פריחת סצנת אוכל הרחוב בשנים האחרונות הובילה לכך שברחבי ארצנו צצות יותר ויותר משאיות אוכל, הלא הן ה"פוד טראקס". חלקן מוצבות באופן זמני כחלק מפסטיבלים ייעודיים (למשל "אוטואוכל" הירושלמי), שמאפשרים למסעדות מוכרות לצאת מאזור הנוחות ולהציע את מרכולתן גם בפני קהל חדש; חלקן שייכות לרשתות מוכרות דוגמת BBB, ממפיס או אגאדיר – זרוע הכנסות נוספת של המותג, שמתפקדת כמעין קייטרינג על גלגלים. אבל פוד טראקס אמיתיות, כאלו שחורשות את הארץ או עוגנות במשך שנים במיקום מיתולוגי לצידי הכביש – אין מספיק. ודאי ביחס למתרחש בארצות הברית ובאירופה. הסיבה המרכזית לכך היא בירוקרטיה בלתי אפשרית של הרשויות, המועצות והעיריות (המעוניינים להעמיק מוזמנים לסור אל הפרק המצוין בהסכת "חיות כיס" שעסק בנושא).
לכן שמחנו כל כך להתבשר בקיץ שעבר על מיזם ראשון מסוגו – מתחם פוד טראקס קבוע בהרי ירושלים, מול מושב שואבה. לאחר שסגר את שעריו (או שמא דלתות משאיותיו) בחודשי החורף הוא שב לפעילות, ולפיכך אצנו לדגום אותו. ברחבה המושקעת והגדולה פרושׂים עצי דקל לרוב, מרבדי דשא סינתטי, ספסלי עץ, שולחנות בר ואפילו תאי שירותים שנבנו במיוחד. המוזיקה גלגלצית, התאורה גרילנדית ואפילו יש כאן בריכת דגים עם מים מפכפכים שהעסיקה עד מאוד את הקטנים.
אל המקום מובילים גרמי מדרגות ושבילי בטון סלולים בשיק קיבוצי (אפשר להגיע למתחם ללא מדרגות בכביש גישה עוקף אך לא סלול), ובו חונות ארבע כלות השמחה: משאית פיצה השוכנת במפלס גבוה ונפרד מהשאר, משאית שתייה, משאית שמוקדשת לבשר ומשאית טאקוס.
ויתרנו על האופציה החלבית, אבל הפיצות בהחלט קרצו לנו – ה"גרינהאוס" (קרם תרד, בזיליקום, מוצרלה, רוקפור, רוקט ופרמזן) וה"יהיה בצ'דר" (רוטב עגבניות, מוצרלה, גבינת צ'דר, פלפל חריף, אנשובי ופרמזן).
התחלנו בטאקוס. משום מה האוכל המקסיקני לא מקבל בארץ את הכבוד המגיע לו, וזה משונה בהתחשב בכך שיש כאן לא מעט מוצ'ילרים בדימוס ואנחנו אומה שיודעת להתמודד עם החריף שלה. כך או כך, את המנות אפשר לנשנש בתוך שלושה מיני־טאקוס פתוחים או כסלט בקערה.
ה"וולטר וייט" הורכב מקריספי צ'יקן שנח מעל עיגול טאקו לצד חסה, מיונז חלפניו וסלסת פיקו דה גאיה נפלאה (עגבניות, פלפלים חריפים, בצל והמון כוסברה). קיפלנו את העסק בשתי אצבעות לביס מצוין, ובמיוחד הצטיין הצ'יקן – נגיס שניצל שהושרה במרינדה קודם לטיגונו והיה נימוח וממכר. המשכנו לקערת "פויו פיקנטיניו": סלט חסה ומעליו רצועות פרגית אל פאסטור (כלומר בתיבול צ'ילי – מנה סופר־פופולרית ברחובות מקסיקו־סיטי), חלפניו סלסה ורדה, בצל כבוש, ושברי טאקוס (מיותרים). לקחנו כמובן צלחת נאצ'וס קלאסית שהגיעו מלווים בגוואקמולי וסלסה ורדה קלאסיים אף הם.
במקביל התחילו להגיע ההזמנות מהאגף הצפון־אמריקני: ה"טראק בורגר" היה המבורגר עשוי לפי הספר שהגיע מלווה בצ'יפס בלגי, גם אם לא היה בו דבר מן הטוגנים האהובים מאמסטרדם, אבל שוין. ניסינו גם את הצ'יפסיסקה – צ'יפס עם בשר סיסקה (מבושל בבישול ארוך, מפורק וקצוץ) ורוטב ספייסי מיונז מזולף – חביב, מושחת ומצטלם היטב. מעל הכול התעלתה הצ'ילי דוג, נקניקיית עגל ביתית ארוכה־ארוכה, עסיסית ומתובלת שהייתה עטופה בלחמנייה אוורירית קצרה ושמנמנה, ובמרכזה חרדל, כרוב כבוש, חמוצים, ריבת בצל וצ'ילי. המאנץ' המושלם.
כאמור, הייתה גם משאית שלמה שמוקדשת לשתייה עם משקאות קלים, בירות, יין ואייסים אלכוהוליים מוצלחים – ערק אשכולית אדומה, קמפרי תפוזים וג'ין וטוניק (יש גם לימונענע נטול).
מבחינת קינוחים נאלצנו לבחור באופציית הפרווה היחידה (וחבל) שקיימת מתוך חמישה: גלידת קרמל מלוח ברוטב בייגלה, שהייתה די סתמית והגודל שלה ממש לא הצדיק את המחיר (20 ש"ח לכוס קטנה).
המתחם מציע עצירת נשנוש בדרך מעיר הבירה ואליה, פתרון מצוין (אם כי לא מאוד זול) לארוחת ערב משפחתית. עם אוכל שמגיע מהר, שפע של מקום להתרוצץ ומרחב תמרון בין בני משפחה עקשניים שיכולים להתפצל בקלות בין סוגים שונים של מזון. אוויר ההרים הצלול כלול במחיר.
motzash.food@gmail.com
