"כאשר הימים שאנו חיים עתה כבר לא יהיו מציאות נוראה ועדיין לא יהיו נחלת ההיסטוריה, יוצף שוק הספרים בספרי זיכרונות, והקוראים בספריות למיניהן לא ידרשו אלא ספרות ממוארית. אין צורך ברוח נבואה כדי להתנבא על כך" (עמ' 231). כך כתבה לאה גולדברג ב־1944, בשלהי מלחמת העולם השנייה. היא אומנם התכוונה לתאר את שיתרחש שנים מעטות בלבד לאחר מכן ולא שמונים שנה, אבל אי אפשר שלא להתרשם מכוחה הנבואי. ויש כאן גם אירוניה: שורות אלה, שאותן פרסמה בזמנו ב"משמר: דף לספרות", יתכנסו גם הן לתוך ממואר תלת־כרכי ויהיו חלק מאותה ספרות ממוארית שתציף את שוק הספרים.
המילים שציטטנו לקוחות מתוך הכרך השני של מבחר רשימות וקטעי עיתונות שיצא לאור זה עתה. רשימות שאותן כתבה גולדברג, ולרוב פרסמה, בשנים 1946-1942 (חשוב לציין שהיא כותבת על עולם תחת מלחמה, אך כנראה לא קיבלה עדיין מידע מעודכן על אודות השואה והטבח ביהודים). הן כוללות אנקדוטות ומחוות אנושיות שהיא נתקלה בהן בחיי היום־יום, חלקן תמוהות, חלקן עקרוניות ואף פילוסופיות, וחלקן מחויכות. יש תיאורים שיוצאים מן האישי אל הלאומי: סוגיות של מהגרים ומחיר המלחמה הנוראה המתרחשת כל העת, וגם אי אילו הגיגונים בנושאי אמנות, בעיקר ספרות ושירה.
הכרך הראשון כלל גם הוא ביקורות ספרים ותיאטרון, רשמים מנסיעותיה בארץ ובחו"ל, מחשבות כלליות על מוסר, פסיכולוגיה וספרות, תגובות על אירועים אקטואליים ועוד. את רובן כתבה בתקופת מגוריה בתל־אביב (1954-1935). לצד שירים ויצירות לילדים פרסמה גולדברג בקביעות רשימות, מאמרים ו"מכתמים" בעיתונים ובכתבי עת מאז היותה בת שש־עשרה; כך שצפוי גם כרך שלישי.
תרבות הרשתות החברתיות
הכרך הנוכחי הוא חלק מ"פנדמיית הממוארים" שאנו חיים תחתיה. כל קורא הוא אוכלוסייה בסיכון. שום מנות דחף לא יעזרו. מדובר במאפיין הדומיננטי ביותר בספרות המאה ה־21. כותבים עכשוויים רבים, רבים מדי לטעמי, בוחרים לכתוב ממואר, לא תמיד מהסיבות הנכונות. לעיתים פשוט משום שמדובר בכתיבה טרנדית, ולעיתים מתוך חוסר עניין או יכולת להעמיד מבדה ספרותי ראוי, עם עלילה, דמויות ושאר "הבלי העולם הישן". ייתכן בהחלט שהפנדמיה הממוארית מסמלת את שלב הגסיסה של הספרות היפה שהכרנו. יש שיגרסו כי הסיבה היא הנטפליקסיזציה של המציאות, שפשוט מייתרת את הצורך המבדי.
אך התופעה הזו ראויה כמובן למחקר מקיף יותר. יש לה סיבות רבות. חלקן קשורות בהשפעת יתר מהפרויקט הספרותי של קרל אובה קנאוסגורד, או הארטילריה התרגומית של כתבי דיוויד פוסטר וואלאס. חלקן נעוצות בתרבות הרשתות החברתיות, בצורך בהפגנת נוכחות, בהתבלטות, בדריסת רגל. כבר ב־1982 כתבה הזמרת והאמנית לורי אנדרסון, בשירה "השפה היא וירוס": "בחלומי היה אי שהתרומם מתוך הים/ וכל אחד על האי היה מישהו מהטלוויזיה/ ומהאי נשקף נוף יפהפה שאף אחד לא ראה/ כי כולם על האי צעקו: תסתכלו עלי, תסתכלו עלי!"
כמו בכל אסופה שכזאת, גם בכרך השני בסדרת "יומן ספרותי" של גולדברג ישנן לא מעט רשימות שנכתבו במקור לעיתונות המודפסת ואינן רלוונטיות לקורא בן זמננו. הם מדברים על תופעות שמזמן פסו מן העולם, ומתארים את הווייתו של עולם שכבר לא קיים; עולם שבו, למשל, העיתונות המודפסת היא המכוננת את ההוויה הציבורית.
אם אמנם גולדברג שיקפה ברשימותיה את רוח התקופה – כלומר את הפולסים של הפובליציסטיקה – לעיתים אפשר אף לחוש שמץ קנאה או התרפקות, אם מדחיקים כמובן את נוראות המלחמה. היא כותבת על הספרות הרוסית הקלאסית, על רומנים עלומים שאת חלקם שלחה לכיליון – אך הם דווקא הרימו את ראשם במהלך הזמן; אחרים, שהיא היללה בפאתוס ונימוקים – דווקא נשלחו לכיליון.
ביאליק כוכב רוק
קטעים לא מעטים בספר חושפים איזו נאיביות ילדית שהייתה קיימת בגולדברג, בוודאי דרך העיניים הציניות והתשושות של היום, כמו ברשימה "שירת האביב" (עמ' 66) שבה היא תוהה על תחלופת העונות, על כך שהאביב מביא עמו נעורים ופריחה (בימים שבישראל עוד הייתה עונה הנקראת "אביב", שאינה רק תקופת מעבר חמקמקה בין סוף החורף לקיץ האינסופי), וכשהוא נגמר המוות מגיע, וזה מחזור החיים. מי שיכתוב על כך היום יישלח לשיעורי תגבור בתיכון ב"כישורי חיים".
היא מתארת עולם שבו האמנות ומעמדה קריטיים מאוד. היא נדרשה לדבר על כך בנאום שנשאה על "האמנות בנפתולי הזמן", ובין השאר אמרה שם: "היום לא יאמר איש מן האומנים המודרניים ביותר שעלינו להרוס את התרבות שהייתה לפנינו. להפך! העולם הרס כל כך הרבה, נותרו דברים מעטים כל כך, שלכל אדם ישנה הרגשה כי חובתו לאסוף לבנה אחר לבנה, לבנות מחדש את היסוד הזה ומשם להמשיך. השאלה היא רק זו: כיצד להמשיך, ואיך ללכת בדרך של זמננו, בלי לשכוח את כל אשר היה לפנינו" (494).
דברים אלו נאמרו אחרי מלחמת העולם השנייה, על רקע תנועות כמו דאדא וסוריאליזם למשל, שצצו כפטריות רעל אחרי גשם חומצי בתום מלחמת העולם הראשונה. ביסודן עמדה הטענה שאם הקִדמה, התרבות והאמנות הביאו להרס וחורבן כה מזוויעים – כנראה עשינו הכול הפוך וצריך להשמיד הכול, לחזור לבראשית, ולעשות את הדברים אחרת לגמרי. קשה לדמיין היום את אחד הסופרים הבולטים של התקופה נושא דברים כמו "הספרות לאחר הקורונה", או "הספרות לאחר מלחמת רוסיה־אוקראינה". באותם ימים לאמנות ולספרות היה מעמד, ואפשר לראות זאת בחלק ניכר מהרשימות.
אחד הטקסטים המבטאים זאת הוא פגישתה עם חיים נחמן ביאליק. המשוררת הצעירה, מעט חסרת ביטחון אך מצד שני גם מלאת ביטחון עצמי, אמורה לפגוש את מי שבעיניה הוא כמו כוכב רוק. ממש כמו לפגוש את אלביס פרסלי, אלברט איינשטיין או אילון מאסק. הפגישה מתנהלת בעיקר בתודעתה, בפרשנות שלה לכל מחווה, באופן שבו היא מנחשת את מחשבותיו ורגשותיו, ובאופן שבו הן באות בסוף לידי ביטוי ממשי. המילים המוחלפות ביניהן מעטות. לכן המפגש הזה מקבל עומק ספרותי בלתי צפוי, ואפשר ממש לקרוא אותו כמעין סיפור קצר המכיל לא מעט עקרונות קלאסיים של הסוגה, ולא כאנקדוטה רכילותית.
משחקי טניס לבושי לובן
גם בקובץ מעין זה, שהרלוונטיות של רובו מוטלת בספק, אי אפשר שלא להתפעם מרגעים שבהם גולדברג מפלחת את הלב ברגעי יופי מדויקים וכנים שהיא שוזרת לאורך הרשימות. הם ניכרים בעיקר במחשבותיה על ספרות ושירה, בתיאורי טבע דומם, ובמשפטים כמו "האדם המקבל על עצמו את העול הקשה ביותר, פורק מעל עצמו עול קשה ממנו – את מוסר הכליות, את דאגות החולין הקטנטנות, את השאלה המייסרת ביותר: מה עלי לעשות בחיי למען יהיו לתועלת לי ולאחרים" (33). הם ניכרים לא פחות בתיאוריה האורבניים כמו: "יצאתי לחוצות תל אביב. מה שאננה העיר. מעולם עד כה לא רבו בה כל כך משחקי טניס לבושי כלי לובן וגבירות אלגנטיות שמעיליהן היקרים אינם עשויים משמיכות דווקא. לא התרעמתי על עיר זאת, שעבר עליה סבל לא מועט בשעת היותו של כל העולם שבע ושאנן ממנה, אך אחת ידיעתי: השעה קרובה, וכל אלה אינם אלא קצף על פני מצולה עמוקה שחורה" (18).
דברים נפלאים היא כותבת גם על ירושלים (181): "במורדות ההרים, פריחת שקדיות בחן הוורוד. מעל לתפרחתן, נוגעת עד לב… אווירו הכבד של החמסין. ניתקת העין מן התפרחת ועולה ברגבי האבנים וצוקי הסלעים: משם והלאה שממה צהבהבה, נוקשה, זעומת פנים… עתיקת ימים, מעוטרת זיכרונות עבר ומוות, היא נושאת בתוכה את שלביה הראשונים, את אבני יסודה של השירה, של הספרות".
כך מוכיחה גולדברג שלא משנה באיזו תקופה כתבת, ולאיזו סוגה נכלאת בעל כורחך – ממואר, במקרה זה – ואם הפכת במאה ה־21 למשהו בעיקר בעל ערך היסטורי, שלא לומר ארכיאולוגי; עדיין לכישרון הכתיבה, וליכולת לייצר דרכו אינטימיות ויופי – אין מסגרת תוחמת. הם עומדים בכל מבחן רלוונטיות, ולרוב גם אין להם תאריך תפוגה.
