משפחה קטנה מהגרת לניו־יורק בעקבות הקריירה של האב בראשית שנות האלפיים. אימא, אבא, בן פעוט. למראית עין המשפחה הקטנה נקלטת בקלות בחיים החדשים. האב יונתן, שהוא יליד ארה"ב, מוצא לו קריירה טובה; הבן יותם, שנולד בנכר, נספג בעולמו החדש בקלות; והאם אסתר מחפשת את מקומה. אסתר היא אמנית הבוחנת בעבודתה האקדמית והאמנותית את הקשר בין זמן ומרחב.
זמן ומרחב הם שני מושגים שבהם עוסק "שם איי הזהב", בגלוי ובסתר. בגלוי – משום שתמת ההגירה החוזרת, לאחר שנים מעטות מבחינה היסטורית של חיים בארץ ישראל אחרי הגלות, היא תמה שהולכת ורווחת בשנים האחרונות. ובסתר – משום שחוויית התלישות האופיינית לגיבורה יונקת משורשים עמוקים בהרבה.
בסוף המאה ה־19 הולידה הספרות העברית הצעירה את דמותו של ה"תלוש" – משכיל צעיר המנותק בהווייתו מהעולם היהודי־מסורתי שעזב ואינו מוצא עצמו בעולם התרבותי שאליו הוא נכסף ושואף. הדמות התלויה בין שני עולמות היא מוטיב חוזר מאז. עם ריבוי הישראלים הגרים בחו"ל היא מתפתחת שוב לדמות תלושה של מהגר בין שפות ותרבויות. אסתר היא לא רק דמות של מהגרת ממולדתה, אלא גם כזו שתלושה מההקשר הרוחני שלה. כמו אסתר המקראית היא בודדה ואינה מגדת את עמה ומולדתה; אף שיהודיותה ושורשיה הישראליים גלויים לכול, היא מתכווצת לנוכח אזכוריה המפורשים.
היסטוריה נשית שתוקה
התלישות הזאת באה לידי ביטוי בחידוד רגישותה הרוחנית של הגיבורה, החוזה לנגד עיניה כנוכחים נפקדים את קרוביה המתים: דודה רייזל השובבה והיצרית, דוד חיים הרגיש והמיוסר, ועוד אחרים. הם נוכחים בחייה של אסתר לא פחות מבני משפחתה הקרובים, בעלה ובנה, ומשמיעים את קולם יותר מהם. הנוכחות הזו אינה ביטוי לניתוק דיסוציאטיבי של בדידות. אף שהבדידות והניכור הם אחד ממרכיבי היסוד של הרומן, זוהי עדות לאחד מקווי החקירה שלו.
במאמרה "צחוקה של המדוזה" מתארת הלן סיקסו את מאפייני הכתיבה הנשית, שאחד מהם הוא ריבוי הקולות הפנימי שכל אישה חווה: הרבה מעבר לעצמה, היא ספוגת קולות של הנשים שקדמו לה. לא מדובר בדיבוק או הפרעה רוחנית אלא בפוליפוניה פנימית, מוטבעת, שמקורה באלפי שנות היסטוריה נשית שתוקה, שכל אישה נושאת בגופה ובנפשה. הנשים הללו, ולא רק הן, נשמעות ברומן ללא הרף, כשורשים הממשיכים להשמיע את קולם גם לאחר שנגדעו. יש להם מבע וקול משלהם ממזרח ומערב, מצידה האשכנזי ומצידה המזרחי של המשפחה.
יחד עם קולות הקרובים המתים, מתחקה הגיבורה אסתר אחר קול נוכח־נפקד אחר, שהיעדרותו מעמידה בצל את שאר הקולות, והוא קיומה והיעדרה של הדודה רחל. מותה כילדה, ספק־טבעי וספק־טרגי, בראשית שנות המדינה, יחד עם היעלמויות ילדים אחרות באותן שנים, הוא צל אפל הרודף את הגיבורה ואת ההיסטוריה הישראלית שברקע.
כל הקולות השתוקים האלה, המלווים את הגיבורה, מצויים בחלקו הגלוי של הרומן. בין פרקי הספר עולה דמות נשית נוספת, הכתובה בגופן אחר, בשורות ליריות למחצה בין הפרקים המלווים את חייה של אסתר (או שמא פרקי אסתר הממשיים הם המלווים אותה). הדמות הנשית מתארת מסע נדודים שראשיתו כראשית הזמן: מהגירוש הראשון מגן עדן היא נודדת בשילוב החריף שבין תשוקה וגירוש. הדמות הזאת מלווה את דמותו של התלוש המהגר הראשון בתולדות ישראל, יוסף. היא יורדת עמו אל הבור ללילה של אהבה, ומלווה אותו עד למנוחתו בארץ. משם היא ממשיכה בלעדיו כהוויה נשית לאורך ההיסטוריה החווה את הגלות ויוצאת ממנה.
שורשי הסיפור היהודי הגדול
כמו סרח בת אשר, דמות מקראית שבספרות חז"ל הוענקו לה כמעט חיי נצח, כנוכחות נשית חכמה המלווה את הדורות, עומדת האישה חסרת השם כגילוי נוכחות נפקדת של הגורל הנשי. היא העדה הדוממת להיסטוריה; שפתיה מספרות לנו את שראתה אך קולה אינו נשמע.
כך מתגלה לנו "שם איי הזהב" כרומן בעל כוח פמיניסטי, הבוחן כמה היבטים של כינון הנשיות – דרכה הפתיינית של דודה רייזל, דרכה השותקת, היצירתית והמאופקת של הגיבורה אסתר, או דרכה של הדמות הנשית המלווה, שהיא אוהבת וטרגית לאין ניחומים. ובמילים אחרות: גם כאשר נראה כי הושגו כל ההישגים הפמיניסטיים (מהסוג שגיבורת הרומן לא עוסקת בהם בכלל) – מה הם גבולות הקול הנשי וכיצד אפשר להקשיב לו? בשמת חזן מראה לנו כי בתווך הדק שבין היגיון ושפיות, גם בעולמה של אישה המגשימה את החזון הבורגני ביותר, מצטופפות דמויות נשיות רבות המלוות אותה ודורשות ממנה להביע קול, משום שקולן הוא גם קולה שלה.
דמותה של אסתר, המקשיבה לדודותיה ולאישה ארכיטיפית נודדת מתחת לקו הרקיע הממשי של ניו־יורק, מהדהדת את דמותו האלגנטית של פרופסור אנדרו כהן, גיבור יצירת המופת "הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר. מפתה להשוות בין שני הרומנים האלה: שניהם נכתבו על ידי ישראלים שחיו תקופה ממושכת בחו"ל, שניהם מתקיימים בראשית שנות האלפיים בניו־יורק ופוגשים את גלי הטרור של אותן שנים – אסתר באינתיפאדה השנייה בישראל, וכהן בפיגועי 11 בספטמבר – ושניהם חווים קריסה פנימית נוכח חזיונות יהודיים מהדורות שקדמו להם.
אומנם חזיונותיה של אסתר דומים יותר לליווי רוחני ואינם גורמים להתמוטטות הנפשית והפיזית של פרופסור כהן, גיבורו של נמדר, אך העיסוק הדומה מראה כי עמוק מתחת לתרבות המבוססת והבטוחה בעצמה ובכוחותיה (ומה יציב, איתן ובטוח בעצמו יותר מהעיר ניו־יורק והקהילה האקדמית שבתוכה) בוערים השורשים הרוחניים, היצריים והפרימיטיביים של הסיפור היהודי הגדול, שגם היהודי הנאור והמתקדם ביותר רדוף על ידם ולא יוכל לקיים את חייו בלעדיהם, משום שהם יפקדו אותו כתת־מודע קולקטיבי המאיים להתפרץ.
בין המיסטי לקונקרטי
למרות התמות הכבדות שהרומן מורכב מהן, מדובר בספר נגיש, כתוב היטב, העוסק הרבה בהתמודדות המעשית של ההגירה: בניית קריירה מחודשת שעניינה אלפי שעות מיילים, התכתבויות, פגישות מוצלחות וכושלות וניסיון למצוא בייביסיטר לילד, גילוי רחובות חדשים והסתגלות לנסיעה ברכבת התחתית. בשמת חזן היא אמנית בחיבור שבין המיסטי לקונקרטי, והיא גולשת בין התמות האלה בקלות ובחן.
מקורו של שם הספר, "שם איי הזהב", בשיר הילדים של ביאליק "מעבר לים", המתאר את החלום הילדי על עולם אחר, מרוחק ופנטסטי: "מֵעֵבֶר לַיָּם, / בִּמְדִינוֹת הַיָּם, / שָׁם אִיֵּי הַזָּהָב, / שָׁכַחְתִּי מַה שְּׁמָם". העולם הזה הוא גם חלום "מדינת הזהב" של ארה"ב, ארץ פלאות שבה מתגשמים בקלות חלומות על קריירה. גיבורי הספר מונעים בכוח החלום, אך לא פחות ממנו משברו: הקריירה של יונתן מתקשה להמריא, ונישואיהם סובלים ממתח ומתסכול.
תודעת ה"שם", אותה תודעה המבטיחה שבמקום אחר הכול טוב וקסום יותר, חופה גם על נישואיהם של יונתן ואסתר, שעה שהוא נעדר בלילות מן הבית והיא יוצרת קשרים מקצועיים עם גברים אחרים, שהמשכם הוא קשר לב מהוסס, גם אם לא בגידה ממש. החלום האמריקאי מוצג כאן לא רק דרך שברו, אלא גם דרך השפעתו על הבית פנימה, והפער שבין מראית העין של הנישואים המאושרים של זוג האקדמאים המבריקים לניכור השקט שבפנים. המקום היחיד שאינו נגוע בפער שבין חוץ ופנים, יוקרה ועליבות, הוא הקשר ההורי שנשאר שלם ובלתי נגוע; קשר שישמש כמוצא גם לקונפליקט הזוגי בסופו של הרומן. הילד הוא בסופו של דבר הביטוי המוחלט לכאן ולעכשיו, ולחיבור בין העבר לעתיד.
המשורר אברהם סוצקבר הגדיר את עצמו פעם כ"לא־כָּאני אתה, אני – לעת־עתה לא־שָׁמי".
"שם איי הזהב", הרומן השני של הסופרת ויוצרת התיאטרון בשמת חזן מתרחש שם, אבל כוחו הוא גם בגילוי המשמעות של הכאן והעכשיו. אותו מרחב ואותו זמן שחוקרת אסתר נגלה לעיני הקוראים דרך סיפורה הקאמרי של אישה ומשפחה אחת, והוא מגלה גם את החיים הסודיים והנסתרים של הקולות והנפשות שמכוננות אותו.
