השוער ג'וש כהן הוא אחת ההפתעות המרעננות בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות. השחקן היהודי אמריקני, שהגיע למכבי חיפה בשכר נמוך ועל תקן שוער שני, הפך בתוך שלוש שנים לחומת המגן של הקבוצה הירוקה, וזכה איתה בשתי אליפויות ובתואר שחקן העונה של ליגת־העל. "ההצעה של חיפה הגיעה אליי בהפתעה גמורה, כששיחקתי בסקרמנטו ריפבליק, ובתוך כמה ימים השתנו חיי לחלוטין", נזכר כהן. "ידעתי שהייתה התעניינות בי מקבוצות ישראליות, כנראה כי אני יהודי ולא תופס מקום של זר, אבל זה מעולם לא הפך להצעה. כאן זה היה רשמי ואמיתי".
השושבין לחיבור בין הצדדים היה הבלם דקל קינן, ששיחק 14 שנים בחיפה, היה קפטן הקבוצה, וכבר ארבע שנים משחק בארצות הברית. "את דקל הכרתי אחרי שהצטרף לסקרמנטו", מסביר כהן. "התחברנו, ובאותה שנה גם חגגתי עם המשפחה שלו את החגים. הוא המליץ עליי לחיפה, ועד היום אנחנו בקשר טוב. בשבוע שעבר אפילו ביקרתי את המשפחה שלו כאן בארץ".
ימים ספורים אחרי שקיבל את ההצעה נחת כהן בישראל בפעם השנייה בחייו – הפעם הראשונה הייתה כשהגיע עם משפחתו בגיל 15, לביקור וחגיגת בר מצווה לאחד מבני המשפחה. "ישראל וחיפה שונות מאוד מקליפורניה, אבל גם דומות בהרבה מובנים. התרבות והשפה שונות, וגם הייתי צריך ללמוד מחדש לעשות דברים פשוטים, כמו לקנות מוצרי מזון ולהגיע ממקום למקום. הדמיון הוא במזג האוויר, בחוף הים, ובחיים בעיר נחמדה עם אוניברסיטה וחברות טכנולוגיה – זה מזכיר מאוד את המקום שגדלתי בו בקליפורניה. אולי חוץ מהנהיגה בכבישים. זה אחד הדברים שהיה הכי קשה להתרגל אליהם.
"בארץ הפתיע אותי הכדורגל, כי בארצות הברית כדורגל הוא בידור גם בשביל האוהדים המסורים ביותר, ופחות משנה אם בסוף המשחק מפסידים או לא. כאן הקבוצה היא החיים של האוהדים, היא חלק מההיסטוריה המשפחתית, והכול נלקח הרבה יותר ברצינות. על הדשא עצמו ההבדל הגדול היה קצב המשחק הגבוה, שמצריך קבלת החלטות מהירה הרבה יותר. מהרגע הראשון שיחקתי טוב בכל מה שנוגע לעצירת כדורים על קו השער, אבל במשחק הרגל, במשחק המעבר, בקריאה ובזיהוי של מצבים תוך כדי שינויים טקטיים, הייתי צריך להשתפר. לקח זמן עד שהצלחתי להתקדם ולצבור ביטחון".
"מאכזב שלא זכינו בדאבל, והיה קשה לא להשתתף בגמר גביע המדינה, אבל הבנתי היטב את מצבי הגופני, בעיקר בצד הימני שלי שהיה מוגבל יותר, וידעתי שאם אשחק יש סיכוי גדול שאחמיר את הפציעה"
כהן הגיע לחיפה בעונת 2019/20 בתור שוער שני לגיא חיימוב. חודשיים לאחר הצטרפותו לקבוצה, במהלך משחק מול מכבי תל־אביב באצטדיון בלומפילד המלא מפה לפה, עלה למגרש בהופעת הבכורה הרשמית שלו, לאחר שחיימוב סבל מפציעת ראש ונאלץ לצאת. "זה היה המשחק הראשון שלי", אומר כהן. "שיחקתי טוב, למרות שהמשחק לא הסתיים כמו שרצינו והפסדנו 1:0. בזמן אמת הייתי מאוד לחוץ ואני בטוח שגם הצוות המקצועי ששלח אותי למגרש היה לחוץ, כי אף אחד מאיתנו לא ידע איך אשחק כשייתנו לי הזדמנות. ברגע שהצגתי יכולת חיובית זה הרגיע אותי", משחזר כהן, "תמיד ידעתי שאוכל לשחק ברמה הזו אבל ההפתעה הגדולה היא עד כמה התקדמתי מקצועית מהרגע שהגעתי לישראל, בעיקר מבחינת משחק הרגל ויכולת העברת הכדור. יש כמה יסודות במשחק שמעולם לא חשבתי אפילו שאוכל להתקדם בהם, כי עד חיפה לא הייתי במקום שדוחף אותך כל הזמן להתקדם, בעיקר בנקודות התורפה שלך. זו הרגשה טובה מאוד".
חיימוב התאושש מפציעת הראש וחזר לשחק בתור השוער הבכיר של חיפה, אך כעבור כמה משחקים חזר כהן לשער, הציג יכולת גבוהה וסיים את העונה כשוער הבכיר במועדון הירוק. החוזה שלו הוארך בשנתיים נוספות. עונה לאחר מכן החליף ברק בכר את מרקו בלבול על הקווים, וכך החלה תקופה חדשה וקסומה בשביל הירוקים. "בכר היה בהתחלה מעין משקיף שקט, שמביט על הדברים מהצד, צובר מידע ומעבד אותו. לא דיברתי איתו כמעט", נזכר כהן. "בשלב השני הוא החל להשתמש במידע הזה לבניית הקבוצה והטקטיקה, ומהר מאוד התגלה כמאמן החלטי שיודע בדיוק מה הוא רוצה מהקבוצה. לבכר יש אמות מידה גבוהות, והציפייה שלו היא שנהיה טובים ונעשה בדיוק מה שהוא מבקש מאיתנו".
חיפה החלה את העונה נהדר, אבל משבר הקורונה הפסיק את פעילות הליגה, ואיים להרוס הכול. "הקושי הגדול ביותר היה שאף אחד לא ידע מה הולך לקרות וכמה זמן זה ייקח. זה היה מפחיד. המשחק הראשון בוטל כשהיינו כבר בבית המלון והתכוננו לקראת המשחק, ולנו השחקנים היו הרבה שאלות אבל לאף אחד לא היו תשובות. היה ברור שמשהו רציני מאוד קורה, וברגע שהבנו שהטיסות צפויות לעצור, החלטנו שעדיף שג'יימי ארוסתי תטוס לאמריקה. היא עלתה על אחת הטיסות האחרונות שיצאו מישראל. לא ידענו אז כמה זמן נצטרך להיות בנפרד וזה היה לא נעים. כתוצאה מזה, במשך כמעט שנה הייתי לבד. כמעט השתגעתי פה כמה פעמים, אבל הכדורגל עזר לי מאוד. פשוט התמקדתי באימונים ובמשחקים, היו תקופות שהרגשתי בודד, למרות שדיברתי הרבה עם אנשים בטלפון ובזום, אבל גם זה היה מעייף בשלב מסוים".
90 יום לאחר ההשבתה חזרה ליגת־העל למגרשים ללא קהל ביציעים, וחיפה הצליחה להחזיר לעצמה את תואר האליפות ה־13 במספר בתולדות המועדון, אחרי עשור של שנים שחונות. היא עשתה את זה בסגנון התקפי נהדר שהניב 72 שערים, מה שהפך אותה לקבוצת ההתקפה של הליגה באותה עונה, ובמקביל גם לקבוצת ההגנה המצטיינת: היא ספגה רק 29 שערים, ורק 21 מהם ספג כהן. במקביל לחגיגות האליפות זכה כהן בתואר השחקן המצטיין של העונה. וכך, בתוך שנה וחצי, הוא הפך משוער אלמוני לאחד הכוכבים המדוברים בכדורגל הישראלי. "עשרה משחקים לסיום העונה ההיא, כשהיינו במקום טוב בצמרת, בכר והצוות שלו חזרו ואמרו לנו שאליפות צריך לקחת", נזכר כהן. "אליפות לא פשוט ניתנת. צריך להיות אקטיביים ואגרסיביים ולשמור על משמעת טקטית. הזכייה באליפות הייתה פשוט מדהימה וזה היה כבוד גדול מאוד להיבחר לשחקן העונה. בעבודה עם ברק, חלק מהכיף זה שהוא דוחף אותך להוציא יותר מעצמך ולעלות לרמה הבאה".
העונה השלים כהן תואר אליפות שני רצוף עם הירוקים. "אני מרגיש טוב לגבי העונה החולפת ושמח שבממוצע, פרט למשחקים מסוימים, שיחקנו כדורגל טוב; הזזנו את הכדור, שמרנו עליו ועשינו הגנה טובה", הוא מנתח. "במקביל הצגנו יכולת טובה בשלב הבתים במפעל הקונפרנס ליג. השגנו שם רק ארבע נקודות, ועדיין התמודדנו בצורה שווה ברוב המשחקים, מה שנתן לנו ביטחון שכשאנחנו משחקים ברמה טובה, אנחנו יכולים להתמודד מול קבוצות מצוינות".
העונה החולפת הסתיימה באכזבה מבחינת כהן, שפרק את הכתף ונאלץ להחמיץ את משחק גמר גביע המדינה, שבו זכתה לבסוף הפועל באר־שבע. "היה מאכזב שלא זכינו בדאבל, והיה לי קשה לא להשתתף בגמר גביע המדינה, אבל הבנתי היטב את מצבי הגופני, בעיקר בצד הימני שלי שהיה מוגבל יותר, וידעתי שאם אשחק יש סיכוי גדול שאחמיר את הפציעה. זה היה מתסכל אבל זו הייתה ההחלטה הנכונה. המטרה שלי עכשיו היא לנוח, להבריא ולהתכונן לעונה הבאה. אני עובר מדי יום טיפולי פיזיותרפיה, זו הסיבה שאני עדיין בישראל ולא נסעתי לחופשת קיץ. אני כבר מרגיש שיפור ומאמין שבזמן שנצא למחנה האימונים לקראת מוקדמות ליגת האלופות, כבר אהיה כשיר".
לאחרונה פורסם שכהן שוקל את עתידו המקצועי ומחפש קבוצה מליגת הכדורגל הבכירה בארצות הברית (ה־MLS), אך כרגע נראה שהוא צפוי לחתום אצל הירוקים לשנתיים נוספות. "כלום עדיין לא רשמי. אני עדיין בשיחות עם המועדון, אבל כרגע נראה שהכיוון הוא שאני נשאר בחיפה", מאשר כהן.
אומרים ששוערים הם קצת משוגעים, איפה זה פוגש אותך?
"חלק מהעבודה שלנו היא להיות קצת משוגעים, כי לפעמים אתה צריך לצלול עם הראש לכיוון קצה הנעל של מישהו שמנסה לבעוט את הכדור הכי חזק שאפשר. זה לא הדבר הכי נורמלי. במהלך המשחקים אני משתדל להישאר רגוע כי זה עוזר לקבוצה להישאר רגועה, אבל יש רגעים שבהם אני בהחלט יכול להיות קצת משוגע. כמו הרבה שוערים, אני קצת שונה מהכדורגלנים האחרים, גם בגלל הרקע שלי, תחומי העניין שלי ומה שלמדתי. אני מבין למה זה יכול להיחשב קצת מוזר ולעזור לנו לקבל את התדמית הזו".
כהן יחגוג יום הולדת שלושים באוגוסט. הוא נולד וגדל במאונטיין ויו, עיר בעמק הסיליקון שבמדינת קליפורניה. "הייתי ילד סקרן אבל שקט, שממעט בדיבור", הוא נזכר. "אהבתי לשבת בצד, להסתכל על המצב, לנתח אותו אבל לא להיות חלק ממנו. תמיד הייתי תלמיד טוב ונמשכתי למדעים ולמתמטיקה. ההורים שלי דחפו אותי למקום הזה, ולימדו אותי בבית ובמהלך חופשת הקיץ. היה חשוב להם שאתפתח בכיוון".
אף שלא הגיע ממשפחה עם רקע ספורטיבי, זה לא מנע ממנו להתחיל ולשחק כדורגל כבר בגיל שלוש. "אמא שלי רשמה אותי לחוג כדורגל במרכז קהילתי מקומי. אני לא זוכר הרבה אבל לדעתי נהניתי מאוד, ובשלב מסוים המאמן המליץ לה להעביר אותי לקבוצה מקומית והציע כמה אפשרויות", הוא מספר. "כשהייתי קטן לא היו באזור שלי קבוצות ילדים של מועדונים כמו במכבי חיפה, אז בשלב הראשון הצטרפתי לקבוצה מקומית בשביל הכיף, ואז עברתי לקבוצה תחרותית יותר ואז לעוד אחת, עד שהגעתי לסוג של אקדמיה, שבה ההורים צריכים לממן את כל ההוצאות, כולל את התשלום לשופטים במשחקים".
הוא שוער כבר מגיל שמונה. "כמו בכל קבוצת ילדים, בכל פעם מישהו אחר צריך להיות השוער, ובאחת הפעמים זה הייתי אני. אהבתי את זה, בעיקר כי נראה שהייתי טוב בזה", אומר כהן. "בקבוצה הצעירה ששיחקתי בה היו שני שוערים, אז חלקנו את השער, כל אחד במחצית אחת, ובשאר הזמן שיחקתי בתור מגן שמאלי. אני חושב שזה עזר לי מאוד בהתפתחות המקצועית שלי, וסייע לי להבין טוב יותר את המשחק".
היה רגע שבו הבנת שתרצה להפוך למקצוען?
"כמו כל ילד, עד גיל עשר, היו לי חלומות גדולים. אם שאלו אותי אמרתי שארצה להיות כדורגלן מקצוען. מגיל 13 עד גיל עשרים הייתי ריאלי יותר, ולא חשבתי או האמנתי שאוכל באמת לעשות את זה. עדיין מאוד רציתי. הייתי משוכנע שאלך לאוניברסיטה ואהפוך למהנדס. רק בגיל עשרים חזרה המחשבה שאולי אצליח להיות מקצוען".
ב־2010 הצטרף כהן לאוניברסיטת קליפורניה בסן־דייגו ולקבוצת הכדורגל של הקולג' בליגת הקולג'ים הבכירה בארצות הברית. הוא עמד בשער במשך שלוש עונות ובסך הכול 51 משחקים. בעונת 2012 היה השוער בעל שיעור הספיגות הנמוך ביותר בליגה, ובעל שיעור ההצלות הגבוה ביותר. בסיום הלימודים – עם תארים בהנדסת ביוטכנולוגיה ובמדעי המחשב – הוא שיחק כמה עונות בליגות המשניות בארצות הברית. "נהניתי מאוד מהשנים האלה, והן הובילו אותי לאן שאני נמצא בו היום. לא היו לי הרבה תוכניות אז, חייתי משבוע לשבוע וקיוויתי שדברים ימשיכו לקרות ואולי משהו טוב יותר ייפתח בפניי. באותו שלב החלטתי לתת לעצמי שנתיים או שלוש לבדוק אם באמת אוכל להפוך את הכדורגל לעבודה, שתאפשר לי לשכור דירה ולקנות אוכל".
כהן, המתנשא לגובה 1.86 מטר, נחשב לשוער יציב ויסודי, שמצטיין בעצירת פנדלים ומנתח מראש ביסודיות את הקבוצה היריבה שהוא אמור לפגוש. הוא ידוע כמתאמן חסר מעצורים, עד כדי כך שלפעמים הצוות המקצועי מבקש ממנו שיעזוב את המגרש, מחשש שיגזים וייפצע. "בשנה האחרונה למדתי למצוא את האיזון בין לדחוף את עצמי להשתפר כמה שאפשר, ובין לנוח ולהחלים כמו שצריך. בעונה האחרונה שיחקנו חמישים משחקים, שמטילים עומס גדול, ואני חייב לקחת זמן להתאושש, כי אחרת אפגע בעצמי ולא אתקדם. אז המטרה היא להמשיך לעבוד, אבל בחוכמה, תוך כדי ניצול הזמן ביעילות".
בתור יהודי זכה כהן בקלות במעמד של תושב ארעי כמה חודשים לאחר שנחת בארץ. בפברואר 2021 קיבל רשמית את האזרחות. "התהליך לקח יותר זמן משנהוג לחשוב. חוק השבות אומנם מקל על האזרוח, אבל הבירוקרטיה הופכת הכול למורכב. היו לי כמה ראיונות, מדברים עם אנשים לגביך, מבקשים עוד הוכחות שאתה יהודי, וגם הקורונה עיכבה דברים", הוא מסביר, "היהדות תמיד הייתה חלק מחיי. גדלתי בקליפורניה עם ההורים שלי ואחותי, וחגגנו יחד בעיקר את ראש השנה ופסח. סבתא שלי מצד אבא גרה בצפון קרוליינה והייתה מעורבת יותר מאיתנו בקהילה היהודית". לפי חוקי פיפ"א על כהן לחיות בישראל במשך חמש שנים לפני שיהיה מותר לו להצטרף לנבחרת ישראל. "יש לי עוד שנתיים כדי להשלים את הדרישה הזו, וזה בהחלט משהו שאני מעוניין בו, וחלק מהשיקולים שלי לגבי צעדי הקריירה הבאים שלי".
על מה אתה חולם?
"החלום הגדול שלי לטווח הקצר הוא להעפיל עם חיפה לשלב הבתים בליגת האלופות. החלום לטווח הארוך הוא להיות שמח ולחיות בשלווה, ולכן חשוב להחליט עכשיו החלטות טובות שיעזרו לזה לקרות. בכל הנוגע לכדורגל, הפריימר ליג האנגלית היא השאיפה המקצועית הגדולה. שם נמצאת הרמה הגבוהה ביותר בכדורגל העולמי כיום".
כשתפרוש, הרחק בעתיד, מה תהיה: מאמן או מהנדס?
"אין לי שום רצון לאמן ברמות הגבוהות בעתיד. אם אעסוק בזה, זה יהיה רק בשביל הכיף ועם צעירים או עם הילדים שיהיו לי. צריך תשוקה גדולה לאימון כדי להצליח בכך, צריך תשוקה ומשיכה. יש לי תשוקה ומשיכה כאלה לעולם ההנדסה, ואני מאמין שזו גם תהיה הקריירה השנייה שלי כשאסיים את הקריירה בספורט".
בסולם האושר, מאחת לחמש, איפה אתה?
"היום אני בשלוש, כי יש הרבה דברים שאני שמח בגללם; הכדורגל, החתונה המתקרבת עם ג'יימי בנובמבר הקרוב אחרי תשע שנות חברות, האליפות והעובדה שנתמודד בקרוב על מקום בליגת האלופות. מצד שני, אני גם לא שמח בגלל הפציעה שלי בכתף, שהובילה לכך שהשנה תהיה לי חופשת קיץ קצרה מאוד". 
"ישראל וחיפה שונות מאוד מקליפורניה, אבל גם דומות בהרבה מובנים. הדמיון הוא במזג האוויר, בחוף הים, ובחיים בעיר נחמדה עם אוניברסיטה וחברות טכנולוגיה, חוץ מהנהיגה בכבישים. זה אחד הדברים שהיה הכי קשה להתרגל אליהם"
