כשעלמה זהר הייתה קטנה היה לה חלום. "הייתי גונבת לאמא שלי סיגריה ויושבת עם הגיטרה החשמלית מול המראה, וככה, עם סיגריה כבויה ביד, מעמידה פנים שאני מתראיינת באנגלית למגזין רולינג סטון – ומספרת איך הגעתי להיות הגיטריסטית הגדולה בעולם". זהר עוצרת לרגע, ואז מוסיפה בקריצה: "זה לא קרה". אבל לילדה החולמת מירושלים יתגשמו הרבה חלומות אחרים – האחרון שבהם, לעת עתה, הוא ספר הילדים שהוציאה עם אביה, הצייר ישראל זהר, בהוצאת כנרת זמורה דביר. בריאיון בבית קפה בעיר מגוריה הוד־השרון – בעברית, בלי גיטרה חשמלית ובלי סיגריה – הברק השמור לחלומות נוכח עדיין בעיניה.
היא עוברת בין חלומות: מחלום הגיטריסטית הגדולה לחלום התסריטאית, כשלמדה בבית הספר סם שפיגל, ומשם בחזרה לקריירה מוזיקלית, אבל בתור זמרת ומורה לכתיבה; ואז, לפתע, זמרת ילדים, ועכשיו סופרת ילדים. המעבר נראה לה טבעי: כולו, לדעתה, סובב את הסיפור. "אני חושבת שמלכתחילה יש בשירים שלי משהו סיפורי מאוד", היא מנתחת. "השירים שלי די תסריטאיים, יש לי מעט מאוד שירים אמורפיים עם אמירות לא ברורות ועשן מסביב. לרוב השירים שלי יספרו סיפור מההתחלה ועד הסוף, עם איזשהו פאנץ'. זה סוג האמנות שלי מלכתחילה".
"אני באה למוזיקה דרך הכתיבה והטקסט. בגלל זה האלבום הראשון שלי נקרא 'דברי'. כשעבדתי עליו מישהו שאל אותי על מה אני מנגנת, ואני חשבתי רגע ואמרתי לו: 'על מילים'. זה כלי הנגינה שלי. בשלב מסוים הבנתי שמוזיקאים חייבים שיר, ולא תמיד יודעים לכתוב, אבל אני יודעת לכתוב שירים – וזה יכול לגרום למוזיקאים להסכים להיות חברים שלי, להסכים לבוא אחריי. אבל בעצם, אם הייתי יודעת לנגן – לא הייתי שרה כלום. אני מנגנת כמה אקורדים בגיטרה, אבל לא ברמה שהייתי רוצה. אין שום דבר שגורם לי לקנא, עד שאני ירוקה מקנאה, כמו בנות שיודעות לנגן בגיטרה באמת. גיטריסטיות מוציאות לי את האישונים. זה מה שאני רוצה באמת ואין לי. אולי בגלגול הבא.
"אני רוצה שגם הבן שלי ידבר את השפה, את המוזיקה. אני אומרת לו 'דע לך שעם זוג מקלות תוכל לדבר עם אנשים בכל העולם, בכל מקום שתהיה בו תוכל להיות חלק ממה שקורה'"
"רגעי האושר שלי הם כשאנחנו נוסעים לאחת החזרות עם הלהקה, והם מתחילים לאלתר ואני לא יודעת מה לנגן, אבל במקרה אני מצליחה לעבור אקורד בזמן ולהבין את ההתרחשות. ברגע כזה אין מאושרת ממני, אני בעננים. תואר זמרת השנה לא יכול לעשות לי כזה דבר. זאת זכות לעבוד ולחיות בעולם הזה של המוזיקה. באמת. זה דבר גדול מאוד".
ומה קורה למילים שלך כשאת מלבישה עליהן את המוזיקה?
"אני מוצאת מוזיקליות דרך השפה, בעצם. ההלחנה שלי באה מתוך השפה, יש בה מין מאיר־אריאליות כזאת. זאת גם השירה שלי, אני שרה את הה־ב־רות, כמו אריק איינשטיין: א־ני וא־תה נ־ש־נה את העולם. גם קרולינה עושה את זה, שרה את ההברות. אני זוכרת סיפור שסיפר לי מוש בן־ארי על התקופה שהיה צעיר בתחילת הדרך וכתב שירים באנגלית. הוא העריץ מאוד את מאיר אריאל, נסע אליו הביתה ודפק אצלו בדלת: שלום, אני מוזיקאי ורוצה להשמיע לך את השירים שלי.
"מאיר הכניס אותו, הכין לו קפה, וזה היה מבחינתו חלום שהתגשם. ואז הוא השמיע לו את השיר באנגלית, ומאיר, בעדינות ובחוכמה שלו, אמר לו: 'אתה יודע, כשאתה שר באנגלית אנשים רוקדים את המוזיקה, אבל כשאתה שר בעברית הם רוקדים את המילים'. והביטוי הזה, 'רוקדים את המילים', הוא בדיוק זה. אם אני שרה את 'מיגל', אנשים רוקדים את הסיפור. במובן הזה יש לי תמיד תפיסה סיפורית".
והעברית, היא אומרת, מתאימה לכך יותר מכל שפה אחרת: באוזניה, העברית היא תמיד מוזיקה. "עברית היא לא שפה שמדברים", היא קובעת. "אם היינו עכשיו בימי בית המקדש השני והיינו הולכים לשוק לקנות חומוס, לא היינו מדברים בעברית, כי עברית היא השפה ששרים הלוויים בבית המקדש. היא כתובה עם סימנים מוזיקליים, הטעמים. היא בעצם מנגינה. היא כתובה כל הזמן להלחנה, וגם הצורה שלה היא שירית. העברית הפרוזאית שאנחנו מדברים לא קיימת. העברית המקורית כתובה אך ורק בצורת שירה. אתה יכול לשיר את התנ"ך מההתחלה ועד הסוף. זה טקסט מוזיקלי".
ובכל זאת היא כתבה עכשיו לא אלבום, אלא ספר; ולא רומן גדול למבוגרים, אלא ספר ילדים. "רומן למבוגרים היה לי קשה מאוד, כי אני אדם עם קשב וריכוז של נמלה", היא מצטדקת. "נוח לי לכתוב דברים קצרים".
ובכל זאת את מצליחה להעביר בטקסטים שלך עומק.
"יש לי דברים רציניים ועמוקים להגיד, אבל אני תמיד אומרת אותם בחצי דאחקה כזאת, וזה גם מה שמאפשר את החיבור הטבעי לילדים. זה קצת לא רציני וקצת מצחיק וקצת בחרוזים, על אף שמבחינת ההשקעה הוצאתי את הנשמה שלי בספר".
"תיבת הצבעים" – המספר "על צייר וילדה, שאין להם בית גדול או כסף רב, אבל יש להם דברים יקרים הרבה יותר – דמיון, יצירתיות, תעוזה ובעיקר אהבה" – הוא סיפורו של הקשר המיוחד בין זהר האב לזהר הבת, עטוף בצבעים ובמילים, ומוגש כצידה לדרך להורים ולילדיהם. בדרך גם אזרו האב והבת אומץ וסיפרו על פטירת אמה של זהר, אורנה. הנושא הזה מציף אותה בגעגוע. "ההורים שלי שונים מאוד זה מזה. מזרח ומערב, פשוט ככה", היא מספרת. "במשך הילדות, אנחנו הילדים היינו דומים נורא לאבא שלי, עם תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות. ותמיד היו שואלים את אמא שלי מה הקשר שלה אלינו. 'אה, את האמא?', היו אומרים לה. אבל עם השנים אני הולכת ונעשית דומה יותר לאמא שלי. ככל שאני מתבגרת פתאום רואים אותה בי.
"אבא שלי, בכל פעם שהוא מסתכל עליי, אומר 'אני רואה את אמא'. אמא שלי נמצאת בתוכי, ולאט־לאט אני גדלה והיא יוצאת החוצה. אני פתאום אומרת משפטים של אמא שלי". זהר עוצרת לרגע. "יש לי פתאום צביטה כזאת, אני תופסת את עצמי עושה את התנועה האמהית שלה כלפי הילדים שלי. כולנו הופכים להורים שלנו אחרי שאנחנו מורדים בהם ומזלזלים בהם וכועסים עליהם".
לדבריה, דווקא "תיבת הצבעים", המיועד לילדים, הוא היצירה האישית והחושפנית ביותר שיצרה בחייה. "סופרת הילדים שירה גפן ואני עובדות עכשיו על ערב משותף שעוסק בילדות וביצירה", היא מספרת. "יש לנו קווים מקבילים בביוגרפיה, ודיברנו על זה שמצד אחד הכול חשוף ומצד שני לא באמת; יש משהו שנשאר מאוד שלך. ועכשיו הספר באמת פתח בחיים שלי אגף שהוא פרטי. מאוד פרטי".
אנחנו פותחים את הספר ומסתכלים על העמוד שבו הילדה ואביה מדברים על האם שאיננה. "רוב הציורים פה צוירו פעם אחת אבל כאן רואים באיור שאבא שלי פשוט צייר ומחק וצייר ומחק, ומחק ומחק וצייר ומחק. מיליון שכבות האחת על גבי האחרת. לא היה ציור מסובך יותר וקשה יותר ומורכב יותר. הוא ניסה בהתחלה ממש לצייר את אמא שלי, כמו שהיא נראית, והכול נראה גרוע ולא עבד".
כשהקראתי את הספר לילדים שלי, הגעתי לעמוד הזה ועצרתי לרגע. חשבתי על כל השאלות שאשמע מהם. חששת לכתוב בספר ילדים על אמא שמתה?
"אבא שלי חי בלונדון, אז במשך המון שנים הבן שלי הניח שאמא שלי גרה איתו. איפה סבתא? היא גרה עם סבא בלונדון. לקח לי הרבה יותר מדי שנים להביא את עצמי להסביר לו שהיא איננה. אבל אני שלמה מאוד עם הדרך שבה זה נאמר בספר. אני רואה את התגובות של הילדים במפגשי קריאה. הם מבינים, ונשארים עם משהו, בסופו של דבר, מנוחם. הם לא בפחד.
"תגובות של ילדים הן אמיתיות תמיד. ילדים לא אומרים מה שהם לא חושבים. הם שואלים ישר: למה האמא מתה? למה הוא לא צייר לך את האמא? זה מרגש, כי הם מבינים משהו בלי שיגידו להם אותו. ילדים מבינים את העומק בלי שהספר יהיה דידקטי. הם קהל הרבה יותר טוב במובן הזה".
זו ממש לא הפעם הראשונה שזהר עוסקת באמנות איכותית שמכוונת לזאטוטים. בשנת 2015 הוציאה את האלבום לילדים "פלא", שזכה לשבחים והוגדר אלבום זהב, ומאז, על כנפיו של מופע רב־שנים שטייל בכל הארץ, הפך ממש לתופעה. רק תשאלו כל ילד בסביבה אם הוא מכיר את הסיפור המפורסם על שני האינדיאנים שישבו בקאנו, ואל תתפלאו אם הוא יתחיל לזמזם את המנגינה. "אם היית שואל אותי פעם אם אהיה זמרת לילדים, הייתי צוחקת", היא מודה. "זה היה מופרך בעיניי. מה לי ולילדים? אחרי שכבר יצרתי את האלבום, אמרו לי: 'טוב, אז מה עם המופע לילדים?'. ואני חשבתי לעצמי: אני? מופע לילדים? קחו שחקנית לילדים ותעלו מופע. אין סיכוי, אני לא אופיע שם. אני אקפוץ עם נוצות על הראש?"
מפתיע.
"כן, כי עכשיו זה טבעי לי, אבל אז חשבתי שאני אמן מיוסר שאומר דברים קשים, עם ביקורת חברתית. אז שאני אתחיל לשיר לילדים? זה לא הגיוני בכלל. וזה נס גדול שקרה לי. אנחנו מופיעים כבר שש שנים עם פלא, ועד היום אני תמיד נשארת להתחבק איתם, עד הילד האחרון".
פלא הוא מופע לילדים, אבל המוזיקה לא ילדותית.
"ילדים אוהבים את הכי גבוה ואת הכי נמוך. אם אתה עושה משהו רדוד וצעקני – ילדים ימותו על זה. אם אתה עושה טוב ועמוק ומושקע, הם ימותו גם על זה. מה שבאמצע לא עובד. זה לא בר־השוואה למבוגרים. והם מקשיבים. אנשים טועים לחשוב שהמבוגרים הם שמקשיבים, אבל לא. במופע למבוגרים רואים על הקהל את אור מסכי הטלפון, הקהל מלא סנטרים כחולים. אבל ילדים יושבים בפה פעור – ואם אני עושה אריה, הם נבהלים מהאריה! הם איתי.
"אני חושבת שאם את נותנת לילדים משהו שאת חושבת שהוא בעל ערך, ולא מנסה לעבוד עליהם, ולא עושה להם טריקים – אז התמורה גדולה. לא עבדתי עליהם, והם לא עובדים עליי – אני נותנת להם משהו שבעיניי הוא כל הלב, ואני מקבלת את כל הלב שלהם בחזרה".
אבל לא רק הילדים הם קהל היעד שלה. "המחמאה הכי גדולה שאני שומעת היא 'הורדתי את הילד בגן, אבל השארתי את המוזיקה באוטו'. גם ההורים הם הקהל שלי. ואני בעצמי הקהל שלי. כתבתי את פלא לילד שלי, מתוך מה שהצחיק אותי, מתוך מה שריגש אותי, מתוך מה שהיה לי להגיד לו. יש 'אני מאמין' כזה, בעטיפה של האלבום. הקדשתי אותו לילד שלי, וכתבתי לו ששמתי בפנים כל מה שאני חושבת שהוא יצטרך – אהבה לטבע, כבוד לכל אדם באשר הוא אדם, אמונה פשוטה בבורא עולם וקצת חוש הומור, שבלעדיו קשה מאוד לעבור את החיים".
צידה לדרך.
"כן, כמו שאני מכינה לו אוכל לבית הספר ואורזת פרי, ירק, כריך. אם זה טעים, זה טעים לכולם. גם להורה שמקשיב ושומע שהאלבום לא מזלזל. זה יכול לרגש אותו, זה יכול להפעיל אותו. אני רוצה שגם לגבי הספר, ההורה יאמר לילד: 'מאמי, בוא נבחר את הספר הזה, אין לי כוח לספרים אחרים'".
אז זה השביל שהוליך מהאלבום לספר.
"לגמרי. לתת משהו אמיתי ואיכותי מהלב, לא מתיילד ולא מתחנף. כל בדיחה בספר הזה הצחיקה אותי וכל רגע מרגש ריגש אותי. אני לא מדברת כלפי מטה אף פעם. ובמובן הזה אני מאמינה שהקהל של פלא התחבר לספר אינטואיטיבית. הוא בא מאותו העולם".
"הקהל של פלא" הוא דבר מאופיין?
"במובן מסוים הקהל שלו 'צפוני'. המופע רץ הרבה בגנים האנתרופוסופיים. אבל לא רק, כי המעגל שלו הולך ומתרחב. הייתי שמחה שפלא יגיע גם לילדים שהוא פחות נגיש להם. לא כל ההורים יכולים להרשות לעצמם להגיע עם הילדים שלהם להצגות ילדים. הנגשת תרבות זה אל"ף־בי"ת: אם אופיע תמיד בזאפה תל־אביב, זה יהיה הקהל שלי; אבל אצא משם, אנסה לנדוד הכי רחוק שאני יכולה, על אף הקושי הכלכלי וההפקתי. האם פלא מגיע מספיק לדרום? לא. אפילו לירושלים הוא לא מגיע מספיק. אבל יש לנו אג'נדה להגיע לכל מקום".
ואכן, "פלא" – עם זהר עצמה, להקה של ארבעה נגנים ומנהל ההצגה – הגיע לרמת הגולן, לתקוע, ולישוב טללים ברמת הנגב: "ב'פאב 40' היינו לפחות שלוש פעמים. והיה מהמם".
"יש לי דברים רציניים ועמוקים להגיד, אבל אני תמיד אומרת אותם בחצי דאחקה כזאת, וזה גם מה שמאפשר את החיבור הטבעי לילדים. זה קצת לא רציני וקצת מצחיק וקצת בחרוזים, למרות שמבחינת ההשקעה הוצאתי את הנשמה שלי"
היא נולדה ברחביה ב־1977, לאביה ישראל הצייר ולאמה אורנה. הוריה נפרדו עוד בילדותה, וכשהייתה בת חמש אמה התחתנה עם היוצר יענקל'ה רוטבליט. רק בגיל 26, אחרי שסיימה את לימודי התסריטאות בבית הספר סם שפיגל, התחילה לעסוק ברצינות במוזיקה; את אלבום הבכורה שלה, "דברי", הוציאה ב־2008, וההצלחה הייתה משכרת. רשימות ההשמעה ומצעדי הפזמונים התמלאו בשירי האלבום, מ"שיר אהבה אינדיאני" (מיגל) ועד "אגו טריפ", והפכו אותה ל"תגלית השנה" ו"זמרת השנה" וכל תואר אפשרי אחר.
בהמשך הוציאה אלבומים נוספים – "שלושים ושלוש" ב־2010, "לחם, אהבה" ב־2014 (אחרי לידת בנה הראשון), "פלא" ב־2015 ו"חיים משוגעים" ב־2018. ואז היא הפסיקה. "בגיל ארבעים נורא נלחצתי. מה אני אעשה כשאהיה גדולה? מה אעשה בגיל שישים? גיל ארבעים הוא איזו פסגה. עד אז את עולה, עולה ועולה – וכשאת מגיעה למעלה את רואה את הירידה! עד עכשיו לא ראית אותה. ממש נלחצתי, ובתוך שבועיים לקחתי משכנתא, קניתי דירה והלכתי ללמוד מקצוע. אמרתי לעצמי שבגיל שישים אצטרך מקצוע שיאפשר לי להזדקן בכבוד. אני אלמד טיפול: יהיו לי תלתלים אפורים כאלה, ומשקפיים, ואני אשב לי בקליניקה שלי ואטפל. איך אטפל? הלכתי ללמוד ביבליותרפיה – טיפול בטקסט, בקריאה ובכתיבה. זה פתח לי עולם. אני כבר עושה סדנאות כתיבה, אבל לא מוסמכת לטפל, לא עשיתי שום תואר, אז זה היה המעשה הכי פרקטי בעולם, צעד שבא מהבנק. הכי לא רומנטי. הלכתי ללמוד כדי שיהיה לי מקצוע של גדולים".
רגע שקשה להיות בו. ולהתמודד מולו.
"ממש. אבל כמה זמרות במדינה הזאת עובדות מעל גיל חמישים? לא צריך יותר מיד אחת כדי לספור. אז מה אני אעשה? יום אחד זה ייגמר, ולא יהיה לי לאן ללכת. והלימודים פשוט היו אחד הדברים המדהימים ביותר שהיו לי. ומה שאנשים עוברים ומה שהם מוציאים מעצמם בסדנה, אין לתאר. את נוגעת שם במשהו. החוויה הרגשית שאני עובר מול אנשים היא מטורפת. יש רגעים בסדנה שקבוצה שלמה עוצרת את נשימתה. זה חזק מאוד. יש רגעים בלתי נשכחים, דברים שהם למעלה ממני. אני רק נותנת את התרגילים, אני לא יודעת מה יקרה בסדנה, אין לי מושג".
אז גיטריסטית, זמרת, זמרת ילדים, סופרת ילדים, ביבליותרפיסטית – ומה הצעד הבא?
"אין לי צל של מושג. הפסקתי לעשות אלבומים, באופן רשמי, לפני חמש שנים. אחרי האלבום האחרון החלטתי שאני לא עושה את זה יותר. כי זה סוחט כל מה שיש לי. זה תהליך אינטנסיבי ומתיש, וכשהוא לא מתגמל זה פשוט נורא. ממש. ואני לא מוכנה להיות מתוסכלת. החלום שלי עכשיו הוא לשיר ביוונית. אני מלמדת את עצמי ושוברת את השיניים, אבל אני מרגישה בפנים שאני צריכה להיות זמרת יוונייה. זה מה שאני רוצה להיות בזקנתי. יש לי אופי מתאים לזמרת יוונייה צרודה כזאת".
אז את לומדת יוונית?
"כאלה צלילים יש להם! אני לומדת ואני מלמדת את עצמי. לוקחת שירים שיש בעברית, נגיד 'אלינור', ולומרת אותם ביוונית – דרך אותיות באנגלית, כי אני לא קוראת אותיות יווניות. אז יש לי עברית ביוונית ויוונית באנגלית ואני יושבת ללמוד מילה אחרי מילה אחרי מילה, עד שאני מצליחה משפט. מבחינתי, לעשות את זה כל היום. לאט־לאט. פתאום אמרתי, אולי אתרגם את השירים שלי ואוציא אותם ביוונית".
יש לזה טוויסט.
"שוס! זה יושב חבל על הזמן. אז אני לא יודעת מה ידליק אותי ומה יבוא לי".
במהלך העבודה על "תיבת הצבעים" היו צריכים זהר ואביה לפצות על 4,000 הקילומטרים המפרידים ביניהם: היא כאן בישראל, והוא בלונדון שבאנגליה. הם ערכו שיחות וידאו ועמלו מרחוק על היצירה המשותפת. "זה התחיל קודם כול מזה שלא התראינו ארבע שנים", מספרת זהר. "לאבא שלי יש סיבוב נכדים קבוע שהוא עושה פעם בשנה וחצי, אבל הביקור התפספס והשמיים נסגרו והקשר נותק. היו רגעים שבכלל לא ידענו מה יהיה. עכשיו זה נראה לנו מצחיק, אבל באנגליה הקורונה הכתה קשה, והיו רגעים שמערכת הבריאות נראתה לקראת קריסה. בתוך כל הדבר הזה אמרתי לו: 'זוכר שרצינו לכתוב ספר?'"
דיברתם על זה בעבר?
"דיברנו על הרעיון של הוצאת ספר יחד. זה התחיל ברישום אחד – בעצם, זה", היא עוצרת ומצביעה על האיור בכריכת הספר. "הוא בעיקר אמר לי 'לא, אני לא מאייר ולא יודע לאייר… אני צייר, לא מאייר'. אבל אבא שלי הפסיק לעבוד, כי הוא לא רואה בפוקוס, ולכן אינו יכול ליצור ציורי שמן. אז הוא פשוט ישב בבית בקורונה. לקחתי את הציור האחד שהיה לי, העליתי אותו לפייסבוק וכתבתי: 'עוד רגע יוצא ספר ילדים שאני עובדת עליו עם אבוש שלי'. היו שם תגובות מטורפות. עד הצהריים כבר דיברה איתי הבחורה מההוצאה לאור, ואמרה לי שהיא חייבת את הספר הזה.
"אמרתי לה: 'אחלה, קיבלת אותו, אבל פשוט אין ספר. אז תני לי רגע, אני חוזרת לאבא שלי'. שלחתי לו את הלינק עם כל התגובות, ואמרתי לו שיש הצעה מהוצאת ספרים. 'רוצה או לא רוצה?'. אז הוא התיישב והתחיל לצייר ולצייר. ולי אין מושג מה הוא עושה באותו זמן, אבל אני רואה שהוא בדרייב ולא עוצרת אותו. הפואנטה של הסיפור הייתה שם: הסוף, שבו האב נותן לילדה את הקופסה ואומר לה 'ציירי בעצמך את החיים שלך. זה כל מה שאני יכול לתת, את היכולת לצייר לעצמך את החיים'". כאלה היו ההורים שלה, היא מספרת. הם נתנו לילדיהם כישרון; לכו תעשו איתו משהו".
ואת ממשיכה את זה עם הילדים שלך?
"אני מקווה. אבל אני יותר מפנקת. נראה לי שכל אחד יגיד שהדור הזה יותר מפונק מאיתנו. אבל כן. הבן שלי לומד בבית ספר לאמנות, וגם אבא שלו וגם אני מוזיקאים, ואני רוצה שהוא ידבר את השפה, את המוזיקה. אני אומרת לו 'דע לך שככה תוכל לדבר עם אנשים בכל העולם, בכל מקום שיש בו זוג מקלות תוכל להיות חלק ממה שקורה'. יש משהו שהעולם הזה דורש יותר מיצירתיות? זה מה שרוצים היום. אנשים לא עובדים בעבודה אחת כמו פעם. עכשיו אתה עיתונאי, מחר סופר, אחר כך תעבוד בהייטק. תצטרך לדעת 'לשלוף' כל הזמן, המהירות המחשבתית היא מה שקובעת. לכולם כבר יש מכשיר שיודע לעשות הכול – אתה צריך רק להביא רעיון טוב".
"לפעמים אני תופסת את עצמי עושה איזו תנועה של אמא שלי כלפי הילדים שלי. כולנו הופכים להורים שלנו אחרי שאנחנו מורדים בהם ומזלזלים בהם וכועסים עליהם"
אפשר לחנך ליצירתיות?
"בטח. מלמדים היום יצירתיות באוניברסיטה. משקיעים בחינוך של אנשים לחשוב. בדיוק לשם העולם הולך. הרבה יותר מאשר היכולת לשנן או להקיש, שהם שני הדברים האחרים שאתה יכול לעשות. אבל היום המיומנות הכי חשובה היא לחשוב".
מצד שני, במסכים וברשתות יש משהו שמגביל את היצירתיות.
"קודם כול כי לא משתעממים. שעמום הוא הדבר הכי חשוב בהתפתחות של ילד, אבל ילדים לא משתעממים כי כל הזמן יש להם משהו. זה לא מאפשר להם לדמיין. הם זזים בתוך עולם שכבר תוכנת. אבל, נגיד, הילדים שלי עכשיו בעניין של סטופ מושן, הם עושים אנימציות. אז הם עם הטלפון, אבל בעצם הם יוצרים סיפור, בונים עולם. הם עושים את זה עם לגו. אחרי הלגו קניתי לוח מחיק, והם התחילו לעשות איתו סטופ מושן, ותוך כדי כך הם הבינו שעם ציור הם יכולים לעשות דברים יותר מורכבים. ככה אפשר למשוך אותם לפתח משהו בדמיון שלהם".
אז את לא נבהלת מ"אמא, משעמם לי".
"לא נבהלת, אבל להגיד לך שאני שולטת בשעות המסך שלהם? הם עושים ממני קרקס. ממש".
בסוף הכול מתרסק אל קרקע המציאות.
"שלא לדבר על הקורונה. זו באמת זוועה מה שהלך פה, איבדתי שליטה. הם היו במסך מהבוקר עד הלילה, כולל בשעות השינה. נורא, באמת. כל האמהות שעשו אוהל בסלון עם הילדים… אין, אין, אני שונאת אותן!"
לדעתי הן לא קיימות באמת.
"ממש. כי אנחנו לא עשינו כלום. כלום לא עשיתי איתם! כל הסגר לא הכנתי איתם אפילו עוגייה".
איך הקשר שלך עם אבא שלך עכשיו, אחרי שהספר יצא?
"הוא היה פה שבוע, וזה היה מרגש מאוד באמת, ואז הוא חזר ללונדון. הוא כבר לא צעיר, אז כל זמן שאנחנו מבלים ביחד הוא משמעותי מאוד. על זה שהספקנו ליצור את הספר אני אשמח כל החיים שלי. אנחנו רוצים ליצור עוד אחד. אבא שלי כבר שם, רק תן לו. זאת זכות לעבוד עם אבא שלי, זה לא חוזר. וגם היה כיף. אבא שלי מצחיק".
חוש ההומור מגיע ממנו?
"כן, גדלתי בבית כזה. תמיד אני אומרת שבחיים לא ראיתי מבוגר קם בבוקר והולך לעבודה. ההורים שלי תמיד שיחקו. שלום חנוך אמר, 'שאלו אותי כבר: אתה כל הזמן שר, מתי אתה עובד'. אז ההורים שלי אף פעם לא עבדו. הם ציירו ושרו. וזאת באמת איזו רוח חיה כזאת, נעורים כאלה שנשמרים. הם באמת כאלה".
מיוחד. אולי זה מה שגם נותן לך את החופש לעשות כל מיני דברים.
"בטוח. בטוח. באתי מעולם שבו מתפרנסים, חיים ומצליחים בזה. תמיד אמרתי לסטודנטים שלי: תקשיבו, זה מקצוע. יש בזה עבודה. הכול בסדר. תרגיעו את ההורים שלכם. זה אחלה מקצוע".
אבל את לא היית צריכה להרגיע את ההורים.
"לא. להפך. אני חושבת שאם הייתי הולכת ללמוד משפטים הם היו מודאגים מאוד. יש אצלנו בת מרדנית אחת שלמדה עבודה סוציאלית, וזה נושא כאוב במשפחה".
ממש כבשה שחורה.
"לגמרי. שני תארים יש לה!"
