תכולת הספרייה: בעיקר ספרות עברית, בעיקר שירה, אבל לא רק. יש כמה ספרי מסות וממוארים, ספרות קלאסית, אנתולוגיות, הרבה כרכי שירה עבים של "כל יצירתן". לצידם לא מעט ספרי עיון מתחום הפילוסופיה היהודית, תחום שלמדתי באוניברסיטה אבל היה קרוב לליבי עוד לפני. פרוזה אני קוראת בעיקר דרך מסכים, ולכן אין המון רומנים על המדף. שירה אני פחות מצליחה לקרוא באופן דיגיטלי, וזה מוביל לכך שיש יותר עותקים קשיחים בספרייה שלי.
מדף קרוב ללב: הפינה הימנית במדף התחתון בספריית הסלון מכילה תמיד את הספרים שמתרחשת בהם תנועה, שנלקחים ומוחזרים פעמים רבות ולכן לא מעלים אבק. אלו בעיקר ספרי שירה משכבות גיאולוגיות שונות: נורית זרחי, שירה סתיו, דליה רביקוביץ', שרון אולדס, יונתן ברג, עמיחי חסון, רוני אלדד. לצידם יש ספר מסות חד־פעמי של אריאל הירשפלד, "רישומים של התגלות", שאני חוזרת אליו הרבה והוא פועל עליי בכל פעם קצת אחרת כשאני מחפשת קטעים מתוכו.
שיטת מיון: אין מיון בספרייה. הקטגוריה היחידה שמשותפת לכל הספרים בסלון היא שאני מאוד אוהבת אותם. בחדר העבודה יש מדפים לאורך כל הקיר ובהם ספרים רבים נוספים, אבל בסלון, שבו אני עובדת וכותבת, אני מניחה את אלה שיחזיקו את עצמם גם אם המדף ייפול. ספרים שאני חשה כלפי כותביהם קנאה מהולה בהשראה. אני מוכרחה להודות שאני מינימליסטית בכל הנוגע לחפצים באשר הם. ריבוי ועודפות בתחום הזה מלחיצים אותי, ואני אוהבת את הספרייה שלי מצומצמת יחסית. אבל לבן הזוג שלי יש גישה הפוכה ממני, ולכן יש פה ספרים רבים שהוא לא מוכן להוציא מהבית, כולל ספרי עיון בנושאים מגוונים ורחוקים שכנראה הוא יקרא ואני לא. אני חוששת שאני בעצם די נישתית ולא סקרנית לתחומי תוכן רבים כמו שהייתי רוצה להיות.
על ארבעה ספרים
קרקעית חיינו
שרון אולדס / תרגום: שירה סתיו / אפיק / 2017
פעם בעשור אני נתקלת בספר שירה שמשנה לי כל מה שחשבתי על שירה. "קרקעית חיינו" של שרון אולדס נכנס לחיי בהדרגה באמצעות התרגומים של שירה סתיו, שאותם היא העלתה לפייסבוק ואחר כך כרכה לספר. זהו ספר חריף וריאליסטי שלא מפעיל שום מניפולציה רגשית ודווקא לכן מותיר רושם עז כל כך. בכל קריאה מחדש אני מתקשה להאמין שאפשר לייצר דבר כזה באמצעות מילים בלבד.
עוד היום גדול
אהרן אפלפלד / כתר / 2008
העלילה מתרחשת בבתי הקפה בירושלים של שנות החמישים והשישים. הם משמשים לאפלפלד מעין נקודת התבוננות על כל המתרחש סביבו. זה ספר מופלא ואינטימי שמגדיר את הכתיבה בבית קפה כ"תפילה חילונית", הגדרה שאני מוצאת את עצמי בתוכה שוב ושוב. מהספר הזה, באופן חריג, יש לי שני עותקים. חברה ירושלמית השאילה לי אותו וטרם החזרתי לה אותו (סליחה אלכס), ועותק נוסף קנה לי בן הזוג שלי שגיא. אז עכשיו יש פה שני עותקים זהים של ספר שאין למצוא בחנויות.
צפרדי וקרפד חברים
ארנולד לובל / תרגום: יהודה ומולי מלצר / מודן / 1982
ספר ילדים־מבוגרים. בהירות צפרדעית ירקרקה ופשוטה ואפס התחכמות במקביל לאפס אינפנטיליות. קרפד עומד על הראש כדי להמציא לצפרדי סיפור כשהוא חולה. צפרדי שולח לקרפד בדואר מכתב שבו הוא אומר לו כמה הוא אוהב אותו, וביחד הם מחכים שהמכתב הזה יגיע. אין מתוק מזה, וגם הבנות שלי משוגעות על הספר הזה וצוחקות ממנו בכל הקראה.
צער ואושר
מג מייסון / תרגום: טל ארצי / תכלת / 2021
ספר שהוא תענוג צרוף. הכותבת מלווה את הגיבורה השנונה שלה לאורך ארבעים שנות חיים שבהן היא סובלת מהפרעה נפשית. אף שניתן לה מענה תרופתי לקראת סוף הספר, מייסון מסרבת לתת להפרעה הזו שם מובחן, וזה הופך את הספר למעין עדות על "הבאג הפנימי" שמעקם כל כך הרבה נפשות אנושיות. אצל כל אחד זה נראה קצת אחרת, אבל באופן כללי עולה מתוך הרומן תחושה רבת חמלה שלפיה בני אדם הם יצורים חלקיים, קצת שבורים, רחוקים מנורמליות, שרוב הזמן מנסים לעשות כמיטב יכולתם.
