"אני אקבל ראשון כי אני הכי גדול", קבע בַּדֵעַ, "ולא רק פה אלא בכל העולם כולו!" נעמי פנתה אל בדע בפרצוף חמור, "זה יום ההולדת של ווין ווין, אז הוא צריך לקבל ראשון!". "אני יודע, התכוונתי שאני אהיה ראשון אחריו", אמר בדע, ובעט בערימת הכריות של פיפוטם.
קובץ הסיפורים "היום הכי נהדר", מאת הסופרת והמאיירת לי קורצווייל, מתרחש כולו בתוך אותו חדר. הילדה נעמי וחֶבר בובותיה עסוקים עד מעל לראש: יש להם יום הולדת שלוש וחצי לחגוג לווין־ווין הפינגווין, הם מוכרחים לרפא את פיפוטם ממחלת קור־כלבים מסתורית, הם מצילים את ביתו של מר־נב משריפה איומה, ועוד ועוד הרפתקאות נקרות בדרכם, במצב התודעה הדמיוני והחופשי שמתוכו נובע הספר כולו.
הסצנות הקטנות, הכתובות כמו מערכות קצרות, בשילוב העובדה שהעלילה כולה – כמו בחוקי התיאטרון הקלאסי – נתונה לזירת התרחשות אחת, מעניקות לסיפור איכויות של תיאטרון בובות, שקם לתחייה בעיני רוחם של הקוראים, ומאפשר להם להיות חלק פעיל במשחק הדמיוני שמתרחש בין דפיו. אין ספק שגם תפקידה הכפול של קורצווייל, כמחברת ומאיירת הספר, תורם לממד הוויזואלי והחי שמתעורר ומתהווה בו.
הדמויות עצמן – נעמי הילדה האימהית, ווין־ווין הפינגווין הרך והחרדתי, פיפוטם הגרגרן, בדע הצפרדע חובב השליטה והכבוד – כתובות בעדינות ובחיבה, ומעוררות הזדהות בקלות ובטבעיות. הן אומנם נוטות לעיתים אל המתוק מדי, אבל לאורך רוב העלילה הן מייצגות חלקי נפש אותנטיים ולא מיופים מדי. גיבורי הספר אינם חוששים להפגין קנאה, חרדת נטישה, יוהרה, בורות ועוד ועוד, ונושאים את כל אלה בחן מיוחד, ובכך הם חולקים כבוד לשלל תכונות ורגשות אנושיים, בלי שיפוטיות צדקנית ובלי ניסיון מתווך וחיצוני לפתור אותן.
"היום הכי נהדר" ודאי יזכיר לחלק מהקוראים ספרים ותיקים יותר, הכתובים באותה מסורת סיפורית: מ"פו הדב", דרך שירים כמו "אלישבע מה נחמדת", ועד הסרט "צעצוע של סיפור", שבהם הדמויות הראשיות הם צעצועים שזכו לרוח חיים.
כוחה של המסורת הספרותית הזו הוא כפול ודו־כיווני: בהיותה נובעת מתוך התבוננות בילדים משחקים ומתוך הבנה עמוקה של מצב התודעה המשחקי שלהם – היא מתקבלת על הלב ומעוררת אמון אצל קטנים וגדולים. בה בעת, היא גם מזינה בעצמה את אותו עולם משחקי, כשדמויות של בובות (כמו פו, איה, ימימה הבובה, פינוקיו ורבים אחרים) מושאלות לעיתים, אחרי הקריאה, למשחקם של הילדים ומתפקדות כחלק טבעי שלו, בין אם בשמן המפורש ובין אם בקווי אופי דומיננטיים שלהן.
גם ב"היום הכי נהדר", לרגעים, חלק מהדמויות מוכרות למדי, כאילו הושאלו מסיפור אחר. אבל באורח פלא כל זה לא פוגם בחינו של הספר, אולי כי האיכות המסוימת הזאת מזכירה בעצמה את תודעתו של הילד המשחק, המשתמש בחומרים קיימים מתוך חומרי הקיום והתרבות שהוא סופג סביבו, ומשחק איתם משחק חדש. בסופו של דבר, הקריאה בספר מותירה רושם עדין של יופי, חברות ושמחת המשחק, וזה הישג נהדר בהחלט.
