השנה האחרונה הייתה שנה לא קלה בעבור שוק הספרים: בתי דפוס וכריכיות נסגרו, מחירי הנייר זינקו, ומו"לים עדיין מלקקים את הפצעים שהקורונה הותירה בהם. ועם זאת, הספרות המודפסת עודנה שוקקת חיים והקהל הצעיר לא נטש אותה, על אף התחרות עם המסכים.
"שיפסיקו כבר להגיד שילדים לא קוראים", אומרת מיכל פז־קלפ, מתרגמת, חוקרת ספרות ילדים ועורכת ספרי הנוער בהוצאת כתר. "הם קוראים, והרבה. רק לאחרונה קיבלתי טלפון מתלמיד שביקש שאבוא לדבר בכנס ספרות שתלמידים ארגנו במודיעין. מבוגרים תמיד התלוננו על מצבו של הנוער, ואני בטוחה שגם המבוגר ההומו־ארקטוס קיטר על הנוער הניאנדרטלי".
אופטימי נוסף הוא יותם שווימר, העורך הראשי של ספרי הילדים והנוער בהוצאת טל־מאי ומייסד "הפנקס", כתב עת מקוון לספרות ילדים. "בני נוער בהחלט קוראים, והקהילות הספרותיות תוססות", הוא מעיד. "ספרות נוער – ודאי ספרות טובה – מציעה אפשרות להתבונן פנימה והחוצה גם יחד, ומעניקה חוויה סוערת, דרמטית ומלהיבה.".
השלב שבו ספרות ילדים הופכת לספרות נוער חמקמק למדי, אך בעולם המו"לות, ספרות הנעורים מתחילה כבר באמצע בית הספר היסודי, ומבדילה בין נוער צעיר (12-9) לנוער בוגר (18-14), כאשר לכל שכבת גיל מאפייניה שלה. ועם זאת, בני נוער לא נשארים רק בתחומי הגזרה שלהם, וגם במצעד הספרים של משרד החינוך ניתן למצוא גם ספרי מבוגרים.
יותם שווימר: אם בעבר המבוגרים הכתיבו את הביקורת על ספרות לצעירים, כיום צעירים רבים משמשים כ'סוקרים', מנהלים פרופילים ייעודיים לתכנים ספרותיים וקהילות ספרותיות, יוזמים תחרויות ומקיימים קשרים עם הוצאות לצורך שיווק ספרים
בעוד שהנוער הבוגר פוגש בספרים תכנים בשלים ומורכבים, המתייחסים לשלב הרגשי והנפשי שבו הוא מצוי, הוצאת ספרים לנוער הצעיר מאתגרת יותר: בגילים הללו ישנם ילדים שעדיין מתקשים בקריאה, או שאינם מעוניינים בתמות של התבגרות ומחפשים משהו תמים יותר. נראה שזוהי הסיבה לכך שההוצאות נמנעות מלנקוב על גבי הספרים בגיל היעד המדויק, כדי לא לגרום לקוראים מסוימים להירתע ממשהו שפונה ל"קטנים".
בקצב הקולנוע
מה מעניין בני נוער היום? האם יש הבדל בין ההעדפות היום ובעבר? פתחתי ושאלתי את שווימר ופז־קלפ. מתשובותיהם עולה כי אכן הרבה מאוד השתנה, אבל ממש לא הכול.
"הזמנים השתנו ומשתנים כל הזמן", אומר שווימר, "אבל מוקדי העניין המרכזיים של מתבגרים ומתבגרות נותרו זהים: שאלות של חקר עצמי, זהות על שלל גווניה, יחסים רומנטיים, מתיחות בין צעירים לעולם הבוגר – כל אלה עדיין מרתקים ומעסיקים בנות ובני נוער גם כיום. מה שהשתנה הוא הפריזמה שדרכה בוחנים נושאים כאלו. בעולם וגם בישראל אנחנו עדים לכך שסוגיות של זהות ומתחים חברתיים ובין־אישיים מעניינות את בני ובנות הנוער דרך נקודות מבט של דמויות אאוטסיידריות במובהק, וכאלה שמשתייכות לקשת של זהויות. כמו כן, הנימה בספרות הריאליסטית למשל הפכה לדרמטית בהרבה, כאוטית ואף אלימה. ספרים רבים עוסקים בסוגיות של מחלות נפש, התאבדויות, הפרעות אכילה, התעללות ומתחים על רקע מגדרי ונטייה מינית. ניתן לומר שהאופן שדרכו ספרות הנוער מפענחת את העולם עבור קוראיה הצעירים נהיה חד יותר, אגרסיבי לעיתים, ולא מתנצל".
"נוער מתעניין היום במה שהתעניין גם פעם", סבורה גם פז־קלפ. "אלו אותם תחומים – יחסים בין־אישיים, חברוּת, איפה אני בתוך החברה. גם הספרות הפנטסטית, שהפכה לפופולרית מאוד בעשורים האחרונים, עוסקת בנושאים הללו, ומהבחינה הזו הדברים נשארו כפי שהיו ועוד יהיו. שינוי שאפשר להצביע עליו הוא ספרות להט"בית שזוכה לפריחה. בישראל זה תפס מאוד, למרות שזה לא כך בכל העולם. יש גם מדינות שבהן זה נחשב מוקצה. ברוסיה, למשל, הספרות הזו מסומנת ואסור למכור אותה בכל מקום. כאן בישראל הנושא של מגדר וזהות מינית מאוד מדובר, וזה בא מהנוער. הפריחה הזו באה יחד עם פוליטיקת זהויות וציפייה לייצוגים שוויוניים, מה שלא בהכרח מיטיב עם הספרות ואף פוגע בה. יש חשש מהעמקה וטיפול בנושאים בעייתיים כי רוצים להיות בסדר עם כולם, וזה מרדד את השיח.
"הדבר השני שהשתנה זה אופי הסיפור: התקשורת היום מאוד שונה מהתקשורת שהייתה לנו, המבוגרים, בילדותנו. אנחנו היינו רגילים לתקשורת איטית בהרבה ופחות חזותית, אבל הספרות היום הרבה יותר קולנועית. לקולנוע יש קצב אחר, וזה נכנס מהר מאוד לספרות. אם בסוף המאה ה־19 הייתה ספרות שהתבססה על תיאורים גרנדיוזיים, כי היינו צריכים מישהו שיתווך עבורנו מראות ממקומות רחוקים, היום אנחנו כבר יודעים הכול ואין לנו סבלנות לתיאורים ארוכים. תרבות הבינג'ים חלחלה גם היא לספרות, ואם פעם ספר בסדרה יצא פעם בשנה, היום הוא חייב לצאת פעם בכמה חודשים כי המעריצים לא מוכנים לחכות. יש גם כאלה שיחכו עד שכל הסדרה תצא, ויעשו בינג' קריאה".
מבחינת ז'אנרים, אפשר למצוא על מדפי הנוער את כל הקשת הקיימת גם בספרות למבוגרים, אך בולט במיוחד העניין הגובר של נוער בפנטזיה. "אני חושב שזה קשור לצורך במפלט, בהרחקה אל מחוזות ודמויות לא מציאותיות, ודרך ההרחקה הזו גם למצוא פורקן ושחרור מגיל ההתבגרות המורכב והמתיש", אומר שווימר. "יש משהו מסעיר ומנחם גם יחד בהיטמעות בעולם שאינו העולם שלנו, ובהתרגשות שמפגשים לא ריאליסטיים מכוננים בנפש של מתבגרים ומתבגרות".
ומה קורה במגזר הדתי? עד כמה הרגלי הקריאה בחברה הדתית תואמים את אלה שבחברה הכללית? אסתי סוויל, מנהלת הספרייה האזורית של גוש עציון, ומי שאחראית על כלל הספריות ביישובי הגוש, מספקת תשובה מורכבת לשאלה הזו. "בני נוער דתיים אוהבים לקרוא את כל מה שאהוד בקרב בני גילם בארץ. שני תחומים פופולריים במיוחד הם פנטזיה, עם סדרות כמו הארי פוטר, '39 רמזים' ו'אראגון'; ורומנים היסטוריים – ספרים כמו של גלילה רון־פדר־עמית לנוער הצעיר, ושל אורה מורג ונאוה מקמל־עתיר לנוער הבוגר. קוראים מאוד אוהבים את סיפורי קום המדינה שיש בהם סוגיות אישיות וחברתיות".
בספריות ביישובי הגוש יצרו חלוקה בין פנטזיה לנוער צעיר ופנטזיה לנוער בוגר, שכן בפנטזיה הבוגרת יש עיסוק בעולמות אפלים יותר ובמערכות יחסים מורכבות, בהם גם יחסים להט"ביים. אני שואלת את סוויל על הסוגיה הזו והיא מאשרת שאומנם קיימת פריחה בכתיבה בתחום, אך הביקוש הייעודי לספרים מסוג זה בספריות הגוש נמוך עד אפסי. עם זאת, ולמרות המורכבות של הנושא, היא סבורה כי יש לתת לו מקום על המדפים. "אי אפשר לטמון את הראש בחול וצריך לתת לנושא הזה איזושהי במה כי זה קיים בעולם, ואולי עדיף שיהיה שיח בעקבות הספר, בסביבה שהיא בטוחה. מצד שני, אני מודעת לכך שזה מורכב. לא כולם חיים עם הנושא בשלום, ולשים ספרי להט"ב בתוך מדור הנוער יכול להיות בעייתי, כי החשיפה אולי טובה למי שכבר נמצא שם, אבל היא יכולה גם לעורר את מי שעוד לא שם. אני חושבת שנכון להניח ספרים שעוסקים בנושא במדף ייעודי לתחום הזה, ואם מישהו רוצה או מתעניין אפשר לכוון אותו לשם".
לא היה עובר היום
לספרות נוער יש לא פעם גם מטרות פדגוגיות או דידקטיות. אילו מסרים בולטים היום בזירה הזו? שווימר: "ספרות נוער, ודאי לגילים צעירים יותר, תתמקד לא פעם בקבלת השונה, תשים דגש על השפעות של התנהגות שלילית, ותלמד לקח את אלו שמתעמרים, שמתנהגים באלימות או שחותרים נגד הצדק. גם בספרות העכשווית ניתן לראות מהלכים כאלו, שגם אם הם יימסרו במתווה של עלילת נעורים סוחפת, עדיין הכוונה לגבי המסר שהספר מבקש להעביר תהיה ברורה מאוד".
פז־קלפ מצפה מספרות נוער לבטא מסרים הומניים ותואמי גיל, שיחלחלו ללב הנוער בזכות הגשה ספרותית איכותית ומוקפדת. "ברגע שאעשה את העבודה שלי כמו שצריך, הילדים יתאהבו בחוויה התרבותית המופלאה שספרות יכולה לספק, וזה קורה רק אם מגישים להם ספרים טובים ואם הם עשויים היטב. לא מספיק לבחור ספרים מתורגמים שנכתבו היטב בשפת המקור. צריך לדאוג שהמהדורה העברית תשמור על האיכויות של המקור, וזה אתגר לא פשוט בכלל; זה תלוי בתרגום, בעריכה, בעיצוב, ועוד. יש כל כך הרבה מקומות בדרך שאפשר לפספס בהם ולהרוג יצירה אם לא נותנים לה טיפול טוב. אנחנו מופקדים על זיכרונות הילדות העתידיים של הדור הזה, וזאת אחריות גדולה לספק חוויה תרבותית ואינטלקטואלית, כזו שתרחיב את הדמיון והאופקים שלהם ותדבר אליהם רגשית".
לפני כמה שבועות הלך לעולמו יצחק נוי, שחיבר ספרי ילדים ונוער והגיש תוכנית תסכיתים ברדיו במשך שנים רבות. "הוא היה הקול של הילדות שלי, כששמעתי שהוא נפטר בכיתי", אומרת פז־קלפ, כהמחשה להשפעתם העמוקה של תכנים תרבותיים שאנו סופגים בילדות. "זה לא סוד שספרות הילדים והנוער סובלת ממעמד נחות ביחס לסופרים למבוגרים, אבל בעיניי זה הז'אנר החשוב ביותר. יש סופרי מבוגרים שנזכרים דווקא בזכות ספרי הילדים שכתבו. אומנם היו כאלה שהצטערו שזוכרים אותם דווקא כך, אבל התרומה שלהם בז'אנר הזה הייתה עצומה. ויש גם מקרים הפוכים: סופרי מבוגרים שחושבים שכתיבה לילדים היא עניין פשוט, וכותבים ספרים גרועים. כתיבה לילדים ולנוער זו אמנות בפני עצמה".
מיכל פז־קלפ: תרבות הבינג'ים חלחלה גם היא לספרות. אם פעם ספר בסדרה יצא פעם בשנה, היום הוא חייב לצאת פעם בכמה חודשים כי המעריצים לא מוכנים לחכות. יש גם כאלה שיחכו עד שכל הסדרה תצא, ויעשו בינג' קריאה
שינוי בולט נוסף שהתרחש בזירה הזו הוא שבעבר רבים מספרי הילדים והנוער התאפיינו ברוח פטריוטית. כדוגמאות לכך אפשר לציין את "פרשת גבריאל תירוש" מאת יצחק שלו (יצא לאור ב־1964), את "אורי" של אסתר שטרייט־וורצל (1976), ואת "לאהוב עד מוות" של דבורה עומר (1980). אלה ספרים שהפכו לקלאסיקה, אך אינם משמשים מודל לסופרים עכשוויים. אני שואלת את בני שיחי עד כמה ניתן עדיין לפגוש בספרות הנוער הנוכחית רכיבים כמו לאומיות ומסורת, והאם יש בכלל מאפיינים לספרות הנוער המקומית לעומת זו הבינלאומית.
"יש בהחלט מאפיינים ייחודיים לישראל, אבל פחות מתעסקים בלאומיות ובפוליטיקה", משיבה פז־קלפ. "השיח הזהותי עוסק יותר בעניינים חברתיים, ובשאלות של מה זה להיות ילד בישראל. מסרים לאומיים ופטריוטיזם מתקבלים בחשדנות ונחשבים דידקטיים יותר. ספריה של שטרייט־וורצל, למשל, נקראים כקלאסיקה, כמו שקוראים את 'האסופית', אבל לא כל אחד יקרא את זה. לא הכול עבר את מבחן הזמן, ולא רק בגלל השפה, אלא גם בגלל תנועת 'מי טו'. כותבים ותיקים שולחים לנו טקסטים שעד לפני כמה שנים עוד היה אפשר לקבל אותם, אבל היום אי אפשר להעביר אותם בגלל סוגיות כמו יחס לנשים ודימוי גוף.
"צריך לזכור שאנחנו תרבות צומחת, וספרות הנוער עדיין מגבשת את עצמה. יש הרבה יותר ספרות מתורגמת מספרי מקור, והספרות המקומית מעתיקה מן הספרות העולמית. ככה זה עובד. בעבר כשרצו להביא לארץ ספרי בלש, ייבאו קודם ספרות בלשית, אחר כך כתבו ספרות בלשית מקומית בשמות זרים בדויים, ורק בסוף כתבו ספרות בלשית מקורית. זה נכון גם לגבי ספרות הנוער".
שווימר: "אנחנו למשל הוצאנו סדרה לנוער בשם 'פרא', שמציעה טקסטים איכותיים בעלי זיקה מקומית. בין אם אלה תמות־העל כמו הסכסוך, מתחים עדתיים, פערים בין מרכז ופריפריה ועוד, ובין אם ייצוגים ייחודיים כגון מרחבים גיאוגרפיים שלא קיבלו ביטוי בספרות, דמויות גיבורות לא סטנדרטיות, ועיסוק בנושאים אוניברסליים כגון סטריאוטיפים ואפליה, עם הקשר מקומי שבני ובנות נוער מרגישים קרבה אליו והוא מוסיף מתח ודרמה".
בוק־טוק ופאן פיקשן
כמעט בלתי אפשרי להתייחס לזירה הספרותית בחייהם של בני נוער, מבלי לתת את הדעת על הרשתות החברתיות. שני הענפים התרבותיים הללו מגיבים זה לזה ומקדמים האחד את השני. "אנחנו בהחלט רואים יחסי גומלין בין המדיה החברתית לספרות, ראשית ברמת התקשורת", מאשר שווימר. "אם בעבר המבוגרים הם שהכתיבו את הביקורת על ספרות לצעירים, כיום צעירים וצעירות רבים משמשים כ'סוקרים', מנהלים פרופילים ייעודיים לתכנים ספרותיים, מנהלים קהילות ספרותיות, יוזמים תחרויות ומקיימים קשרים עם הוצאות ספרים לצורך שיווק ספרים. הוצאות רבות משתפות פעולה עם המהלך הזה, ומשתמשות בקהל הזה ובתוכן שהוא מייצר לצורך קידום מכירות וקידום שיח סביב ספרי הנוער.
"בני הנוער גם בקיאים מאוד במה שקורה בחו"ל – פעמים רבות הם גם קוראים את הספרים המדוברים באנגלית – כך שניתן לראות אילו ספרים מוצאים חן בעיניהם, ומתוך כך גם יש להם השפעה על אילו ספרים יראו אור. מבחינה ספרותית אנחנו רואים שהמדיה החברתית נכנסת יותר ויותר לספרות ומשפיעה עליה, בעיקר ברמה התוכנית, כפי שקרה גם בטלוויזיה; בספרים שמתפרסמים היום יש אלמנטים של רשתות חברתיות – בין אם בצורת הביטוי והתקשורת, ובין אם ברמת ההשפעה על בני הנוער והאופן שבו הן משנות את דרכי התקשורת ואת תפיסת העצמי שלהם".
פז־קלפ מסכימה, וסבורה שבניגוד למה שהיה אפשר לצפות, עידן הרשתות נתן לספרות תנופה משמעותית. "הרשתות מאפשרות לילדים לדבר על ספרות הרבה יותר ממה שהיה לנו", היא אומרת. "אנחנו יכולנו לדבר על ספרים שקראנו רק עם חברים בבית הספר. היום יש קהילות ספרות, כנסים, קשר עם קהילות מעריצים מהעולם, ואפילו דיבור ישיר עם הסופרים עצמם. מהבחינה הזאת הספרות משגשגת מאי פעם. הטיקטוק מעורר לתחייה דיונים ספרותיים עם 'בוק־טוק' (סקירות והמלצות מצולמות; פ"ג), וגם ספרים עתיקים זוכים לעדנה. זה דבר שרק בני נוער יכולים לעשות. כשהם מתאהבים במשהו הם כל כך נאמנים לזה, והם יצרחו את האהבה שלהם בכל פלטפורמה".
שלב הנעורים מתאפיין לא רק במסירות גדולה כלפי מושאי ההערצה, אלא גם במעורבות גבוהה ביחס לתכנים ספרותיים נערצים. כך, למשל, צמחה תופעה ייחודית לבני נוער: ה"פאן פיקשן". במסגרתה, בני נוער מחברים טקסטים שבהם הם מפגישים בין דמויות ספרותיות, יוצרים ביניהם מערכות יחסים, ובכלל מרחיבים את גבולות הגזרה של הסיפור המקורי. "פאן פיקשן היא תופעה מרתקת משום שהיא מהווה אינדיקציה למה מעניין בני ובנות נוער, וגם לצורך שלהם במשחקיות, בהרפתקה, ובחוויות שהמיינסטרים לא בהכרח מספק להם", מסביר שווימר. "זו יצירה תרבותית שמתרחשת בשוליים של התרבות, אין בה צנזורה והיא חפה משיקולים מסחריים, וכתוצאה מכך החירות חוגגת. מתגשמת שם איזו משאלת לב לעולם מגוון, חסר פניות והגדרות, משוחרר אבל גם מאוד דרמטי וסוער".
לדעת שווימר, המפתח לעידוד קריאה בגיל צעיר הוא שימוש בספרות עכשווית המיועדת להם – מקומית ומתורגמת. "לצד לימודי ספרות קלאסית, חשוב לתת מקום כבר אצל נוער צעיר לספרות שמדברת עליהם ואליהם כיום. אם בני נוער שאינם קוראים ימשיכו להיחשף רק לטקסטים שלא מעניינים אותם כלל, למה שהם יפתחו ספר עכשווי שכן עשוי לדבר אליהם? אם המטרה של העוסקים בספרות היא להנחיל עידוד ואהבת קריאה, המערכת חייבת להיעזר בחומרים רלוונטיים".
פז־קלפ גורסת כי השינוי צריך להתחיל בספריות בתי הספר. "ספרייה היא לא רק מקום להכין בו שיעורי בית או להחליף ספרים. ספריות היום עוברות תהליך שבו הן הופכות למרכז של תרבות, מקום להתעשר בו ולקיים פעילויות ספרותיות. כדי לעודד קריאה צריך לקשר את מדיום הקריאה להנאה, ולכן ספרייה צריכה להיות מקום שבא לך לבוא לשם גם כדי 'סתם' לשבת ולשמוע מוזיקה, לדבר עם חברים, לשחק משחקי קופסה ולגלוש באינטרנט. כשפעולת הקריאה תהיה שווה הנאה, אז הכול ישתנה. וכמובן, הוצאות צריכות להוציא לאור ספרים טובים וליצור היצע של ספרים איכותיים".
כעורכים ראשיים בהוצאות ספרים, שווימר ופז־קלפ פוגשים מאות כתבי יד בכל שנה. אני שואלת אותם מה הם עצמם מחפשים בכתיבה לנוער. "זאת שאלת מיליון הדולר", אומר שווימר. "בעיניי, מעבר לכל האלמנטים הספרותיים הבסיסיים כמו קול משכנע, שימוש יפה ומעניין בשפה, מהלכים עלילתיים מהימנים ועוד, הספר צריך להעביר חוויה בעלת ערך עבור הקהל הצעיר – איזה שיקוף יפהפה, מטריד, טורד מחשבה, מלהיב ומרגש של מה זה אומר להיות נער או נערה כיום, ובכלל. וגם: טקסט ששואב השראה מהמקום ומהתקופה שבהם הוא נכתב, ומהכוחות המרכזיים הפועלים בחברה באותה עת, ויחד עם זאת אינו רק טרנדי אלא מספק התבוננות עמוקה מבחינה רגשית על חייהם ונפשם של בני נוער באשר הם, בשלב המרתק של התפר בין ילדות ובגרות".
ואילו פז־קלפ משיבה בפשטות: "אני מחפשת ספר שיתפוס אותי, ובעיקר מישהו שיש לו סיפור טוב לספר לי. לפעמים יש רעיונות מהממים, אבל הסיפור עוד לא שם. תנו לי סיפור מעולה ואני מאושרת".
