מלשון לובן ובהירות, מה הטעם לכתוב "כמעשה" ולא "כמראה"? טענה זו, יחד עם הוכחה שהוא מביא לכך שאבן הספיר הייתה בכלל אדומה, מובילה אותו להציע שלבנת זה בכלל לְבֵנָה. רש"י ממשיך את הרעיון ואומר שלבנת הספיר הייתה מונחת מתחת לכיסא הכבוד של הקב"ה ותפקידה להזכיר לה' את צער בני ישראל במצרים שהיו משועבדים בלבנים. ומרגע שנגאלים ישראל, הופכת הלְבֵנָה ללְבָנָה, טהורה ומלאת אור. כלומר, כמו הקב"ה, גם לבנת הספיר משתנה במראות. מצד אחד שעבוד, מצד שני גאולה. וכל המחזה הזה מתרחש, חשוב לזכור, רגע לפני קבלת התורה. אפילו שהגאולה ממש בפתח, צריך לזכור מה קדם לה: "אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

אולי לבנת הספיר בכלל מסמלת מצב תודעתי: הגבול הדק שבין עבדות לחופש ויצירה. את יכולה לחיות את כל חייך במחשבה שיש לך עבודת חלומות, אבל את למעשה בעבדות. והחלומות שלך כל כך עמוק במגירה שכבר קשה לזכור שהם קיימים.

לפני שנה עזבתי את הרדיו שאני כל כך אוהבת, שהיה לי כלא. כלוב של זהב. לבנת בהיפוך אותיות, תנבל. ואני נבלתי. לא ראו עליי כלום, אבל קמלתי לאט־לאט. אבל רק במקום הבאמת נמוך שהייתי בו, הייתי יכולה להיזכר שיש עוד לבנת – המוזיקאית, היוצרת. שכמו לבנת הספיר, אני יכולה לשנות את המראה שלי ברגע אחד: מלבנת שעבוד מחוספסת לאבן בוהקת. אני יכולה לגאול את עצמי, אני יכולה לזרוח.

הכותבת היא מוזיקאית

נער הפוסטר של התנ"ך

עידו (משה) גרינברג mismas@

בסוף ארוחת הערב במסעדה, המלצרית מביאה את כרטיסי האשראי אל השולחן – ו"על המזל שלי" האיש הקולני ביותר בשולחן מחלק אותם חזרה לבעליהם. אני מריץ מהר בראש את ההתרחשות וסופר לאחור עד לרגע ההכרזה.

"עידו משה גרינברג", אני מרים את היד, "משה?! משההההה!" כל השולחן מפנה אליי מבט ואף אחד לא מבין איך הוא פספס את פרט הטריוויה הזה שנחשף הרגע. כן־כן. משה. את השם השני שלי אני נושא בגאווה, והוא ניתן לי על שמו של בעלה של אחות של סבתי זיכרונם לברכה, שנקרא ע"ש משה רבנו.

משה רבנו הוא נער הפוסטר של התנ"ך בעיניי. חיפוש פשוט בגוגל מעלה את המשפט שדי מגדיר את הכול: "אין אפשרות לסכם את האיש משה במסגרת של ערך אנציקלופדי, וכל ניסיון כזה נידון מראש לכישלון". ובכל זאת אני רוצה להתייחס לניגודיות בין הרוקסטאר שהיה לבין הענווה הנקשרת לשמו בספר במדבר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

בעיניי ענווה היא אחת התכונות הכי מרגשות בבני אדם, בטח בעידן שבו כולנו מהדהדים את עצמנו על גבי הרשתות החברתיות. בשנים האחרונות אני זוכה לעשות דברים גדולים ומרגשים, אבל אני מזכיר לעצמי כל הזמן את משל הכיסים. "אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה: לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך. בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (סנהדרין), ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית)", נדמה כי משה הוא הדוגמה הנצחית לאיזון הזה בין מנהיג אייקוני וחד־פעמי, ובין איש שלא נתן לכוח לבלבל אותו.

הכותב הוא יוצר העמוד #משפטאחדביום

שם הפועל

יעל שבח

בכל פעם שהריתי וידעתי שיש לי בת, אחת האופציות לשם שעלה בראשי היה "יעל".

תצחקו־תצחקו, אני לא מטומטמת, אני יודעת שזה השם שלי, אבל מה לעשות, אני באמת חושבת שאין שם יפה יותר מזה. תקראו לזה נרקיסיזם? גאווה יתרה? אין לי מושג.

אני מנסה להיות הכי אובייקטיבית בסיטואציה, להתבונן מהצד ולתהות האם באמת מדובר בשם יפה.

ובכן, אני לא אובייקטיבית, אבל בעיניי השם שלי הוא השם המוצלח ביותר שיש לשפה העברית להציע.

יש בו גם פעולה עתידית של עלייה, גם שם של חיה מדברית קלילה ותוססת, גם שם של גיבורה פמיניסטית שבהינף יד יצירתי הצילה את עם ישראל, וגם שם נרדף לתקתקנית זריזה ואפקטיבית.

לפני כמה זמן כתבתי בעמוד הטוויטר שלי "קוראים לי יעל ואני חושבת שאני בנאדם מאוד יעיל". בעקבותיי רבים כתבו את השם שלהם ואת הפעולה הנגזרת ממנו. על אף כמות המצחיקולים והשנונים שהשתתפו בהפעלה הזו לחלקם הרב יצא לא רע בכלל וכנראה שיש באמת משהו בשם שלנו שמאפיין בנו איזו תכונה אחת או שתיים.

בהזדמנות זו אני רוצה לומר תודה להוריי שבחרו לי את השם המוצלח ביותר שאפשר היה לבחור, הייתי בוחרת כמוכם אילו יכולתי.

הכותבת היא בעלת טור במקור ראשון

שלא שינו שמם

רועי גורדנה

אני מגיע ממשפחה מאוד מסורתית, מאוד מאמינה, וכשנולדתי אמא שלי בחרה לקרוא לי רועי בגלל הפסוק מתהילים. זה שם ופסוק שיש להם הרבה פירושים, והמשמעות היא שבעזרת השם לא יחסר לי כלום אף פעם והכי חשוב – שתמיד אהיה קרוב לה', שלא אעזוב אותו והוא לא יעזוב אותי.

תמיד אהבתי את השם שלי ואני מחובר אליו מאוד. אני אדם מאמין, והרבנים שאני מתייעץ איתם ובקשר קבוע איתם, חוזרים ואומרים עד כמה משמעותי הוא שמו של אדם. יש היום לא מעט אנשים שקוראים לילדים שלהם בשמות לועזיים ואני פחות מתחבר לזה. אחרי שהילדים שלי נולדו הלכנו לרב, אשתי הציעה כמה שמות, הוא פסל כמה מהם ולבסוף קראנו להם טליה, מיכאלה וניתאי־שמעון. היהדות מבדילה אותנו מכל עם אחר וזה צריך להתבטא גם בשמות, כיוון ששם של אדם נושא אחריות גדולה.

הכותב הוא קשר הפועל באר–שבע

בין נדירות לבדידות

חיותה דויטש

השם שלי לא מופיע בתנ"ך. נקודה כואבת, אם לא אכפת לכם. על משכבי בלילות ביקשתי בילדותי ששמי יוחלף באורח פלא בשמות יפים ופופולריים יותר, מאלה שהיו לרוב חברותיי לכיתה בתל־אביב. בייאושי, הייתי מוכנה לאמץ לי שם כמו חנה, שרה או מרים, אבל מיכל ויעל היו פסגת השאיפות, ולצידן נורית נגה וגליה הלא מקראיות אבל הנפלאות כל כך! מה לא הייתי נותנת כדי להתהדר בשם כשמן.

כי אם להיות כנים, לא רק במקרא שמי אינו מופיע, הוא לא מופיע בשום מקום. סביבי לא פגשתי שום חיותות. בגילים שבהם הכי חשוב להיות כמו כולם זהרתי בבדידותי, שונאת את שמי המוזר ואת חריגותו. סבלתי מאוד, עיקמתי פרצוף נוכח התחכמויות מצויות בנוסח – "או חיותה או מיתותא", ולמתקדמים: "והאופנים וחיות־ה־קודש". מצחיק מאוד, באמת.

גילוי נאות: כשאבא שלי שיחיה עלה לתורה הוא קרא לי חיה, על שם סבתו, סבתה של אמי ז"ל ואחותו של סבא שנרצחה בשואה. הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שבה מישהו קרא לי כך, כי אמי ז"ל קבעה ששמי יהיה חיותה, וכך רשמו אותי בתעודת הלידה ובתעודת הזהות, ומאז זה שמי וזה זכרי לדור ודור.

את הישרדותי החברתית אני חייבת לקריינית רדיו מסתורית בשם חיותה דביר, שהצילה אותי פעמים כה רבות:

איך קוראים לך?

חיותה.

איך?

ח-י ו-ת ה

חיו… מה?

חיותה.

חיותה דביר!!! (חדוות הגילוי! הקול עולה בכמה אוקטבות. יש!)

ובזה נחתם העניין, והפקידה/מורה/חברה חדשה סימנה לעצמה "וי" והמשיכה הלאה.

רק כשהתבגרתי מעט, למדתי לאהוב את שמי, בדיוק מאותה סיבה שבצעירותי שנאתי אותו – הנדירוּת, הייחוד והחריגות. אין עוד חיותות בעולם כלל (חוץ מחיותה דביר, כמובן), וזה ממש סבבה, מבחינתי.

הכותבת היא סופרת ועורכת