מכל יצורי העולם רק האדם מודע לתופעת המוות. זה מוזר, כי כל החיות רואות סביבן מוות, או גורמות לו מדי יום. ואף על פי כן, הכרת המוות מיוחדת לאדם (א"ב יהושע)
אברהם גבריאל (בולי) יהושע נולד בירושלים, ב־9 בדצמבר 1936. מצד אביו, יעקב יהושע, היה דור חמישי בארץ; אבות אבותיו באו מסלוניקי ומפראג בשליש הראשון של המאה התשע־עשרה, והתיישבו בירושלים. אמו, מלכה רוזיליו, עלתה לארץ עם אביה ב־1932 מהעיר מוגדור שבמרוקו. היא הייתה בת עשירית מאחד־עשר ילדים לאב אלמן, שלעת זקנתו החליט לעזוב את משפחתו וילדיו הבוגרים ולעלות ארצה. סבו מצד אמו נפטר כארבע שנים אחרי עלייתו, כמה חודשים לפני שנכדו, אברהם, יצא לאוויר העולם ונקרא על שמו.
משפחתו של א"ב יהושע הייתה מסורתית, "בנוסח הספרדים". אף שסבו, אבי אביו, היה אב בית דין לעדת הספרדים בירושלים, אביו התהלך בגילוי ראש ופקד את בית הכנסת רק בשבתות ובחגים. גם בנו לא נשלח לבית ספר דתי, אלא לבית ספר חילוני מובהק: הגימנסיה העברית ברחביה. ב־1956 השתתף במלחמת סיני. הוא למד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. ב־1960 נשא לאישה את רבקה (איקה) לבית קרני, וב־1967 התיישבו השניים בחיפה עם בתם הבכורה סיוון. בחיפה נולדו שני בניהם, גדעון ונחום. לאיקה, פסיכולוגית במקצועה, שכתבה עבודת דוקטורט בפריז, הייתה השפעה רבה על חייו ויצירתו. הם התגוררו בחיפה עד שלהי שנת 2012.
באוניברסיטת חיפה שימש יהושע תחילה כדיקן הסטודנטים, והיה מייסדה של המכינה הקדם־אקדמית שקלטה מתנדבים וסטודנטים יהודים שהגיעו ארצה בעקבות מלחמת ששת הימים. במקביל לפעילותו האדמיניסטרטיבית, החל ללמד בחוג לספרות עברית והשוואתית. ב־1972 התמנה למרצה בכיר, ומקץ שנים קיבל תואר פרופסור. עבודת ההוראה ארוכת השנים הניבה פרשנויות מקוריות ליצירות של עגנון, קפקא ואחרים, ומסות על ענייני ספרות ומוסר.
מכתיבה מופשטת לזמן הווה
יצירתו הספרותית הענפה של יהושע כוללת קובצי סיפורים, רומנים, מחזות, מסות פוליטיות ומסות ספרותיות. סיפורו הראשון, "מיתתו של הזקן מן הקומה הראשונה" (לימים "מות הזקן", 1957), שנכתב בקיבוץ חצרים חודשים אחדים לאחר שחרורו מהצבא בתום מלחמת סיני, משמש ציון דרך חשוב בספרות הישראלית. זהו סיפור סוריאליסטי רווי חידות וסמלים, סנונית ראשונה שבישרה את התנערותם של יהושע ובני דורו מהספרות האידיאולוגית הצלולה והנחושה של סופרי דור תש"ח. כתחליף לספרות "דור התקומה" אימץ לעצמו את "ספר המעשים" של עגנון, את קפקא ואת קאמי, כמודלים ספרותיים ראויים לחיקוי.
אחרי "מות הזקן" המשיך יהושע לפרסם שורה של סיפורים, שהמוזרות, ההגזמה הקריקטוריסטית ואווירת האבסורד שולטות בהם. יצירות אלה קובצו בשני ספרים: הראשון, "מות הזקן" (הקיבוץ המאוחד, 1962), ובו שבעה סיפורים; והשני, "מול היערות" (1968), ובו ארבע נובלות. הסיפורים והנובלות זכו לעשרות פרשנויות מרתקות ולעיבודים לקולנוע ולתיאטרון, וריכזו תשומת לב רבה של האקדמיה מזה ושל קהל קוראים רחב מזה. הסיפורים הראשונים, המתרחשים לכאורה בניתוק מוחלט מזמן וממקום, זוהו גם כאלגוריות שהזמן והמקום מתנצנצים מתוכן, ומעידים על דעותיו של הסופר בשאלות הזמן והמקום.
הנובלה "בתחילת קיץ 1970", שיצאה לאור כספר (1972), מסמנת כבר בשמה, שכל כולו ציון זמן מוגדר, ובתוכנה, עימות בין אב לבן על רקע מלחמת ההתשה – את המחויבות המיידית העמוקה שחש יהושע כלפי המציאות הישראלית המורכבת, לאחר עידן המופשטוּת שאפיין את כתיבתו בראשיתה. גם הנובלה "בסיס טילים 612" (1974), ממוקמת בזמן ובמקום קונקרטיים ועוסקת בנושא ישראלי מובהק.
המעבר של יהושע מהנובלה אל הרומן היה הדרגתי. ארבעת הרומנים הראשונים שלו כתובים חטיבות־חטיבות, כשכל אחת מהן היא בבחינת נובלה העומדת בפני עצמה, ובה בעת היא חלק מהמלאוּת האפית ומהרצף הכרונולוגי של הרומן.
הרומן הראשון שלו, "המאהב" (שוקן, 1977), והשני, "גירושים מאוחרים" (1982), כתובים בז'אנר הרשומון, כשכל אירוע מתואר מכמה נקודות תצפית. "מולכו" (1987) מחולק לחמש עונות שנה, כאשר בכל עונה חוֹוה הגיבור חוויה רומנטית שונה עם אישה אחרת, במרחב גיאוגרפי ואנושי חדש. "מר מאני" (1990) הוא רומן שיחות. בכל שיחה מתחלפים הדוברים, מתחלף בן משפחת מאני שעליו נסבה שיחתם, ומתחלף העידן שבו הדברים מתרחשים. נוסף לכך, נע רומן זה בסדר כרונולוגי הפוך, מההווה אל העבר. רק ב"השיבה מהודו" (1994), הרומן החמישי של יהושע, עובר חוט עלילה מרכזי אחד לכל אורכו.
בגלל הטכניקה הניסיונית שלהם ובשל תוכנם השערורייתי, שהוא המשך טבעי לתוכן הסקנדליסטי של סיפוריו הראשונים (מוטיב העקדה, גילוי עריות, לא־מודע שמשתלט על פועלם של הגיבורים, בעיית זהות אישית וקולקטיבית), עוררו הרומנים הראשונים של יהושע אצל חוקרים מתחומי ידע שונים – פסיכולוגיה, פילולוגיה, היסטוריה, חוקרי ירושלים, וכמובן ספרות – רצון להתמודד עם המסרים של יצירתו המורכבת. "בכיוון הנגדי" (1995), קובץ של 33 מחקרים על הרומן "מר מאני" בעריכתי (הכולל מאמר שבו יהושע עצמו מפרש את יצירתו), ו"מבטים מצטלבים: עיונים ביצירת א"ב יהושע" (2010), הם דוגמאות מייצגות לעניין העצום שעוררה יצירתו של סופר מרכזי זה.
"השיבה מהודו", הרומן שביסס את מעמדו של יהושע כנובליסט, עוסק בהתאהבות של רופא צעיר באישה מבוגרת, הנשואה בנישואים סימביוטיים לבעלה, בעת מסע משותף של שלושתם להודו. הסיפור ברומן זה חזק מהמסר. לעומת זאת ב"מסע אל תום האלף" (1997), שבו מסופר על מפגש מרתק בין יהודים צפון־אפריקנים ליהודים אשכנזים, המתרחש על סף האלף השני לספירה, שב הסופר לעסוק בסוגיות לאומיות, עדתיות ודתיות בוערות. רומן זה הניב קובץ מחקרים בשם "מסות על תום האלף" (1999) ועובד לאופרה, שיהושע כתב לה את הליברית.
הרומן עב־הכרס "הכלה המשחררת" (2001), הרומן הקצר "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) והרומן "אש ידידותית", הכתוב בצורת דואט (2007) – ממשיכים את המגמה האופיינית לכתיבתו של יהושע: אקספרימנט צורני, שבא לשרת תוכן אישי ולאומי עמוק וכואב. ברומנים אלה, כמו גם בקודמים להם, גיבורי יהושע משוטטים על פני ארצות ויבשות ובארץ ישראל עצמה.
המסעות והשוטטויות של גיבורי יהושע כוללים את מרחבי אירופה של ימי הביניים והעכשווית, את ארץ ישראל בעבר ובהווה, את המזרח המסופוטמי, את יבשת אפריקה. ב"מסע אל תום האלף", למשל, מגיעים הגיבורים לפריז הנחשלת מהמגרב שטוף האור בסוף האלף הראשון לספירה, וחוזרים למגרב; ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" משמשים מרחביה העצומים של בריה"מ לשעבר רקע למסע הגיבורים; ב"חסד ספרדי" משמשת ספרד הנוצרית והדון־קישוטית רקע לרומן; ב"אש ידידותית" משמשת יבשת אפריקה רקע לדואט שבין בעל לאשתו; ב"הבת היחידה" – מרחביה של איטליה על עריה, נופיה עוצרי הנשימה והפסטיבלים הנערכים בה – בוונציה ובמקומות אחרים – הם רקע לסיפור (יהושע אהב את איטליה ואיטליה אהבה אותו). אבל מבעד לכל המרחבים הגיאוגרפיים שיצירתו מקיפה, מנצנצת כמעט בכל ספריו מרכזיותה של ירושלים. עם כל המטען שהיא נושאת, ירושלים של יהושע היא הפתרון לבעיית הזהות של היהודים בכל מקום ובכל זמן.
שלושת הרומנים "חסד ספרדי" (2011), "ניצבת" (2014) ו"המנהרה" (2018) עוסקים באנשים המביטים לאחור על חייהם ומנסים לברר האם עשו את הבחירות הנכונות. ב"חסד ספרדי" מדובר בבמאי קולנוע שחוזר אל הסרטים שעשה בצעירותו, כשהסרטים הם מעין גרסה חדשה לסיפוריו הראשונים של יהושע. ב"ניצבת" זוהי נבלנית שהחליטה שלא להיות אם וחזרה בה מהחלטתה (נושא ההורות וההמשכיות היה חשוב מאין כמוהו בחייו וביצירתו). ב"המנהרה" מדובר במהנדס שחולה בשיטיון (אלצהיימר) ומנסה לבחון את חייו. בשלושת הרומנים הללו שולטת נימה מבודחת וקלילה, שאינה פוסחת גם על המצב הפוליטי והיחסים שבין ערבים ליהודים. יהושע מתכתב בהם בגלוי עם יצירות קודמות שלו ושל אחרים, ורבים פירשו אותם גם כיצירות שבהן בוחן הסופר בעין משועשעת לכאורה, אבל למעשה רצינית ביותר, את מפעלו הספרותי.
שלילת הגלות
יהושע נודע כחדשן המתפתח ומשתנה ללא הרף. עם זאת הוא כותב יציב, שאינו יכול להתנער מיסודות קבועים המגדירים את כתיבתו. כחדשן הוא עבר מסוריאליזם לריאליזם, מסיפור קצר לנובלה ולרומן, מעיצוב גיבור יחיד הפועל לבדו במרחב מנוכר לעיצוב גיבורים הפועלים בהקשר משפחתי ולאומי, מסגנון גבוה לסגנון מתון יותר. כמי שהיה קשוב לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית וניסה לתת להם ייצוג, החל הנושא המזרחי להופיע ביצירותיו בד בבד עם עליית הסוגיה העדתית לבמת הוויכוח הלאומי. לדבריו החל לכתוב בגלוי על הנושא המזרחי ב"מולכו" (1987), לאחר מות אביו, יעקב יהושע, שהיה מזרחן וסופר, וכתב רבות על הקהילה הספרדית הוותיקה בירושלים.
בהמשך שיקפה יצירתו של יהושע תופעות חברתיות ולאומיות אחרות, שוליות או בוערות: מהאינתיפאדה והיחס לערבים ולעובדים הזרים, ועד תופעת התרמילאים הישראלים הנוסעים בהמוניהם למזרח הרחוק. אבל כאמור, בצד החדשנות והשאיפה לתת ייצוג עדכני לתמורות העוברות על הספרות ועל החיים, קל לזהות בכתיבתו מרכיבים בלתי משתנים, ובהם: הזיקה המובהקת אל העיצוב הגרוטסקי, השימוש התכוף ביסודות דרמטיים, משפטים ארוכים ש"מאכלסים" בתוכם משפטים טפלים אחדים, אשר מכילים בתוכם אינפורמציה חשובה. ביצירתו יש לחפצים ולמצבים איכות סמלית־אלגורית. רווחים בה הומור, שנינות ושעשוע, והגיבורים נתונים במצב של נסיעה אבל גם בשינה או בערגה לישון ולהתייתר.
כתיבתו העיונית הניבה ספרי מסות אחדים; "בזכות הנורמליות" (1980) ו"הקיר וההר: מציאותו הלא ספרותית של הסופר בישראל" (1989) הם הידועים והמצוטטים ביותר. הקיר ב"הקיר וההר" הוא הכותל, וההר הוא הר הרצל. בשני הספרים מנסה יהושע להתמודד עם בליל ההגדרות המאפיין את הקיום היהודי בארץ ומחוצה לה – יהודי, ישראלי, ציוני – ועם מקומה של השואה בתודעה, בפוליטיקה, בחינוך ובסבך הזהויות. עמדתו הידועה, השוללת את הגלות שלילה מוחלטת, כשהוא מצהיר שרק ישראליות היא יהדות שלמה, שכן יהודי החי בגולה הוא יהודי חלקי שלובש את יהדותו כמו חליפה שניתן להסירה, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת בעולם היהודי. ספר המסות "אחיזת מולדת" (2008) ממשיך ומעמיק את רעיונותיו הייחודיים בענייני זהות, אנטישמיות, גולה וציונות, ועוסק גם בענייני ספרות. ספרו "כוחה הנורא של אשמה קטנה" (1998), העוסק בהקשר המוסרי של הטקסט הספרותי, מעיד הן על כוחו הפרשני הספרותי והן על החיפוש המתמיד שלו אחרי צופן מוסרי, בספרות ובחיים.
מאז מלחמת ששת הימים התבטא יהושע בעניינים הקשורים לסכסוך הישראלי־ערבי. הוא היה ידוע כאיש שמאל מובהק החותר ליישוב הסכסוך על ידי ויתור על שטחים למען השלום. בשנים האחרונות נסוג מהרעיון של שתי מדינות לשני עמים, כי חשב שהוא כבר לא ניתן ליישום. בכתיבתו הפובליציסטית והבלטריסטית ניסה לרדת לשורשי הסכסוך בדרכים פסיכולוגיות, להבין את נפש האומה הישראלית ולבטא דעות לא שגרתיות על הזהות היהודית החמקמקה.
הדיאלוֹגיוּת העמוקה הטבועה בכתיבתו של יהושע, הסנסציוֹניוּת המבעיתה־מצחיקה שלו הנובעת מדמיון מפותח, היכולת הפסיכולוגית הנדירה לרדת אל צפונות לב־אנוש ולחשוף מניעים מודחקים, ובעיקר הכישרון המוכח שלו ברקימת עלילה מרתקת, שיש בה נקודות תפנית דרמטיות וסיום המוליך לפורקן רגשי, מאפיינים גם את כתיבתו כמחזאי. יהושע כתב מחזות אחדים. הידועים שבהם: "לילה במאי" (1969), על תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים; "חפצים" (1986), שעניינו אבל, הזדהות והינתקות מאב שמת; ו"תינוקות לילה" (1992), על זוגות עקרים הממתינים לאימוץ ילדים מברזיל. המחזה האחרון שלו, "המקדש השלישי" (2022), רלוונטי להתנצחות התמידית של יהודים וערבים על הר הבית, שלאחרונה נעשתה חריפה כל כך.
יצירותיו של יהושע תורגמו ל־28 לשונות, ונכתבו עליהן מאות מאמרים, דוקטורטים וספרים. על כל אחד מספריו כפרט ועל יצירתו ככלל התקיימו ימי עיון וכנסים בארץ ומחוצה לה. כל ספר חדש שלו היה בבחינת אירוע ספרותי חשוב והפך מיד לרב־מכר. הוא זכה בעשרות פרסים בארץ ובחוץ לארץ, כולל פרס ישראל (1995).
משחר יצירתו עסק במוות. סיפורו הראשון "מות הזקן" סימן את תחילת ההשתעשעות המקאברית שלו עם קבורות, הלוויות, הספדים שנאמרים לפני קברים פתוחים, לפעמים בלילות, ובנים המתים בתאונות. למותו שלו, מאז שהתגלתה מחלת הסרטן בגופו, הוא התכונן זמן רב, ויחסו אליו היה אמביוולנטי: השלמה ואף ציפייה מזה, ופחד מוות חשוף וטבעי מזה.
מאז המחלה לא הייתה לי שיחת טלפון איתו שבה לא הזכיר את דבר מותו. לא היה טקסט שכתב, ותהא זו המלצה לידיד לשם הענקת פרס ספרותי, בקשת סליחה מידיד שחשש שפגע בו, וכמובן יצירות ספרות, כמו הנובלה "הבת היחידה", המסתיימת במות אב – שלא היו מושפעים מציפייתו המורכבת לקראת מותו המיוחל והמאיים. חבריו הרבים שהלכו בשנים האחרונות לעולמם – עמוס עוז, יהושע קנז, המתרגם הנפלא שלו לאנגלית סטוארט שופמן, ובראש כולם אשתו האהובה איקה שנפטרה לפני כמעט שש שנים – הוזכרו שוב ושוב כדי "להצדיק" את העובדה שגם זמנו להיפרד מהעולם הגיע.
פרופ' ניצה בן־דב היא כלת פרס ישראל לחקר הספרות לשנת תשפ"א. לימדה שנים רבות עם א"ב יהושע בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה
