גופה מיותרת מתגלה בפקולטה לרפואה בטכניון, ובלשית עם עבר והווה עצובים נשלחת לחקור את המקרה. נער עוזב את ביתם של הוריו אחרי טרגדיה נוראית שפקדה אותם. גבר בעל כוח, כסף והשפעה נשלח להתמודד עם העבר – ובנו מחליט ברגע האחרון לוותר על הטיול הגדול בנפאל ומסתובב ברחבי חיפה, כשרוחה של אמו מרחפת מעליו. כל אחת מהעלילות האלו, שזוכה לחלק בפני עצמה, מתקשרת לאחרת, ויחד אמורות כולן להעלות מסכת שאלות על געגוע, פרידה, זיכרון והחיים בכלל.
כמו בכל רומן אפי עם כוונות כבירות, חלק גדול מהן לא מגיע כאן לכדי מימוש. יניב איצקוביץ' זכה למועמדות ברשימה הקצרה של פרס ספיר על הספר הזה, ואכן העלילה עצמה סוחפת, הדמויות ברובן טובות והפסיכולוגיה של כל אחת מהן חושפת עולם שלם, עם שפה עשירה בתיאורים, פעולות, וסמליות שמוכיחה חשיבה מעמיקה על מהלך הסיפור.
אבל, וזה אבל גדול, כמה דברים היו בעוכרי "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו". החלק הראשון מהארבעה מתחיל בתעלומת רצח מעניינת ומחרידה כאחת. בסוף החלק הראשון הפתרון מתגלה אבל יצר הסקרנות לא מרפה, ויש תקווה להמשיך ולהבין את הפסיכולוגיה מאחורי הרצח. דא עקא, אין למהלך הזה המשך. היה רצח, היה עניין, ונגמר.
זו טקטיקה מטעה שסופרים רבים נוקטים כדי למשוך את הקוראים. סוגת "פשע אמיתי" (True Crime) הגיעה לזירה הספרותית מזמן, ואפילו אין צורך בסוגת הבלש או בסוגת המתח כדי להכניס איזו גופה לשם העניין (ובספר הזה יש כמה גופות). בעצם, הסוף והפתרון של התעלומה חיצוניים לדמות המרכזית ורק משמשים רקע לעלילה. ההישאבות לסיפור המסתורי מסיטה את המיקוד מהתהליך האמיתי שצריך לשים לב אליו. זו תחבולה שמבלבלת את הכוונה הראשונית של הספר, ובעיקר את הקוראים.
חוץ מזה, כל עלילה מתחברת לעלילה שלפניה בקשרים נפתלים יותר או פחות, וכל הדמויות קשורות לכל הדמויות האחרות. לרוב זהו גימיק נחמד – בכל חלק צצות דמויות מהעבר, מגלות בעצמן עוד נדבך או מעדכנות במצבן הנוכחי (הספר מתפרש על פני כעשרים שנה), והכול מתחבר בסוף כמו פאזל ענק. נחמד, מלבד כאשר הפאזל נראה מעושה ובא על חשבון המסע והתהליך שהדמויות עוברות במהלך הסיפור.
ומהו באמת המסע? מלבד המארג האנושי המפואר שצץ ומתגלה, הרצון הוא לדבר על געגוע ושאיפה לחופש, אבל מרוב הדיבורים והניסיון לתפוס הוויה שלמה של דמויות רבות בתקופות ובמעמדות שונים, חלק גדול ממנה מתפספס.
איריס הבלשית, לדוגמה, היא אישה שחיה את עברה באופן מוחשי מאוד ומצליחה להעביר קשת רגשות מעניינת, אבל נדמה שמלבדה כל השאר תקועים בלופ שהם לא מצליחים להסביר. לא איך הם הגיעו אליו, לא מה הם עושים בו, ולא איך יצאו ממנו. כמו עידן לוריא, בן הטובים שנגרר לפשע ועבר לגור בקומונה מפוקפקת, וקשה מאוד להזדהות איתו ולהבין את מניעיו לבניית חייו ממש עד סופו של הספר. וכך, שמו של הספר אומר שאף אחד לא עוזב את פאלו אלטו, אבל עד סופו לא לגמרי ברור מהי אותה פאלו אלטו דמיונית, למה לא עוזבים אותה, ומה קורה למי שכן.
