ההיסטוריה נעשתה בדרך כלל על ידי גברים ורובה נכתבה על ידי גברים, אבל לגברים בהיסטוריה היו בדרך כלל נשים – לפחות אחת לכל אחד. אך במפתיע או שלא, לרוב עובדה זו אינה מקבלת ביטוי בספרי היסטוריה או בביוגרפיות של אישים שמילאו תפקיד משמעותי בעולם. לכן מסקרן ומענג לקרוא אוטוביוגרפיה של אישה, אשר שם בעלה נחקק בהיסטוריה של מדינת ישראל בראשית קיומה, ואילו שמה שלה נעדר עד כה מבימות ההנצחה, ולהתרשם מגרסתה הייחודית לחייה מלאי ההרפתקאות בימי רווקותה ולצד בעלה המפורסם.
חוויה כזו מזמן לנו ספרה האוטוביוגרפי של אינז לאודרמילק, אלמנתו של וולטר לאודרמילק, שרק מעטים עוד זוכרים את שמו המסובך. לאודרמילק, מומחה לשימור קרקע ולניצול מושכל של משאבי מים, היה אמריקני נוצרי שפעל בישראל בעיקר בשנות החמישים. הוא סייר בארץ לראשונה בשנות "המרד הערבי" (מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט) והתרשם עמוקות משממונה מחד גיסא, ומהחקלאות העברית היצרנית והמפותחת מאידך גיסא. בדו"ח על הביקור הדגיש לאודרמילק שבעבודה נכונה אפשר להפריח את אדמות הארץ המתות ולקלוט את המוני היהודים המתדפקים על שעריה.
לאודרמילק, שהפך לציוני נלהב, שב לארץ בראשית שנות החמישים. הוא ייעץ למשרד החקלאות בנושאי שימור וטיוב הקרקע ויזם את הקמת המוביל הארצי – מפעל המים הגדול והחשוב בישראל בשנותיה הראשונות. הוא גם לימד בטכניון בחיפה והשתתף בהקמת בית הספר להנדסה חקלאית, שלימים נקרא על שמו. ארכיונו האישי נמצא בארץ, בגנזי הספרייה הלאומית בירושלים.
ברבות השנים, כמנהגנו קצר־הזיכרון, נשתכח שמו של לאודרמילק ונשתכחה תרומתו למדינה. אך היו מי שזכרו: בכניסה לקיבוץ בית־רימון, בתחילת הדרך הנופית יער טורען, ממתין למטיילים ספסל להתרווח עליו, ומצפור המשקיף על נופה המרהיב של בקעת בית נטופה ועל תעלת המים של המוביל הארצי שחוצה אותה. לוח אבן גדול במצפור נושא את הכיתוב: "מצפור ויער לזכר ד"ר וולטר לאודרמילק, יוזם המוביל הארצי". אשתו אינז, שכמנהג אותם ימים נחשבה רק כ"אשתו של", לא זכתה ששמה יצוין לצד שם בעלה על אותו לוח אבן ביער, אף שהיא, כמו גם ילדיהם, נלוותה ללאודרמילק וסייעה בעבודתו המקצועית בכל נדודיו, ובשנות פעילותו בישראל. את החסר הזה באה למלא האוטוביוגרפיה המתורגמת לעברית של אינז.
ללא התנשאות על המקומיים
אינז מתחילה את הספר בשנת 1985, ביום הולדתה ה־95, וחוזרת אחורה בזמן. גילה המופלג וצלילות דעתה מקנים לה יכולת להעריך את השינויים שחלו בעולם ובסביבתה במהלך חייה הארוכים, ומאפשרים לה לספר את סיפורה לפרטיו.
שנות ילדותה היו מאושרות, אף שחיי המשפחה לא היו רגועים, המצב הכלכלי היה קשה, והם נדדו ממקום למקום. היא הייתה ילדה חכמה אך פרועה ושונאת מסגרות, שנשרה מבית הספר התיכון וחיפשה את דרכה בחיים. למזלה, הקשר המשפחתי ההדוק והקרבה שלהם לכנסייה הנוצרית־מתודיסטית סייעו לה לצאת מהמצר, ובגיל צעיר הבינה שיש לה שליחות בחיים ושעליה לרכוש השכלה גבוהה על מנת שתוכל למלא את שליחותה: לשרת במיסיון בסין. מצוידת בתארים אקדמיים נשלחה ב־1916 לסצ'ואן, שגם בסין נחשבה באותם ימים ל"סוף העולם".
הספר גדוש בתיאורים מרתקים ומרשימים של הטבע בסין, בסיפורי מסעותיה המסוכנים בארץ שהייתה אז פראית לגמרי, ללא דרכים סלולות או מכוניות, ובתיאור הפעילות שלה בהקמה והפעלה של כיתות לימוד, בתי ספר וגני ילדים בפינה נידחת של סין. גם אחרי שנישאה לוולטר לאודרמילק והם שבו לסין – היא המשיכה בפעילותה החינוכית, בעוד שהוא מיטלטל ברחבי סין במסגרת משימות מחקר ופיתוח תוכניות להחייאה של אדמות חקלאיות. "תקרית ננקינג" ומלחמת האזרחים בסין ב־1927, אילצה את בני הזוג לעזוב עם בנם את הארץ ואת האנשים שלמדו להכיר ולאהוב. כששאלה את בעלה "האם אתה מתחרט על כך שנסעת לסין", השיב: "אף לא לדקה אחת. תמיד ארגיש שסין עשתה למעני יותר ממה שאוכל אני לעשות אי פעם למען סין".
בנדודיהם בסין, ואחר כך באפריקה ובמזרח התיכון הנתונים לשלטון קולוניאלי נצלני, ביטאו בני הזוג יחס נדיר ומעורר השראה כלפי האוכלוסייה בארצות הנחשלות שאליהן באו כדי לסייע להן ולקדמן למאה העשרים. לצד הביקורת כלפי ניצול, רוע, עצלות או שחיתות שנפוצו בכפרים או ביחסים בין בעלי הקרקעות לאיכרים הסיניים העניים, היחס של שניהם כלפי האוכלוסייה המקומית הוא יחס של ענווה והיעדר מוחלט של פטרונות; יחס של כבוד, רצון להבין, ודיבור "בגובה העיניים". גם כשהם עוזרים, הם שומרים על הגינות והדדיות ואינם מחלקים "מתנות חינם", שמשפילות את המקבל ומרוממות את כוחו של הנותן.
"לחדש את הארץ העתיקה"
החלק הקרוב יותר לליבנו מגיע במחצית השנייה של הספר, ומתחיל בפרק 13: "כניסה אל עולם התנ"ך". חציית מדבר סיני מזמנת לבני הזוג היכרות עם סיפורי יציאת מצרים בהתממשותם: "שיח קטן המפריש טיפות לבנות בטעם מתקתק … זה אולי המן שהופיע להשביע את רעבונם… האוויר ששאפנו כאילו מקרבנו אל אנשי התנ"ך שנדדו כאן במשך ארבעים שנה… חשנו שאנו מכירים כבר את ארץ הקודש, כי מאז הילדות קראנו את תיאורה בספר דברים". החינוך והאמונה הדתית של בני הזוג לאודרמילק קושרים אותם בקשר עמוק אל היהודים ואל ארץ ישראל, ומאוחר יותר אל מדינת ישראל.
אבל המציאות בארץ רחוקה מלהיות מלבבת: "בכל מקום היו סימנים שהעידו על מאות שנים של השמדה, ניצול והזנחה". וב־1939, בשיא המאורעות, מתוארת ירושלים, "העיר הקדושה הזאת… היא מקום פראי אפילו לאחר אלפי שנות תרבות". אך וולטר לאודרמילק יודע להביט מעבר למציאות הנוכחית המייאשת: "קיים שפע של עדויות שזו הייתה ארץ פורייה ויצרנית בתקופת התנ"ך, שהחזיקה אוכלוסייה גדולה ואפילו ייצאה מזון", הוא אומר. "הייתי רוצה לחזור לכאן, להקים בארץ הקדושה חקלאות מובנית כדי לעצור את הסחף, לייער מחדש את הגבעות… ולחדש את הארץ העתיקה הזאת". בראשית שנות החמישים הוא אכן עומד בדיבורו.
לאחר שהסתיימה עבודתו בישראל הם ממשיכים הלאה: וולטר מחייה את אדמות הבלקן לאחר ההרס של מלחמת העולם השנייה, ועוצר בזבוז מים וסחף אדמה באפריקה, ששליטיה הקולוניאליים בולמים את התקדמות האוכלוסייה לקראת מודרניזציה ועצמאות. בכל הנדודים האלה נלווית אליו אינז, יד ימינו בארגון דו"חות המחקר שלו ובדיווח לשולחיו בארה"ב. לפני מותו היא עוד מסייעת לו להקליט את זיכרונותיו האישיים ובעיקר המקצועיים ולפרסמם בכרך בן 800 עמודים, שאחד מעותקיו נשלח לבית הספר להנדסה חקלאית על שם לאודרמילק בישראל.
אנשים גדולים מהחיים
ספרה האוטוביוגרפי של אינז, שנכתב שנים אחדות לאחר מות בעלה, הוא ספר מרשים על שני אנשים חזקים, אמיצים ונחושים, שבמאמצים גדולים ותוך התגברות על קשיים עצומים הביאו שינוי לטובה בארצות רבות על פני תבל, ובהן ארצנו. אבל הספר אינו חף מפגמים ובעיות, שמרביתם נובעים מהבחירה בבית ההוצאה: התרגום לעברית של האוטוביוגרפיה יצא לאור בסטימצקי – מפעל ענק כלכלי, שלצד מעמדו כחלק מדואופול שמשווק בעיקר ספרים, עוסק גם בהוצאה לאור של ספרים במימון המחברים או המתרגמים. במקרים נדירים, כשחשיבות הספר מחפה על פגמיו, אפשר אולי לומר שמוטב כך מכלל לא, אבל במובנים מסוימים יוצא שכרו (של הספר) בהפסדו, כשנראה שהספרים אינם עוברים עריכה, לא עריכת לשון ולא עריכת תוכן.
לפי עדותה בהתכתבות איתי, נורית פלפל, המתרגמת, נפגשה עם אינז לאודרמילק והתרשמה מאוד מאישיותה ומסיפורה. התרגום הוא מחווה של כבוד והערכה כלפי אישה מרשימה ואמיצה ואוהדת ישראל זו, וכלפי היוזמות שהיא ובעלה היו מעורבים בהן. למרבה הצער, כשאוטוביוגרפיה יוצאת מתחומי המעגל האינטימי של משפחה וידידים אל קהל הקוראים הרחב, ובעיקר כשהיא מתורגמת לשפה אחרת, לא די במחוות־אהבה; דרושה גם איכות לשונית ודיוק, והתרגום הנוכחי לוקה באלה. במיוחד חסרות בו מילים עדכניות שהפכו בינתיים את שפתנו לרעננה ולמדויקת יותר.
הספר כולל תיאורים רבים של נופי טבע מיוחדים ואירועים היסטוריים, שאותם חוותה אינז ברווקותה ובעיקר לאחר נישואיה. התיאורים עצמם מרשימים בדרך כלל מבחינה ספרותית ותואמים את המציאות והעובדות. אבל למי שאינו מתמצא בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של סין המודרנית, קשה להבין את המסופר. מקרה בולט הוא מה שמכונה "תקרית ננקינג 1927". מדובר באירוע חמור של שוד, ביזה והרג מצד חיילים סינים כנגד תושבים זרים בעיר ננקינג (כיום: נאנצ'ינג) וחילופי הפגזות תותחים בין הסינים לבין כוחות ימיים זרים (בעיקר בריטים), בחודש מרץ 1927, במהלך השתלטות של יחידות מהצבא הלאומני האנטי־קומוניסטי, בפיקודו של קצין ממוצא רוסי.
זה היה אירוע מורכב ורב משתתפים וצדדים, ולמרות התיאור המפורט של אינז, קשה לעקוב אחר ההתרחשויות ולהבינן. כמוהו יש לא מעט אירועים היסטוריים ותיאורים בספר, שמעידים על ההתעניינות, רוחב הידע וההבנה של אינז לאודרמילק לגבי המתרחש סביבה במקומות הרבים שבהם חייתה או ביקרה במהלך חייה הארוכים והמלאים. עריכת תוכן מקצועית הייתה מוסיפה הבהרות והערות שוליים נחוצות כדי להקל על הקוראים להבין את ההתרחשות, ולהוסיף למתעניינים בפרטים ההיסטוריים.
למרות פגמיו אלה של הספר הוא מומלץ מאוד לקריאה. הוא פותח אשנבים רבים לעולם שהיה ושעבר מאז שינוי גדול, אפילו קיצוני, ולאירועים שנותרו מחוץ למודעות העולמית. וולטר ואינז, שני גיבוריו הראשיים, הם בהחלט אנשים "גדולים מן החיים". ראוי שלא רק העם הסיני, כדברי אחד מתלמידיו של וולטר לאודרמילק, יהיה זה ש"זוכר וימשיך לזכור עוד זמן רב את מה שהוא עשה למעננו ולמען שימור הקרקע שלנו".
