שני ספרים נחתו באותו יום בחנות הספרים השכונתית שלי (וכמה סמלי שברחוב מאיר יערי): אחד על העבר, אחד על העתיד. "הספר האדום" הוא ספרו השלישי של אסף ענברי לאחר "הביתה" ו"הטנק". הוא מתאר בו את סיפורם של "שלושת אדמו"רי השמאל הישראלי – יצחק טבנקין, מאיר יערי, ומשה סנה", בעשורים של בניית המדינה, הקמתה וביסוסה. "ישראל השנייה: הבשורה המתוקה, הדיכוי המר", הוא ספרו השלישי של אבישי בן־חיים, אחרי "איש ההשקפה: האידיאולוגיה החרדית על פי הרב שך" ו"מרן הרב עובדיה יוסף". הספר מגולל את "סיפור הבשורה המזרחית המתוקה שהציעה ישראל השנייה, ואת סיפור הדיכוי המר שלה והמהלכים שננקטו על מנת לדכא אותה".
לכאורה אלו שני ספרים המספרים סיפור שונה ואף הפוך: אחד על ישראל הראשונה, השני על ישראל השנייה; האחד מספר על התפוגגותה אל תוך הלילה של ישראל הראשונה, האחר על עוצמתה המתמשכת; האחד מספר על חילונים קומוניסטים שהאמינו באחוות עמים, העריצו את סטלין ובזו לדת היהודית "עם כל צרמוניותיה והבליה"; השני מספר על ציבור מאמינים העולה לקברי צדיקים – "אחת התופעות התרבותיות העממיות הכי מגניבות בישראל" – ומשתמש במיסטיקה וקמעות, "נשקו הדל של החלש". אך כששני הספרים נקראים יחדיו, עולה מהם סיפור מתמשך על דורות של יהודים ויהדותם. הם מציגים, כל אחד בדרכו, סיפור של מאבקים יצריים, קשים וכוחניים בין יהודים על עיצוב מדינת היהודים.
מי מוותר על כוח
בין אחוות האומות ושמש העמים טווה ענברי סיפור יהודי מאוד. זהו סיפור על רבנים יהודים חילונים אדוקים, המקימים להם חצרות של חסידים נאמנים, תוך שהם מתווכחים ביניהם על הדרך האדומה לגאולה; כמו בציורו של אברהם אופק בעטיפת הספר, שבו נראה יוסף חיים ברנר מחזיק בידו דגל אדום כמו טלית, ו"תפילין שעל זרועותיו הנהפכים על חזהו לפיגומים של פועלי בניין בעבודתם". בוויכוחים שביניהם, בלהט, בתקווה היוקדת לגאולה, בפילוגים ובאיחודים, בשותפות הגורל ברגעי האסון ובהתעלות הניצחון – אין רגע שבו אנשי השמאל של "הספר האדום" אינם יהודים. מאוד.
גם שפתו של ענברי נושאת את הבשורה היהודית של ספרו. ענברי כותב בעברית תנ"כית קשה, קצרה, מקמצת במילים. שפתו המקראית מעתיקה את נשימתנו ושוברת את ליבנו בכמה משפטים שהולמים בראש הקורא מכה אחר מכה: "מוישל'ה ויוספל'ה טבנקין חזרו הביתה, לעין חרוד, עטורי הילת ניצחון. שלמה לביא, יריבו המר של טבנקין, עמד לבדו בבית הקברות של עין חרוד מול קברה הישן של אשתו ומול הקברים הטריים של שני בניו, ירובעל והלל, שנפלו במלחמה" (עמ' 142).
אך באותה מידה נדמה כאילו ספרו של ענברי נכתב ביידיש. זו שפה רכה המתנגנת לאוזן, ספוגת אירוניה והומור, ומסתיימת באנחה בסוף משפט: מאיר יערי "שקע בכסא המרגוע שלו, המצויד בכריות לגב ולראש, ונשם את האוויר הצח. עננים ורודים השתקפו באגם המלוטש שלמטה. כדי לא ליהנות מהנוף, הוא קרא במרפסת שבעה גיליונות רצופים של 'על המשמר'" (187). כמו התוכן, שפתו של ענברי מספרת את הדור שחי בין היידיש לעברית התנ"כית המתחדשת. שפת הספר נושאת את הסיפור עצמו, כשמתוך היידיש והעברית המקראית צומחת העברית הישראלית.
ספרו של בן־חיים עוסק גם הוא ביהודים הנאבקים אלה באלה על מהותה של היהדות ומדינת היהודים. לפי בן־חיים, ניסיונותיה של ישראל השנייה להשתלב במוקדי הכוח של המדינה, בעיקר על ידי צבירת כוח פוליטי, נענים בדיכוי אגרסיבי על ידי ישראל הראשונה. על פי בן־חיים זהו "דיכוי", לא "קיפוח" או "אפליה". בעיניו, יחסה של ישראל הראשונה לשנייה אינו מתמצה בסירובה לתת לציבור מסוים את חלקו, אלא בכך שהיא פועלת בשלל דרכים כדי להשתיק, להנמיך ולהדיר את ישראל השנייה ממוקדי כוח והשפעה. בן־חיים מונה את הקרימינליזציה והסטריאוטיפיזציה שמציגה את המזרחי כעבריין, את השימוש במערכת המשפט ככלי פוליטי, את החלשת המערכת הפוליטית ככל שישראל השנייה צוברת כוח פוליטי, ואת האלימות הלגלית.
מעבר לאמצעי הדיכוי הספציפיים שבן־חיים מונה, צריך לומר שהדינמיקה הרחבה שהוא מתאר היא בלב ליבם של מאבקי כוח בכלל. זו אינה ייחודית ליהודים, לציונות ולישראל הראשונה והשנייה. אם יש משהו שלמדתי בתקופתי הקצרה בפוליטיקה, הוא שמעצם טבעו של הכוח שאין מוותרים עליו מרצון. מי שרוצה כוח צריך להיאבק עליו. יותר מכך, מי שרוצה כוח צריך להבין שהמאבק עליו אינו מסתיים לעולם. אין גם מה להתחבא מאחורי הטענה הפחות מאיימת לכאורה, שלפיה המאבק של ישראל השנייה הוא "רק" לשוויון. גם מאבק לשוויון הוא במהותו מאבק לשינוי יחסי הכוח על ידי חלוקתו מחדש. לכן, כל קבוצה המבקשת שוויון בתוך מסגרת קיימת תמצא תמיד שמי שהכוח כבר בידיהם יעשו הכול כדי למנוע ממנה להשיג כוח, ואף יפעלו כדי לקחת ממנה את הכוח או לעקר אותו מרגע שהשיגה אותו.
כך למשל, יש דמיון בין שלל האמצעים שננקטים נגד ישראל השנייה על פי תיאורו של בן־חיים, לאלה הננקטים ביחס לנשים ככל שהן צוברות כוח ונכסים (למשל הירידה ביוקרתם של מקצועות שנשים נכנסות אליהן במספרים משמעותיים, או הלעגה של נשים בעמדות כוח). לכן, אין צורך לקבל כל דוגמה וטיעון שמעלה בן־חיים כדי לקבל את טענתו היסודית לגבי עצם הדיכוי, וטועים מי שמנסים לקעקע את טענתו הרחבה והנכונה לגבי מאבקי הכוח בין ישראל הראשונה לשנייה באמצעות התפלמסות עם דוגמה זו או אחרת.
ממשלת ההדרה של בן־גוריון
למעשה, טענתו של בן־חיים מאפיינת את ההיסטוריה של הציונות עצמה. בעוד שבן־חיים מתאר את הדיכוי של ישראל השנייה כאפיזודה ייחודית וקשה בתולדות הציונות, קריאה בספרו של ענברי מאירה את האפשרות ש״הדיכוי המר״ הוא דווקא חלק ממאבק מתמשך ויצרי בין יהודים על דמותה של הציונות ומדינת ישראל. נדמה כי כל מה שמתואר אצל בן־חיים ביחסי ישראל הראשונה והשנייה כבר קרה אצל ענברי, ואפילו בקיצוניות מוטרפת עוד יותר, בין בני העלייה השנייה והשלישית. הקריאה ב"ספר האדום" מעלה השוואה מרתקת בין האופן שבו בן־גוריון ומפא"י פעלו כדי להדיר ולהרחיק את אנשי מפ"ם ממוקדי הכוח, ובין האופן שבו ישראל הראשונה פועלת לדכא ולהדיר את ישראל השנייה.
נדמה כי המאבק שבן־גוריון ניהל מול הפלמ"ח, מפ"ם ובני העלייה השלישית לא נפל ואולי אף עלה בעוצמתו ובאמצעיו על דיכוי ישראל השנייה. לא רק שבן־גוריון פירק בנחישות אכזרית את הפלמ"ח, הוא עשה זאת בשבעה בנובמבר, יום המהפכה הבולשביקית, "ביום הכי קדוש בשנה בשביל מפ"ם", מה שמוביל את אחד הקיבוצניקים לומר: "אתה רוצה לסגור לנו – תסגור, אבל בשביל מה להתעלל?" (135). כלומר, ההגמוניה אינה מסתפקת בניצחון, היא צריכה להשפיל.
בן־חיים טוען שהשיא של דיכוי ישראל השנייה הוא ב"ממשלת ההדרה של ישראל הראשונה בראשות נפתלי בנט". אצל ענברי עולה שכבר בראשית המדינה התרחשה הדרה פוליטית דרמטית, כאשר הוקמה ממשלה ללא מי שהיה היריב המרכזי והשותף הפוליטי הטבעי. ענברי מתאר מנקודת מבטו של מאיר יערי כיצד ממשלה של מפא"י ומפ"ם, לאחר הבחירות לכנסת הראשונה, הייתה נהנית מ"רוב מוצק של שישים וחמישה מנדטים. אין ממשלה חשובה וגורלית יותר מהממשלה הראשונה. זו הממשלה שתקבע את דמותה של המדינה. אם היא תורכב משתי מפלגות הפועלים, מדינת ישראל תהיה סוציאליסטית".
ואז, בסגנונו המצומצם, עובר ענברי לפרק הבא הנפתח כך: "בן־גוריון הציג את ממשלתו בפני הכנסת, ומאיר יערי, מנהיג האופוזיציה, עלה אחריו על דוכן הנואמים". לאחר שבן־גוריון נלחם מלחמת חורמה בפלמ"ח, הוא הגיע לשיא באקט של הדרה פוליטית והקים ממשלה שיערי בנאומו תיאר כ"הפרת אמונים" (כלומר מעשה נוכלות) כלפי כל מי שלחמו להקמת המדינה, שכן הממשלה הזו קיימת אך ורק "בחסדי הימין הדתי והבורגני" (ומנקודת מבטו של יערי, "דתי ובורגני" מתאר את האפשרות הגרועה ביותר להקמת ממשלה, מזעזעת לא פחות מהאופן שבו נתניהו מדבר על "ממשלה הנשענת על תומכי טרור").
וזה ממשיך. אחרי שבן־גוריון הפך את מפ״ם למפלגה "לא רלוונטית", הוא לא הסתפק בכך. הוא זיהה ש"בתחום אחד היא עדיין הייתה רלוונטית. חצי מהקצונה הבכירה בצה"ל הייתה מורכבת מפלמ"חניקים לשעבר, רובם ככולם מפ"מניקים". בן־גוריון הפעיל "אלימות לגלית", אם לשאול את המונח האהוב על בן־חיים, כדי לטהר את הפיקוד הבכיר של צה"ל מאנשי מפ״ם. הוא ניצל כנס תמים לכאורה של יוצאי פלמ"ח כדי להוציא פקודה צה"לית האוסרת על כל קצין וחייל בצה"ל להשתתף בכינוס פוליטי, וכך "טיהר" את הקצונה הבכירה של צה"ל מאנשי מפ"ם. "בן־גוריון נפטר סופית מהצבא האדום של טבנקין", מסכם ענברי.
האירוניה נעוצה בכך שכל המאבקים הללו – בין אם ניטשו בין העליות השנייה והשלישית, או ביניהן ובין העליות הרביעית והחמישית, או בין ישראל הראשונה והשנייה – מתנהלים בין יהודים פשוטים, שכדברי אפרים קישון באו ממקומות שבהם "הגויים זלזלו בנו", ועכשיו הם נחושים לקיים מדינה משלהם שבה "רק אנחנו נזלזל אחד בשני". בן־חיים טווה קו בין הרצל לבגין ולנתניהו, שזוכים לאהדת "פשוטי העם", ומספר באופן נוגע ללב עד כמה הרצל אהוד על ישראל השנייה. אבל מי הם אנשי ההגמוניה, ישראל הראשונה, בן־גוריון ומפא"י – אם לא אותם "פשוטי העם" בזמנם שנהו אחרי חזונו של הרצל? ספרו של ענברי מראה עד כמה החולמים הסוציאליסטים, גם כשהם איכרים שזופים עובדי אדמה, הם עדיין יהודים מהשטעטל. טבנקין עצמו מטיח בבן־גוריון שהוא נלחם בהם "כי אנחנו מזכירים לך מנין באת. כשאתה מסתכל על קיבוץ אתה רואה את פלונסק".
דווקא בן־חיים, שקורא ליהודי השטעטל וצאצאיהם "ישראל הראשונה", מוכיח את גדולתם של הרצל והציונות. כשהרצל גילה שיהודי המערב שאיתם הזדהה, יהודי האמנסיפציה האירופיים, דוחים את רעיון הציונות מכול וכול ואינם מתכוונים להצטרף לבניית וינה על הים התיכון שהוא רקם בדמיונו, הוא לא אמר נואש. כאשר נוכח שמי שנוהים אחר חזונו הם דווקא יהודי מזרח אירופה, שלהם בז בתחילה, הוא שינה את הסיפור. אם "מדינת היהודים" נכתבה ליהודי המערב אך אומצה על ידי יהודי המזרח, ב"אלטנוילנד" הרצל כבר מעלה על נס את יהודי המזרח הפשוטים כמי שנושאים את בשורת הלאומיות היהודית; הם יבנו את המדינה המתקדמת שבדמיונו. הרצל הבין שמדינת היהודים לא צריכה להיבנות על ידי מי שהם כבר למעלה, אלא על ידי מי שלמטה, שבבנותם את המדינה יעלו למעלה.
כבוד לרעיונות
היהודים שנאבקים, רבים, מדכאים, מדירים ומזלזלים – נאבקים בסוף לא רק על כוח, כבוד וכסף, אלא על רעיונות. ענברי ובן־חיים מתארים התנגשות בין רעיונות יהודיים שונים, ובין רעיונות עולמיים שזולגים לתוך הוויכוחים בין היהודים. בהקשר זה אבישי בן־חיים מבצע מהלך מרתק, אפילו מבריק, כשהוא ממצב את "בשורת ישראל השנייה" כתפיסת עולם רעיונית הנאבקת על עיצוב הפרהסיה הציונית. בכך הוא דווקא משאיר מאחור את פוליטיקת הזהויות לטובת מאבק ציוני קלאסי על דמותה של המדינה. מהלך זה יוצר קשב ועניין באפשרות של שוויון ושותפות. אם מדובר בבשורה רעיונית אפשר להתווכח איתה וגם לאמץ אותה, שכן היא איננה מוגבלת אך ורק לזיהוי אתני – מזרחי או אשכנזי.
הבשורה שמתאר בן־חיים אכן מעניינת. בעיניו, ישראל השנייה מציעה בשורה רעיונית של מתינות טבעית הן בעימות שבין החרדיות לחילוניות, הן בזה שבין הישראליות ליהדות, והן ביחסי ישראל עם הערבים. בשורת ישראל השנייה בין החרדיות לחילוניות ובין הישראליות ליהדות היא לאפשר חיים מודרניים ומלאים על ידי פרשנות מקילה יותר של ההלכה וקצת "העלמת עין", וגם על ידי השבת הרגש, השמחה והקשר האינטימי עם הא־ל לחיים היהודיים. ביחסי ישראל עם הערבים, בשורת ישראל השנייה על פי בן־חיים היא להכיר בכך שלא לכל בעיה יש פתרון, ושצריך להתקיים מתוך כבוד הדדי להבדלים וגם לדמיון שבין התרבויות.
יתרונה של הבשורה המזרחית־ספרדית, כפי שהיא מתוארת על ידי בן־חיים, הוא שגם אם אינה מעוררת הזדהות מלאה מצד מי שזהותם אחרת, היא גם אינה מעוררת התנגדות ואינה מאיימת. וכמו אצל ענברי, גם אצל אבישי בן־חיים השפה שבה הוא כותב מספרת את הסיפור עצמו. בן־חיים כותב בעברית עממית, מתובלת. זו עברית חדשה, ברורה, ישירה, שמחה; עברית שאפשר כמעט לטעום אותה. זו עברית ישראלית מאוד, חדשה אך גם ישנה. נעים לחיות בה, היא בית.
מבחינה אידיאולוגית, שני הספרים מספרים לכאורה על חלום ושברו, כשמו של הציור שעל עטיפת "הספר האדום". כל אחד מהם מספר על שלושה מנהיגים יהודים וציונים – טבנקין, יערי וסנה ב"ספר האדום"; הרב עובדיה יוסף, בגין ונתניהו ב"ישראל השנייה" – שהציעו חזונות מסעירים לגאולת העם היהודי, וגילו שההגמוניה של זמנם מנהלת מאבק איתנים להדרתם ממוקדי הכוח, ובעיקר לעיקור השפעתם על מדינת היהודים. בן־חיים מתאר ארבע אידיאולוגיות "מוחלטות" לדבריו שקרסו – השמאל החילוני, הציונות הדתית, החרדיות והרוויזיוניזם – וחמישית, "בשורת ישראל השנייה", שדוכאה. ענברי מתאר את ההתפוגגות הכואבת של חזון הגאולה הציוני והסוציאליסטי המשולב, המתקשה להתמודד עם משפטי הראווה של סטלין ועם רצונם של חברי הקיבוץ בקומקום פרטי בחדרם.
אך בפועל, שני הספרים נותנים כבוד לרעיונות, שכל אחד בזמנו ובדרכו הניח לבנים להקמת הבית היהודי השלישי וביסוסו. דווקא ההתנגשות הרעיונית, הוויכוחים ואפילו הדיכוי והאלימות (תיאוריו של ענברי למאבק שבין מפא"י למפ"ם בעין־חרוד הם תיאורים לפנתיאון) הם סימן חיים. הרעיונות לא נעלמו לחלוטין, לא קרסו לגמרי, וגם אם דוכאו, הם השפיעו וממשיכים לעצב את הפרהסיה הציונית. דווקא הוויכוח וההתנגשות התמידיים מאירים את עוצמת החיוניות של הציונות. ב"ספר האדום" יש רגע, לאחר שהקיבוצים סיימו לריב, לדכא וללכת מכות והתפלגו כל אחד לדרכו – שברור שממנו מתחילה הגסיסה. כשיש אחדות רעיונית, אין חיים. במקום שיש ויכוח, יש חיים.
אם לשפוט לפי הציוצים בטוויטר נראה שישראל הראשונה מתהדרת בקריאת ספרו של ענברי, ואילו ישראל השנייה "וידידיה" מזדהים עם ספרו של בן־חיים. אבל מי שמבקש לקרוא סיפור אחד על החיוניות של הציונות הקיימת מתוך התנגשות מתמדת, ייהנה לקרוא את שניהם.
ד"ר עינת וילף היא מחברת שותפה של הספר "מלחמת זכות השיבה" (כנרת זמורה דביר, 2018), וח"כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה
