לפני כמה שנים ערכנו כאן במוצש לקראת שבוע הספר את רשימת חמישים הספרים העבריים הטובים ביותר בכל הזמנים. בהרכבת הרשימה שיתפנו גם את קהל הקוראים, ואחד השמות המפתיעים עלה שם שוב ושוב – "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה. הוא הגיע בסופו של דבר למקום ה־14, מקדים את רוב הספרות הקאנונית הישראלית המוכרת וסופרים ידועי שם. מבקר הספרות אריק גלסנר כתב אז: "מאלף הוא מקומו הגבוה של רומן הפנטזיה החריג של גפלה, רומן שאינו עוסק לא בישראל ולא בעבר, אלא בעתיד הממתין לכולנו: המוות. בכוח דמיון מרשים מאוד הצליח הספר, רומן ביכורים של סופר לא ידוע עד אז, להקנות לו כת מעריצים".
מאז ש"עולם הסוף" ראה אור ב־2004 הוציא אופיר טושה גפלה עוד שבעה ספרים, האחרון שבהם ראה אור לא מזמן ושמו "הרי געש רדומים". הפעם הוא חורג מסוגת הרומן ומביא לקורא תשעה סיפורים, שכל אחד מהם מחזיק עולם מלא וגדוש ברעיונות ותמות משלו. מי שמכיר את סגנונו של גפלה לא יתאכזב גם הפעם מכושר ההמצאה ומהבחינה המתמדת של החיים לעומת המוות וכל מה שביניהם. אני מתחיל את השיחה איתו בשאלה קצת קנטרנית שעוסקת באי הצלחתו לחדור לקאנון המרכזי של הספרות בישראל, זאת למרות המכירות היפות של ספריו וקהל קוראים אדוק שהולך אחריו לכל הרפתקה.
"קודם כול אני מסכים עם הטענה הזו לגמרי", הוא משיב בכנות, "אם כי היום, בניגוד לפעם, כל העניין של הקאנון הוא תפיסה מיושנת. מי קובע קאנון? מוסד הביקורת, למשל, היה פעם חשוב הרבה יותר וירד מגדולתו מאוד עם השנים. אתה קורא היום מאמרי ביקורת שהם, נאמר בעדינות, משונים, עם הרבה נקודות עיוורות.
אני מרגיש שאני מתעקש על קשב, סבלנות ואורך רוח דווקא ב־2022. לא סתם רבים מסרטי הקולנוע שיוצאים עכשיו הם ארוכים מאוד, ויש ספרים עבי־כרס. אולי במעין תנועת נגד
"שומרי הסף – לא כל כך ברור מי הם והאם צריך אותם בכלל. האם משהו ברשימה הקאנונית השתנה בשני העשורים האחרונים? נדמה שלא. הקאנון מקובע מאוד ולכן השימוש במילה הזו אנכרוניסטי בעיניי. אני מגדיר את עצמי כסוד פופולרי – יש לי הרבה קוראים, אבל מצד שני יש גם הרבה אנשים שמעולם לא שמעו את השם שלי. יש איזה פער לא ברור, שקשור גם להתנהלות הזירה הספרותית בישראל, הבעייתית מאוד בלשון המעטה".
כלומר?
"אם אתה לא משחק את המשחק, אתה יוצא נפסד. רשימות של מועמדים לפרסים, למשל, אני מספיק זמן בתחום כדי לראות שיש הרבה יסודות שקשורים ברשימות האלה ובאנשים שמרכיבים אותן שלא מוצאים חן בעיניי ושגורמים לי להתרחק, ואני משלם על כך מחיר. עסקנות ספרותית, אנשים שאתה 'לא רוצה להתערבב בהם', המון קליקות.
"חשוב לי לומר שזה לא מגיע מקיפוח, אבל לכל מי שמביט בזירה הספרותית ורואה איך הדברים מתנהלים ברור שיש כאן דברים תמוהים. זה קשור גם לתפיסה שגויה בחלקים מהזירה הספרותית לגבי מה שאני כותב. מאז 'עולם הסוף' החליטו שאני סופר מדע בדיוני או פנטזיה, וזה קשקוש מוחלט".
אתה מרגיש קצת בחוץ כי אתה עוף מוזר, לא מתערבב ולא מתחנחן, או בגלל הסוגה שחושבים שאתה כותב בה?
"אני חושב שזה שילוב של השניים. יותר הסוגה, אבל גם אני אישית. כשמזמינים אותי לדבר בכל מיני מקומות – ואני בא לדבר רק על ספרות, לא על החיים שלי – אנשים מופתעים. כלומר, אנשים בזירה הספרותית, לא הקהל. במיתוג החיצוני אני מתויג כסופר מדע בדיוני או פנטזיה, וזו פשוט הגדרה לא נכונה. אם מסתכלים על גוף העבודה אז זו יותר ספרות ספקולטיבית, וגם זה לא בכל הספרים. ובכלל, הקטלוג הזה רק מזיק. יש אנשים בזירה שברגע שהם רואים את השם שלי אומרים 'זה ההוא מהז'אנרים ההם', ולא טורחים אפילו לפתוח את הספר. אני יודע על אנשים כאלה, זו לא השערה שלי.
"יש צביעות רבה בממסד הספרותי בישראל. היחס פה הרבה יותר פתוח לז'אנרים קצת אחרים או לניסיונות ספרותיים, אבל רק כשהם מגיעים מחו"ל. כשקאזואו אישיגורו מוציא את 'הענק הקבור' הנפלא, מובן שיכתבו על הספר שלו דברים יפים, ובצדק. כשאני כותב משהו קצת שונה, זה לא ראוי לקריאה אצל חלק מהאנשים, ובטח לא ראוי לפרסים".
אני דווקא רואה דמיון בינך ובין מורקמי, יסודות של בדיון בתוך ריאליזם. הוא נחשב בישראל לליגת־העל.
"נכון מאוד. כמוהו יש עוד רבים, והוא מגיע מבחוץ. יש גם תפיסה שהוא מיפן וזה נורא אקזוטי. אני לא זוכר שמישהו אמר על הספר 'על העיוורון' של סאראמאגו שהוא פנטזיה. או על 'הגלגול' של קפקא".
הם תמיד נתפסים כמשל ואלגוריה על החיים.
"בדיוק. מחליטים מתי זה משל ומתי פשט. אנחנו ב־2022, חיים גם ככה במקום שאין בו ממש אקלים תרבותי, וכל דבר שהוא טיפה אחר נדחק הצידה, הריאליזם וההיפר־ריאליזם דורסים הכול. שומרי הסף בעיני עצמם מחליטים את זה. בחו"ל זה לא ככה. מהדרך שמתייחסים שם לדברים אתה רואה את הבעייתיות החמורה שיש פה ביחס לתכנים ולנושאים, מה מוגדר כנושא 'חשוב' כמו אקטואליה, לעומת הזנחת הריאליזם הפנימי – ההגדרה שלי למה שאני כותב ושבעיניי חשוב לא פחות אם לא יותר".
אני יכול להבין את מי שמחפשים סיפור ריאלי, על כאן ועכשיו, משפחות מפורקות, סיפורי אהבה. חשבת פעם לכתוב סיפור אהבה ריאליסטי?
"יש סופרים מדהימים בסוגות האלה, ואני קורא הרבה ספרים כאלה, אבל אני מכיר את עצמי ולא יכול לכתוב משהו שלא בוער בי. פעם מישהו הציע לי סכום כסף מופרע כדי שאכתוב סיפור חיים של מישהו. אמרתי לו: תקשיב, אני לא יכול לעשות את זה. אם זה לא בא ממני, אני לא יכול. אני כותב סיפורי אהבה, אבל המעטפת שלהם קצת אחרת.
"הסיפור שפותח את 'הרי געש רדומים', מבחינת הסאבטקסט שלו הוא הכי ריאליזם שיש בנוגע לזוגיות. סוד שמחזיק לאורך שנים בין בני זוג, ואני מניח שלכל זוג יש כמה כאלה, אפילו נצחיים. הסאבטקסט לעולם לא יכול להיות לא ריאליסטי, אין חיה כזו. אם אתה כותב על בני אדם, אתה כותב על משהו מהריאליזם.
"המעטפת יכולה לבלבל או להתל באנשים. מאז ומעולם כתבתי על נפש האדם, זה מה שמעניין אותי. לכתוב סיפור אהבה נטו? זה לא שאני לא יכול לכתוב יום אחד, אבל אני צריך היבט יותר מעניין. הרי כל כך הרבה ספרי אהבה נכתבים ממילא, אני לא צריך להוסיף עוד אחד לקלחת. כל כותב אמור לכתוב את מה שרק הוא יכול לכתוב".
תשעה סיפורים יש ב"הרי געש רדומים", ואי אפשר לקרוא לו קובץ סיפורים קצרים. גם המילה נובלות תחטא למה שיש כאן. אני אומר לגפלה שבעיניי זהו מבנה נדיר של ספר: תשעת הסיפורים היו יכולים בקלות להפוך לתשעה ספרים, כי לכל אחד מהם רעיון פנימי ברור ועשיר.
"כתבתי לפני כן שבעה רומנים, זה מה שאהבתי לעשות", הוא אומר. "כתבתי גם סיפורים קצרים, אבל רק בהזמנה לעיתון או לאנתולוגיות. מה שקרה הוא שהתחלתי לכתוב רומן, ואז צץ לי רעיון בראש ולא הרפה. אני רגיל לזה, רעיונות כל הזמן צצים ומסתובבים בראש, וכל אחד רוצה להגיע לקדמת המוח. אמרתי לו שמע, אני עובד על משהו אחר. אבל הוא לא הרפה. נכנעתי לו. אמרתי, בוא נכתוב אותך כדי להוציא אותך מהמערכת. זה הסיפור האחרון בקובץ, 'העולם הוא מיטה'. הוא הראשון שנכתב.
"כתבתי אותו, ואז נזכרתי ברומן שהתחלתי לכתוב לפני כעשור. מצאתי את הקובץ במחשב, שלושים עמודים, וניסיתי לחשוב למה לא המשכתי אותו. הבנתי שהזווית שלו הייתה שגויה. זה הסיפור שפותח את הקובץ, 'הטעות'. הוא שונה מאוד ממה שיצא בסוף, אבל הבנתי למה הפסקתי. שיניתי את הזווית כדי להפוך אותו לנובלה.
"ברגע הזה הבנתי שקורה משהו מבחינת הפורמט. הוא התגנב אליי בעורמה, ואז יום שלם ישבתי מול מחברת והצפתי אותה ברעיונות. חלקם ישבו לי בראש, חלקם היו חדשים, והבנתי שיש מכנה משותף לכולם – היבטים שונים של סודיות. ופתאום כל כך התלהבתי מהעניין. הרי ברור שלעולם לא אספיק לכתוב כל מה שאני רוצה. והנה אפשרות לכתוב תשעה סיפורים קצרים, שהם תשעה רומנים קצרים.
"הסיפור הקצר הקלאסי לא עניין אותי בכלל. כשקראתי סיפורים קצרים, הרבה פעמים הייתה לי תחושה שהסיפור נגמר בנקודה שרירותית או נקטע באמצע, ואתה שואל את עצמך: מה היה פה עכשיו, מה בעצם אתם רוצים? לי היה חשוב שכל אחד מהסיפורים יהיה עולם שלם בפני עצמו, רומן בזעיר אנפין. זה היה מכוון, ומבחינתי זה החידוש בספר. הייתה לי תחושה שיש פה מעשה ספרותי אחר, והלהיב אותי שאני יכול להביא תשעה עולמות בספר אחד. רציתי שהקריאה תהיה מתגמלת, כמו קריאה של תשעה ספרים קטנים".
אולי זה ניסיון תת־מודע לכתוב משהו קצר, שיתאים לימי נטפליקס וטוויטר?
"המחשבה הזו פחות רלוונטית לי, כי אני מרגיש שאני מתעקש על קשב, סבלנות ואורך רוח דווקא ב־2022. לא סתם רבים מסרטי הקולנוע שיוצאים עכשיו הם ארוכים מאוד, ויש ספרים עבי־כרס. אולי במעין תנועת נגד. כשאנשים שמעו שאני מוציא ספר עם תשעה סיפורים, אורו עיניהם. הם אמרו 'איזה כיף', אבל אז אמרתי שהאורך הוא 430 עמוד, ואז קצת פחות אורו עיניהם. הקורא חשוב לי, אבל הוא אף פעם לא הכתיב את מהלכיי הספרותיים. זה מתכון לאסון.
"לשמחתי זה עבד. לא מעט קוראים אמרו לי בחודשים האחרונים שהספר שבר להם מחסום קריאה. אגב, אני לא חושב שהטלוויזיה והספרות הן אויבות. אני רואה וקורא, זה עניין של חלוקת זמן. אני לא בתפקיד מבקר האנושות, אבל אחד האסונות הגדולים הוא הבינג', שנותן הרגשה שלא נשאר זמן לשום דבר אחר. זה בעיניי כמו לאכול יותר מדי".
יש צביעות רבה בממסד הספרותי בישראל. היחס פה הרבה יותר פתוח לז'אנרים קצת אחרים או לניסיונות ספרותיים, אבל רק כשהם מגיעים מחו"ל. כשאני כותב משהו קצת שונה, זה לא ראוי לקריאה אצל חלק מהאנשים
הן אולי לא אויבות, אבל הן נלחמות על הזמן שלנו. והטלוויזיה מנצחת.
"חבל, כי אין עוד שריר שמפעיל אנשים כמו הדמיון של הקורא. ככל שאנשים קוראים פחות יש רדוקציה של המחשבה, וזה כבר עניין של החיים עצמם ומשפיע עליהם. אנשים שקראו בעבר נרתעים היום מהמאמץ הכרוך בקריאה, והם שוכחים את היסוד הרגשי, האינטלקטואלי והפילוסופי שרק קריאה יכולה להעניק. על זה אני מצר במיוחד.
"מצד שני, יש לא מעט אנשים שקוראים, ואי אפשר להספיד את הספרות, אף פעם אי אפשר להספיד אותה. אני מאמין שתהיה תנועת נגד שתחזיר אנשים לקריאה. ואחרי כל זה, הספר לא נכתב כדי שהאנשים האלה יחזרו לקרוא. הוא נכתב כיציאה להרפתקה שהפתיעה אותי. לא היה לי מושג שאני עומד לצאת אליה, וזה כל כך ריגש אותי והסעיר אותי, שאגיד בחוסר אחריות שהוא כנראה לא יהיה האחרון מבחינת המבנה".
טושה גפלה, בן 54, נולד בראשון־לציון וגר בה ברציפות עד היום, למעט תקופה קצרה בלונדון. גפלה הוא שם משפחה תימני שפירושו שיירה, ובאשר ל"טושה" הוא מסביר: "כשהייתי בכיתה ג' הייתה סדרה מצוירת בטלוויזיה עם צב ששמו טושה שמנסה להציל את העולם, רץ וצועק 'טושה'. בשיעורי התעמלות, כשהיינו רצים, הייתי צועק כמוהו, טושה, ושני חברי ילדות הדביקו לי את השם. הוא תפס, וקיים היום גם בדרכון, בתעודת הזהות ובשאר המסמכים הרשמיים. מעט מאוד אנשים קוראים לי אופיר".
עולם הסוף התקבל בחיבוק גדול, עניין חריג לספר מסוגו. מה הצלחה כזאת בספר הראשון עושה לסופר חדש בזירה?
"הוא לא היה הראשון שכתבתי אלא הראשון שיצא לאור. לא ידענו איך יקבלו אותו, גם ההוצאה וגם העורך של שלושת ספריי הראשונים, שמעון אדף. בהוצאת כתר (שכל שמונת ספריו ראו בה אור, א"ש) האמינו בו ודחו את היציאה שלו למועד לא שגרתי, חודש יולי, מיד אחרי שבוע הספר.
"זו הצהרת כוונות, מעשה קיצוני שמראה על אמונה גדולה בספר, שהוא לא צריך את המבער של שבוע הספר כדי להצליח אלא יכול לעמוד בפני עצמו. מה שקרה הוא שבינתיים הספר ישב במחסני ההוצאה והרבה אנשים קראו ואהבו אותו, והתחיל להיווצר באז. לשמחתי העצומה גם בציבור הוא התקבל נהדר – ספר ביכורים בסוגה לא פשוטה.
זו הייתה שנה קדחתנית, בימים שהמלחמה בין צומת ספרים לסטימצקי עדיין לא גרמה להידרדרות שאנו עדים לה בשוק הספרים. אני אוהב את 'עולם הסוף' ולא רוצה כותרת בסגנון 'הוא הברכה והקללה שלי', אבל כשספר ביכורים מצליח הוא הופך להיות כרטיס הביקור שלך בעל כורחך. קייט בוש היא זמרת מצליחה אבל תמיד יזכרו לה את 'אנקת גבהים' שהיה הלהיט הראשון שלה. לא היה לי משבר ספר שני, כי הספר השני שיצא, 'הקטרקט בעיני הרוח', נכתב לפני ש'עולם הסוף' יצא לאור. אז לא היה פה משבר כתיבה או מחסום כתוצאה מההצלחה. 'עולם הסוף' היה בעצם הספר השלישי שכתבתי, אחרי 'קטרקט' ועוד אחד שנגנז.
"יש קוראים שרוצים עוד מאותו הדבר, ולי ברור שאין שום עניין לכתוב עוד מאותו הדבר. לכן אחרי כל ספר יש שאוהבים ויש שמתרעמים. יש מי שיצאו מהקריאה של הקטרקט בתחושה שרימיתי אותם, ועוד יותר אחרי 'מאחורי הערפל'. אני אומר לקוראים – 'זו העבודה שלי. רוצים – תבואו, לא רוצים – אל תבואו'. חשוב מאוד לשמור על החירות האמנותית. 'ביום שהמוזיקה מתה' הצליח מיד כמו 'עולם הסוף', גם 'האורחים' הצליח יפה, ובהרבה ספרים זה עניין של זמן ופרספקטיבה. חלקם מתקבלים פחות טוב בזמן אמת אבל זה מתיישר לאחר מכן. וזה בסדר גמור שיש מי שאוהבים יותר ספרים מסוימים, ופחות ספרים אחרים".
הרבה מהספרים והסיפורים שלך נסובים סביב מוות. אתה חוקר את הנושא הזה מזוויות רבות ומעניינות, אבל תמיד המוות נוכח.
"אני לא חושב שאני אדם מורבידי, ובטח לא מתעסק במוות ביומיום. ממש לא. אבל אני חושב שאני לא יכול להתעלם ממנו כשאני כותב. מבחינתי אני תמיד כותב על החיים, והמוות מפציע שם. ההפך לא נכון: אני לא כותב על מוות והחיים מפציעים. כי מה לעשות, הרבה פעמים למוות יש נוכחות גדולה יותר – גופה בעמוד הראשון – אנשים מתמקדים בזה. אם אני צריך למפות את הנושאים שאני עוסק בהם, ואני יודע שזה יכול להישמע מופרע או מופרך, המוות נמצא בתחתית הרשימה. הוא שם כמו עוד צבע, דומיננטי ולכן רואים אותו יותר, אבל צבע. זו לא מטאפורה, זו האמת. ברור שיש מוות בספרים שלי אבל יש עוד מיליון דברים אחרים. והספר הזה לדעתי עוסק בסודות.
"קח למשל את הסיפור האחרון בקובץ. נכון שיש בו עולם שעומד כולו למות, אבל הכול נברא כדי לתת לגיבור אפשרות חד־פעמית לספר את הסוד שלו. זה הסיפור. נשמע נורא, אבל השמדתי אנושות שלמה כדי שאדם יוכל לספר סוד. זה מה שמעניין אותי. במאזן בין החיים למוות, בספרים שלי, החיים מנצחים בגדול, אבל אני יכול להבין למה אנשים חושבים מה שהם חושבים".
בשנים האחרונות אנשים מוציאים ספרים באופן עצמאי וגורפים את כל ההכנסות לעצמם, בעוד סופרים כמוך, שמוציאים את ספריהם בהוצאה מסורתית, מקבלים חמישה שקלים על כל עותק.
"נאמר זאת כך: אם הדברים אכן היו פשוטים כל כך, איך ייתכן שמעטים כל כך עושים זאת? קודם כול אתה צריך מסד חזק ברשת לשווק לו את הספר. בגדול אתה צריך להיות כוכב תקשורת. היו ניסיונות לפתות אותי לעבור הוצאה, אבל מבחינתי כתר־מודן היא הוצאה נפלאה והיה לי חשוב מאוד מי יהיו העורכים של ספריי, וממש זכיתי, וזה יכול לקרות רק בהוצאה גדולה. שמעון אדף בשלושת הראשונים, בשלושת הבאים דרור משעני, ובשניים האחרונים עד כה ערך עודד וולקשטיין המופלא, שמבחינתי אשמח שיהיה עורכי לכל החיים. אני במקום שטוב לי בו, ולא חשבתי כל כך מעבר לזה. אולי אני נאיבי: מבחינתי היצירה עומדת בראש ולא הכסף. לומר את זה ב־2022 זה כנראה מרד, אבל זהו בהחלט הדבר שהכי חשוב לי".
ובכל זאת, מה עם העניין הכלכלי?
"הפער באמת בלתי נתפס, אבל חשוב לי לציין שזו לא אשמת ההוצאה. המבצעים האגרסיביים שברו את הענף לגמרי, כרתו אותו. לפני כן גם התמלוגים נראו אחרת. לא אגיד שהנזק בלתי הפיך כי תמיד אפשר לתקן, אבל הנזק גדול.
"אנשים שוכחים שזו המדינה היחידה שקוראים וכותבים בה בעברית, ולכן צריך לתת לסופרים רוח גבית. זה לא סינית, ספרדית או אנגלית. כמה אנשים כבר קוראים עברית בעולם? לא נותנים על זה את הדעת מספיק, וצריך לחשוב על זה גם כשעושים מבצעים.
"אני משוכנע שהאפשרות למכור לבד היא מדהימה, אבל נכונה רק למתי מעט עם מאות אלפי עוקבים ברשתות. אני לא פעיל כמעט ברשתות, ממש טיפה באינסטגרם. כל העסק מביך אותי. אני יכול להבין אנשים שמפרסמים ברשת ביקורות טובות על הספר שלהם, ואני אגב ממש לא צנוע למרות שלפעמים חושבים את זה עליי, אבל משהו בנראות הזו ובהפניית האצבע כלפי עצמי מביך אותי.
"אני לא איש המכירות הכי טוב מהבחינה הזו. אני אוהב לדבר על הספרים, על הדבר האמיתי, אבל מאוד לא סובל את מה שמסביב. זה מפריע לי בזירה המקומית כי הרבה פעמים בעידננו המסביב תופס את מרכז תשומת הלב, מה שמבליט ספרים בינוניים. אני כנראה שייך לזן קצת דביל שמבחינתו המהות היא העיקר".
היית רוצה להשתפר מהבחינה הזו, או שאתה סומך על מה שיש לך?
"ברור שהייתי רוצה להשתפר ושיהיו לי יותר קוראים. הכי כיף זה שבוע הספר. האינטראקציה עם הקוראים מדהימה. ביום האחרון של שבוע הספר בשנה שעברה זה היה מטורף, הרגשתי כמו ג'יי־קיי רולינג, במשך שעות לא הפסקתי לחתום על ספרים. אתה רואה את האנשים שקוראים אותך, וזה נורא כיף.
"אני חושב שאם הייתה התייחסות יותר גדולה בתקשורת לספרים, אם היה אקלים תרבותי יותר, תוכניות שמתעסקות בספרות שלא יביאו אליהן רק את החשודים המיידיים, היה יכול להיות טוב יותר. הספרים שלי לא מאפשרים לי להרגיש מקופח. הבעיה היא הגורמים שמתעלמים באופן שיטתי, התעלמות לא ברורה גם לסובביי, אבל אנחנו יודעים איך זה עובד.
"מישהו חכם אמר לי לפני שנה שאני לא קולני מספיק. אמרתי לו שהוא צודק, ואני יודע שהקולניות היא הפסקול של העת שאנחנו חיים בה, גם בתחום הספרות. אשרי מי שזה בא לו טבעי. גם להצטלם לא בא לי בטבעיות, ואני מקנא באנשים שהדבר בא להם טבעי. אני רוצה להיעלם באדמה כשבאים לצלם אותי. מה שבא לי טבעי זה כתיבה או לדבר על הספרים".
ספוילר לקראת הספר הבא?
"הספר הבא יהיה רומן קצת אחר, הכי פחות עבה שכתבתי. אבל מה שיבוא אחריו יהיה תיקון, כלומר יחזור למחוזות המוכרים מבחינת עובי. גם בו ישלטו החיים והמוות בערבוביה, כמו בחיים של כולנו, אתה יודע".
אז הרלן קובן יכול להיות רגוע, אתה נשאר בסוגה המיוחדת שלך.
"כן. אני לא הולך להשתלט על הז'אנר שלו. הייתי רוצה להשתלט על חשבון הבנק שלו, אבל זה כבר עניין שעלול לסבך אותי בפלילים".
