לפני כחודש נעצר סטודנט שנה א' במחלקת ארכיטקטורה בבצלאל, איברהים ג'ית. שעות לאחר הפיגוע הרצחני בבני־ברק הוא העלה פוסט תמיכה במחבל וכתב: "שאללה ירחם על הגיבורים הקדושים לנו", בצירוף תמונֿת הרוצח. המשטרה עצרה והרחיקה אותו מירושלים ל־15 יום. בעקבות המעצר סטודנטים ערבים ערכו צעדה ללא אישור האבטחה, נשאו דגלי אש"ף וצעקו במסדרונות בהר הצופים "מדינת ישראל מדינת טרור". הסגל בבצלאל לא ראה לנכון לנקוט צעדים כלשהם נגד תומך הטרור או אוהדיו, אולם האירוע הזה טלטל סטודנטים רבים שהחליטו להפסיק לשתוק.
"מבחינתי ההפגנה עם דגלי פלסטין הייתה פשוט הלם", אומר נאור לדאני, סטודנט שנה ב' לתקשורת חזותית, "הקבוצה 'Shame on Bezalel' שנפתחה שנה קודם לכן בעקבות מכתב התמיכה של המרצים בבצלאל בסטודנטים הערבים בזמן הפרעות ומבצע שומר החומות התעוררה לחיים. כתבתי שם שאם מישהו רוצה באמת לעשות משהו, שידבר איתי. אז בן שיר, מהמחלקה לצילום, פנה אליי ויחד עיצבנו כרזות, הדפסנו, הגענו מוקדם בבוקר ותלינו אותן. במקביל, התחילה התארגנות לקראת מצעד דגלים".
"אחרי ההפגנה לא יכולתי יותר לעמוד מהצד, זאת הייתה חצייה של כל קו אפשרי. זה מוסד שבבסיסו הוא ציוני ויהודי – לא יהיו פה קריאות של תמיכה בטרור". אומר מרום קליימן, סטודנט לארכיטקטורה שנה ד' והחל מלפני שבועיים יו"ר תא "צבי" בבצלאל. "והייתה הסכמה שצעדת דגלים תהיה תגובה טובה".
מרום קליימן, יו"ר התא: "באחד השיעורים הראשונים בתואר המרצה אמר לי 'אה, אתה מתנחל, בטח בסופי שבוע אתה עוקר עצי זית'. בקושי העזתי להתנגד להשמצה שאני פועל בצורה עבריינית, שנקבעה רק לפי מקום המגורים של הוריי"
הם לא ידעו כמה קהל יהיה למצעד אבל הפיצו מודעות, קיבלו אישור, הכינו שירים ודגלים. כבר בשלב זה התעוררו לא מעט תגובות של חבר'ה שלא אהבו את היוזמה. לדאני שלח את הפרסום בקבוצה של השכבה שלו ומיד היו הסתייגויות, "כתבו לי 'יש כאן סטודנטים שתומכים במאבק של הסטודנטים הערבים ועומדים מאחוריהם', 'למה צריך להניף דגלי ישראל, מה זה מפגן הכוח הזה, למה להשתמש באלימות?', מטורף שלהניף דגל ישראל נתפס כאן כמעשה אלים".
בסופו של דבר הגיעו כמאה איש, היו שירים, דגלי ישראל וגאווה לאומית. "הצעדה הייתה גדולה ויפה וממש היסטורית – זה פשוט לא קרה כאן עד היום", אומר לדאני, "זה היה מסעיר. אנשים אמרו, וואו, אף פעם לא היה כאן דבר כזה. תלויים דגלי ישראל בכניסה למוסד אבל הם ממקום רשמי, לא באים לכאן ליצור בשם דגל".
תגובות הנגד לא איחרו לבוא, "היו ימים סוערים ממש, הכול נהיה אישי", אומר לדאני, "התנהלו שיחות מסדרון מאוד קשות בימים האלה, ספגתי הרבה אש. חברים מהכיתה התווכחו איתי וירדו מולי לפסים אישיים. התחושה הייתה שבכל מקום מבקרים אותך, בכיתה, בפייסבוק".
בנוסף, חברי קבוצה עלומה בשם "החמודים" פרסמו כרזות שהם מתנגדים לאלימות מכל סוג. את קליימן זה הרתיח, "הסימטריה שהם יצרו היא מעוותת, כי כשקראו במסדרונות להשמיד את ישראל – הייתה דממה. אני חושב שבשלב הזה התחלנו להבין שצריך גב, כי להשתתפות בפעילות יש מחירים חברתיים ומקצועיים. לתא הזה יש מחירים והחברים בו משלמים אותו".
הם הבינו שיש עניין בפעילות שלהם, לדאני פרסם בקבוצת הפעילים, המונה כ־50 איש, שרוצים לבנות משהו קבוע, ותשעה אנשים נענו. "עוד לא היינו מגובשים, אפילו שם לא היה לנו ובמשך שיחה ארוכה הבנו שהנושא שלנו הוא לא ימין ושמאל אלא ציונות והדרת ציונות. צריך להבין שגם מצביע יש עתיד או העבודה הופך אוטומטית לקיצוני בבצלאל. זו נחשבת עמדה לאומנית פאשיסטית". הסטודנטים הגדירו שלוש מטרות, חיזוק התודעה הלאומית, ליקוט של יצירות ציוניות מתוך בצלאל כדי לתת להן במה רחבה והרחבת גבולות השיח האמנותי. התא קיבל את השם "צבי", על שם ארץ הצבי וגם כראשי תיבות של "יוצרים ציונות בבצלאל".
הם החליטו לבנות את המסגרת החברתית שעליה הם חולמים, מקום שיאפשר יצירה לפי השקפתם. "היום אין לנו מקום בשיח", מסביר קליימן, שבשנים הראשונות ללימודים התגורר אצל הוריו באפרת – מה שסימן אותו מיד. "באחד השיעורים הראשונים בתואר המרצה אמר לי 'אה, אתה מתנחל, בטח בסופי שבוע אתה עוקר עצי זית'. בקושי העזתי להתנגד להשמצה שאני פועל בצורה עבריינית, שנקבעה רק לפי מקום המגורים של הוריי. מבחינתו העובדה שאני מי שאני היא רדיקלית. בבצלאל אנחנו נמצאים בתיבת תהודה של השמאל הקיצוני שבה אנשים אומרים בגאון שהם פוסט־ציוניים, אז כן, לגור באפרת זה רדיקלי. חשוב להגיד, יש גם הרבה מרצים ואנשים שאומנם מחזיקים בדעות שמאל קיצוניות אבל מתאפשר מולם שיח וזה בהחלט משמעותי. אנחנו רוצים לבצע רנסנס לרעיונות הציוניים באמנות ולשמוע גם את הצד השני. אפילו אם נהיה רק חמישה אחוזים בבצלאל כבר נהיה כוח משמעותי שמשמיע עוד קול. וכשאני חושב רחוק אז הכוח הזה יסיים את הלימודים וישתלב בתעשייה וייתן מקום ליצירה מהסוג הזה במרחב הכללי. הציבור בארץ צריך להרגיש שיש לו חלק בעולם התרבות והאמנות, כרגע הוא כמעט לא יכול למצוא את עצמו שם".
לדאני מספר כי "בכיתה אני ידוע לשמצה. אני מזרחי, דתי ופריפריאלי אז מיד אני גם מתויג כימני וכביביסט. כל פעם שאומרים ביבי בכיתה כל העיניים מופנות אליי, כאילו זאת קללה שדבוקה בי. זה בא לידי ביטוי באמירות קטנות ובשיח בין אנשים. במשך השנים בלימודים הפנמתי שאני הזר בעולם שלם של אנשים שמדברים שפה מסוימת שאני לא חלק ממנה. אבל ההתעוררות של תא צבי עזרה לי להבין שאני בכלל לא נטע זר. אנחנו חלק מאוד מרכזי מהמרקם של בצלאל, יש כאן רבים מאוד כמוני ואנשים מושתקים ולא רוצים להגיד את דעתם בקול. אז אני המושבניק המזרחי, אני כל מי שלא היו בבצלאל לפני עשרים שנה ואני אעשה תיקון ואשתתף בפעילות".
בעז ברנשטיין היה בין אלו שנענו לקריאה והצטרף, "הייתה לי הרבה תקווה למצוא בבצלאל אנשים שחושבים אחרת, הלהיב אותי ליצור במרחב שיש בו דעות שונות. אבל די מהר הרגשתי שבצד השני אין שום רצון לשיח, גם לא על נושאים דתיים או ימניים, כמו כלכלה חופשית או ארץ ישראל השלמה. רוב האנשים נחמדים ורגישים אבל במקרה הטוב זה לא מעניין אותם ובמקרה הפחות טוב הדעה שלי, שיוצאת נגד התפיסה הבצלאלית, מאיימת עליהם. בשנה שעברה במכתב המרצים, חוסר השיח חידד לי את ההבנה שזה לא סתם מבאס, יש כאן השתקה. הרגשתי שכל המקום שלא מאפשר שיח בעצם מאוד מאפשר הבעת עמדה אבל בשום אופן לא את שלי. כשלפני חודש התחילו להתעורר הדברים פתאום הרגשתי שיש עוד אנשים במצב שלי, שרוצים להגיד משהו על הדעות של המוסד. הבנתי שאנחנו עומדים בתוך בריכה עם מים מעופשים, יש רעיון אחד וכולם מתבוססים בו, בתא אני רוצה לייצר זרם של רעיונות, מעיין של דעות וערכים, לעודד שיח שיש בו את כל מה שקיים היום בבצלאל ועוד הרבה קולות שלא נשמעים".
חברי תא צבי לא התאגדו כדי להתעסק בפוליטיקה ובאקטואליה כמו התאים של "אם תרצו" למשל, אלא באמנות ובתרבות. "אלה תחומים שהופקרו על ידי הימין", אומר קליימן "נכון, יש היום את פורת סלמון ב"פרדס", ופתחו את "טוב ויפה", אלה ניצנים, אבל אנחנו רוצים להפוך אותם ליער. בשביל זה אנחנו רוצים שהקריאה הזאת תגיע מחלק הארי של עולם האמנות – בצלאל, שנקר, ויצו – שיקומו גם שם תאי צבי, שיהיו תערוכות ציוניות, ואופנה ציונית. הגיע הזמן לרנסנס שבוריס שץ חלם עליו". לדבריו "עד היום הימין התמקד במשפט, כלכלה וביטחון אבל בעולם התרבות יש בור רציני. מה הייתה ההשראה לשקל? מטבעות של אבותינו מלפני אלפיים שנה. מה ימצאו הצאצאים שלנו? הימין לא מבין כמה חשובה התרבות החזותית והחומרית היא הדרך להיות זכיר. עיסוק רציני בהיסטוריה נוגע באמנות, לא במשפט או אקטואליה, והפקרנו את השדה הזה לחלוטין".
קליימן מדגיש כי מחנכים כאן עוד ועוד דורות של יוצרים עם נקודת מבט פוסט־ציונית. "בצלאל הוא המוסד המוביל במדינה ולא מגדלים כאן אמנים לאומיים. המרצים של היום גדלו על ברכי אנשים שהתלהבו ממרד הסטודנטים בפריז בשנות השישים – הפוסטמודרניזם היה בתודעה שלאום הוא רע, שמאל פרוגרסיבי במהותו. בצלאל שואף להיות רב־תרבותי, ואנחנו דורשים לפתוח בפני הרעיונות הלאומיים את המסגרת האמנותית. מי שגדל היום בבצלאל יהיה יום אחד יוצר הסמלים הלאומיים, וכשמישהו יוצר סמל והציונות לא בוערת בו כאמן, התוצר שלו יהיה פחות טוב".
הוא מוסיף: "המצב היום הוא שאת הספרייה הלאומית תכנן משרד האדריכלים השווייצרי הרצוג ודה מרון, את התכנון של בצלאל נתנו לסאנה היפנים. נראה לך שכשבנו את האייפל או את הבית הלבן מישהו חשב לתת ליפנים לתכנן אותם?! בשם הבינלאומיות של עולם האמנות מביאים כל מיני עמים שיבנו את ארץ ישראל ומאבדים את האדריכלות הישראלית. ואנחנו אומרים די, אנחנו לא מוכנים יותר, רוצים יצירה ישראלית ושורשית. אנחנו אולי מיעוט אבל כשבוגרי תא צבי יהיו במנהל התכנון, נוכל להשפיע".
"הנושא שלנו הוא לא ימין ושמאל אלא ציונות והדרת ציונות. צריך להבין שגם מצביע יש עתיד או העבודה הופך אוטומטית לקיצוני בבצלאל. זו נחשבת עמדה לאומנית פאשיסטית"
נכון שבתוך בצלאל אתה מרגיש מיעוט, אבל בסוף אתה הרוב, לך יש זכויות, אתה האוחז בנשק. יגידו לך שאתה מתקרבן ופריווילג שמתחזה למיעוט נרדף.
"בצלאל מתנהלת כמרחב חיים נפרד וכך צריך להתייחס אליה. ההגמוניה כאן מתייחסת לעצמה כבעלי השכל הישר, ואנחנו האלימים והפאשיסטים. אגב, זה נכון לכל האקדמיה, היא נשלטת על ידי הקצה השמאלי של המפה הפוליטית, לא על ידי הרוב הציוני. לכן גם במקומות אחרים, כמו בבן־גוריון, אישרו את ההפגנות עם דגלי אש"ף כשבאותו זמן אסור היה להיכנס לקמפוס עם דגל ישראל. עד לאחרונה לא היו דברים כאלה בבצלאל, אבל כשזה מקובל באוניברסיטאות אחרות הם מרשים לעצמם גם כאן".
אתה יודע שהעלמה של דגלי אש"ף לא תעלים את הבעיה.
"דגל שבשמו רצחו כל כך הרבה אזרחים – אני לא מעוניין שהוא יהיה חלק מהמרחב שלי, הוא מסמל טרור. אני עשיתי מעשה שנחשב כאן פרובוקטיבי ותליתי דגלי ישראל במחלקה שלי בבצלאל, אבל הדגל שלנו הוא לא פרובוקציה, כי בזמן שהדגל שלהם מעורר פחד, הדגל שלנו מפיח תקווה בעובדים ובסטודנטים. זו תזכורת נחוצה. הדגל מבטא את לוחמינו, את הכמיהה לארץ, את המדינה שבנינו. זה משהו להתגאות בו".
מה המרצים חושבים על הפעילות שלכם?
"יש מרצים שמלווים אותנו, אומנם באופן אנונימי מחשש למקום עבודתם, אבל הם איתנו גם בתפיסה של החזון וגם רוצים להיות חלק מהתא, הם אפילו נרשמו לניוזלטר. מהצד השמאלי רבים מהם לא באים כדי לנהל דיון, אבל זו לא כל התמונה ויש כאן מרצים מדהימים שמקיימים שיחות עומק ודיונים מכובדים ואינטליגנטיים אפילו שהם מהשמאל הכי קיצוני שיש. אני אופטימי, כי המצב בר־שינוי, והכול תלוי בדרך שבצלאל תתייחס אלינו, וכרגע לא ברור מה הכיוון, כי מצד אחד יש כאן ועדת משמעת פוליטית ומצד שני הם מבטיחים לתת לנו חללים לתערוכות ולהעניק גב כמו לכל תא אקטיביסטי אחר".
חברי תא צבי חולמים על מפגשים של שיח אמנים שאליהם יגיעו יוצרים מכל הגוונים ועל תערוכות בגלריות – הראשונה כבר מתוכננת לקום בבית אצ"ג, היא תיקרא "חזרת השץ" על שם בוריס שץ. אבל ההתכווננות המרכזית היא פעילות בתוך בצלאל, "כבר עכשיו מכירים בנו כקבוצה אקטיביסטית", אומר קליימן, "מוכנים לתת לנו חללים לתערוכה. אני מקווה שתצוגה של תוצרים תעורר את הלגיטימציה לעוד יצירה ולעוד שיח. יש לי חלום שבעוד שלושים שנה הימין יהיה זה שיוביל את הטון של האמנות הישראלית. לתודעה הזאת יש גם השפעה בינלאומית, היום בכל יצירה שמציגים בביאנלה בוונציה יש בסיס אנטי־ציוני. בביתן הישראלי לארכיטקטורה הציגו תערוכה על ארץ זבת חלב ודבש (תערוכה שעסקה ביחסי הגומלין בין האדם לבעלי החיים בישראל, א"ז) אבל בכלל לא הראו את טוב הארץ. הציגו את הצומח והחי בישראל אבל אף אחד לא העלה על נס את מה שקרה לעולם הצומח מראשית הציונות ועד עכשיו, את הפריצות החקלאיות, הרנסנס של האדמה. זה כמו המרגלים, במקום לראות את טוב הארץ מוציאים את דיבתה רעה. וזה מה שתופס, אז מי שמעוניין בציונים גבוהים, מחיאות כפיים והתקדמות בעולם האמנות ילך על זה. כי מי שזוכים למימון אלו לא אנחנו. כשמירי רגב כשרת תרבות הודיעה שהיא לא תממן יצירה אנטי־ציונית קם קול מחאה ענק בבצלאל, אני חושב שזה הגיוני, למה שהמדינה תיתן כסף לאמנות שפוגעת בה? לדעתי, מי שרוצה ליצור אמנות באופן חופשי שלא יסתמך על כספים של משלמי המיסים. מדינת ישראל היא נס מדהים של קיבוץ גלויות, קרה לנו משהו שלא קרה לאף עם אחר בהיסטוריה, בואו נדבר על זה, בואו ניצור לפי החזון הציוני".
כבר באותו שבוע נתלו כרזות שמבשרות על הקמת התא, עם הלוגו החדש, השם וברקוד להרשמה. בתוך ימים הצטרפו עשרות אנשים לקבוצות הווטסאפ ולניוזלטר. אבל התוכניות הגדולות של התא החדש התנגשו מהר מאוד עם המציאות. לאחר תום ימי ההרחקה איברהים ג'ית, הסטודנט תומך הטרור, חזר ללימודים. והצטרף למקרה של ג'מאל חוסייני – סטודנט שנה ג' במחלקה לצילום בבצלאל שמואשם ועומד לדין בגין סיוע לניסיון פיגוע הצתת בית על יושביו בשכונת שמעון הצדיק. ג'מאל זכה בקמפיין גיוס כספים עבור מימון עורך דין למשפט שארגנו חבריו ללימודים ועל אף שהוא עצור, גם בזמן כתיבת שורות אלו, הוא נחשב לסטודנט מן המניין ושני מרצים מבצלאל אף כתבו מכתב למשטרה שבו הם מבקשים לאפשר לו להמשיך להגיש עבודות כיוון שמדובר בסטודנט טוב.
קליימן הרגיש שזה בלתי נתפס שג'ית ממשיך ללמוד כרגיל. "לא הגיוני שאשכרה סייען ותומך מחבלים ממשיכים ללמוד ואנחנו נעמוד מנגד. אנשים שאני מכיר נהרגו בצוק איתן, אחד המורים שלי, יעקב דון, נרצח בפיגוע בגוש עציון – אני לא מוכן לשתוק. באותו יום כתבתי לחברים שהיו בצעדה שאיברהים חזר ושאני הולך להגיד לו שהוא לא רצוי כאן. הלכתי עם בן לעמת אותו עם הטענות". המפגש לא היה ממש רגוע, בן צעק ושפך לאיברהים את כוס הקפה שלו וקליימן הבהיר לו שהוא מתכוון לעשות הכול כדי שידיחו אותו מהלימודים.
בן שיר מסביר שהאירוע הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. "אולי הייתי פועל אחרת אבל אני לא מתחרט שהשמעתי קול. חוויית הלימודים שלי בבצלאל כללה המון סיטואציות קשות. כבר במרקם האנושי, יש מדיניות של הבחנה מתקנת, ככה שיש איתי סטודנטים ערבים שלא יודעים עברית או אנגלית, זאת אומרת אנשים שלא יכולים לתקשר איתי בכלל. ובמהלך הלימודים יש כל הזמן נקודות שבהן הייתי צריך לבלוע צפרדעים, למשל בהגשות של חבר'ה ערבים שמציגים את ישראל בעין קשה מאוד. בשנה ב' סטודנט הביא תמונה של אבא שלו במדים וכל הסטודנטים הערבים יצאו מהכיתה, לא הייתה שום התייחסות מצד המרצה. בזמן 'שומר החומות' היו זריקות אבנים בכניסה לאוניברסיטה, דיווחתי בקבוצה של השכבה כדי שחבר'ה ידעו להיזהר. בתגובה הערבים כתבו "חחח אתם אמורים לפחד" ועזבו את הקבוצה. העלינו את המקרה בפני ראש המחלקה דוד עדיקה, ששלח למשטרה מכתב תמיכה בג'מיל סייען הטרור – הוא הבטיח להביא מגשר, אבל זה לא קרה. יש הצטברות של תחושות לא נעימות בכלל. אני מרגיש מוקטן, מה אם יפגעו בי או בחברים שלי, מישהו יעשה משהו? מישהו יגן עליי?"
יומיים אחרי כן, בקמפוס בהר הצופים קיבלו את פניו של שיר עשרות סטודנטים בצעקות וברקיעות רגליים, הם קשקשו על הקירות השחיתו דברים ודרשו שהוא יעמוד לוועדת משמעת. לדאני, שלומד כמה קומות מעל, שמע את המהומה וחשב שיכול להיות שזה קשור לשיר. "ירדתי למחלקה לצילום ואני רואה אותו יושב בהלם בכיתה וכולם בחוץ עומדים ומוחאים כפיים. הם פירקו את השיעור בצעקות וזעקות 'אנחנו לא נאפשר שיתקיים כאן שיעור וגם לא בכיתות מסביב כל עוד הוא לא מורחק מהאקדמיה' זו אלימות ולחץ שלא ראיתי כמותם, היא לא משתווה לכוח שבן הפעיל".
"מזל שבאותו בוקר הגעתי לקצין ביטחון והצגתי את עצמי בגלל הסיפור עם איברהים". מספר שיר, "כשהגעתי לכיתה, הסטודנטים הערבים סירבו להיכנס והיו התלחששויות עד שמישהי אמרה לי שהם לא מוכנים ללמוד איתי בכיתה. בהפסקה, כשהתחיל הבלגן, התקשרתי לקב"ט הוא הגיע עם מנהל התפעול. הם הודיעו לי שאני מועמד לוועדת משמעת ולמרות שלפי הכללים אני יכול להישאר הם ממליצים שאלך הביתה. כשיצאתי הוא היה צריך לגונן עליי בגופו, זאת הייתה סיטואציה מפחידה, המון זועם שצועק לעברי בין השאר קריאות 'נאצי'. יצאתי עם הזנב בין הרגליים, לא יודע איפה עוד אפשר לראות היום סטודנט יהודי שבורח מהמון זועם בשל יהדותו. אני חושב שזה מסכם את הלך הרוח הבצלאלי".
במקביל, בקמפוס ארכיטקטורה מרצה בשם סאנן עבד אל קדר יחד עם סטודנטים ערבים קיימו מחאה וסירבו להיכנס לכיתה. "כדי להרגיע את הרוחות סיכמו שיכנסו את כולם לשיחת מחלקה", מספר קליימן, "בנתיים מסתובב כאן תומך טרור ששום דבר לא מונע ממנו לעשות את הצעד הבא. צריך להבין שאין כאן מגנומטרים, הם מיותרים כי היצירה שלנו כוללת שימוש במסורים, סכינים ופטישים. זאת אומרת שהנשק הקר לפיגוע הבא נוכח במחלקה בכל עת. איך אפשר בכלל ליצור כשאתה דואג על עצם החיים שלך? כל מרחב ההשראה נעלם. סטודנטים דיברו על הפחד שלהם ואני נעמדתי ואמרתי, 'אני ציוני גאה וקצין במילואים, וכמו שאני אמון על ביטחונם של אזרחי ישראל כשאני על מדים, כך גם כאן לגבי חבריי הסטודנטים'. הריאקציה של הסטודנטים הערבים הייתה פשוט מדהימה, הם נעמדו שם ואמרו שהאמירות שלי מפחידות אותם, שאני רוצה להרוג אותם. עד כמה זה אבסורדי? הייתי נציג של המחלקה לארכיטקטורה באיגוד הסטודנטים שנתיים רצופות. גם ערבים בחרו בי ופעלתי לטובתם לא מעט. עד התקרית הזאת הערבים היו חברים שלי ומאותו רגע הם הפכו את עורם".
הפרטים של קליימן, שיר ועוד מספר חברי צבי הופצו ברשתות על ידי סטודנטים ערבים. באחת מהתגובות באינסטגרם כתבו לקליימן "צריך להפריד לו את הראש מהגוף". הוא הגיש תלונה במשטרה אבל החששות לא נעלמו. "זה איום מפורש ברצח. כיוצר ואדריכל אני מתקשה לחשוב על אמנות כי כשאני נכנס למחלקה אני הולך עם הגב לקיר, שאף אחד לא יבוא להתנפל עליי מאחור. זה משהו שיכול לקרות, אשתי לא רוצה שאגיע ללימודים. במחלקה הציעו לי ללמוד בזום אבל זה ממש לא פתרון, אני צריך את הסטודיו, את מרחב היצירה עם החברים, את המגע המקצועי של המרצה בעבודה שלי. להרחיק אותי מכאן זה לא פתרון".
בינתיים העמידו את שיר לוועדת משמעת, ולמרות תקדימים גרועים יותר שבהם לא הדיחו סטודנטים, הוא פסימי באשר לסיכוייו להישאר בלימודים. "אם הייתי בועט לבן־אדם הנכון בכוס הקפה, נגיד לתומך של אנס, הייתי גיבור. אבל כאן הכול פוליטי". כמעט חודש לאחר המקרה קיבל קליימן זימון לוועדה דומה על אלימות ופגיעה בכבודם של סטודנטים ללא האשמה ספציפית ובצירוף סרטון ערוך. "הזימון היה לוועדה במחלקה ופתאום הודיעו לי שהמקרה הועבר לוועדת משמעת כללית, שם יושב פרופ' מיקי קרצמן, ממקימי שוברים שתיקה – זה ששלח את המכתב לטובת ג'מאל. זאת אומרת שהוועדה מוטה פוליטית, קשה לי להאמין שנזכה לדיון אובייקטיבי".
"יש מרצים שמלווים אותנו, אומנם באופן אנונימי מחשש למקום עבודתם, אבל הם איתנו גם בתפיסה של החזון וגם רוצים להיות חלק מהתא"
חברי התא רואים את השימועים של שיר וקליימן כניסיון השתקה. פער הזמנים בין הזימונים מדגיש לדעתם את הטענה שהוועדות הן תוצאה של לחץ פוליטי מצד גורמים שונים בבצלאל. "כל העניין של ועדות המשמעת והמלחמות זה לא העניין של התא". מסביר לדאני "זה עניין טקטי שהבנו שאם לא נטפל בו, סטודנטים יפחדו לקחת חלק בתא. מטריד מאוד שמנסים להוריד לנו שני חברים, ברור שלפעילות שלי יש מחיר, אפילו ברמה שאני משקיע בתא אנרגיה ולא בלימודים שלי, אבל אני רואה את עצמי שליח ואני חושב שהעשייה הזאת חשובה. אבל אני לא אמור לפחד כי אני בא עם האמת שלי. אני אינטליגנט ורגיש, אני לא אומר שום דבר קיצוני".
קליימן לא מתרגש מהוועדה, "כל מערכת רוצה שקט ואני הפרתי אותו בכך שהבעתי את העמדה שלי. פתאום כשיש מנהיגים לתא הם מנסים להוריד להם את הראש כדי שאחרים לא יצטרפו, שלא יפרו את השקט המדומיין. אבל יש כאן שקט לכיוון אחד, כשתלו כאן ביום הנכבה שלטים שקוראים למוקאוומה (התנגדות אלימה, א"ז) ואינתיפאדה וסטודנטים יהודים התבקשו לשתוק".
השאלה שאולי מתבקשת בסיפור הזה היא מהם גבולות חופש הביטוי.
"כשפורסמה הכרזה של ביבי עם חבל התלייה אמרו – חופש ביטוי. כשהיו מהומות בגבול עזה ותלו כאן על הקירות את שמות המחבלים שנהרגו – חופש ביטוי. אבל להגיד למישהו שהוא לא רצוי בגלל שהוא תומך ברצח חפים מפשע זו אלימות ומעמידים לוועדת משמעת".
נכון, אבל מדובר במוסד שעוסק באמנות. הם תלו כרזות, אתה הגעת לעימות מילולי.
"גם בתוך הלימודים זה היחס. כשסטודנט בבצלאל רוצה לעשות יצירה שהיא לאומית, יהודית, ציונית – אוטומטית הוא הופך לאמן ויוצר גרוע".
לקליימן יש רשימה ארוכה של אירועים שבעזרתה הוא מנסה להוכיח את הטענה ליחס המזלזל בעמדות ציוניות. "אחד המרצים נתן משימה בעקבות צוק איתן, הוא טען שבעזה יש אורבנסייד, זאת אומרת שצה"ל משמיד את המבנים בעיר, והציע לשרטט מבנים שנהרסו בזמן הלחימה. סירבתי להשתתף בתרגיל והוא קבע איתי שיחה שבה הוא שאל אותי אם אני ימני. עניתי שכן, ומאותו רגע היחסים שלנו הידרדרו – פתאום הוא היה פחות קשוב ונתן לי רק הנחיות קצרות. זה לא משהו שאפשר לאמוד אותו אבל זאת הייתה תחושה ברורה. לאורך השנים ראיתי שבמקומות שבהם אני מביע עמדה פוליטית הציון טיפה יורד. אין לכך הוכחות חותכות אבל אם יש קורס שהנושא שלו הוא הגירה, וסטודנט יביע עמדה שמתנגדת לקבלת מהגרים הציון שלו אוטומטית יהיה נמוך ביחס לשאר הכיתה. היה איזשהו קורס סטודיו שבו קבוצה של סטודנטיות בחרו אתר שנמצא במקום ששוחרר במלחמת העצמאות. בכל פעם במהלך הקורס כשהן אמרו 'מלחמת העצמאות' המרצה עצר אותן ואמר להן, תגידו נכבה. בשלב מסוים הן התייאשו ממלחמת המילים הזו, הן פחדו שהוא יפגע להן בציון או משהו ובהגשה הסופית, מול כל החברים שלהן, הן הציגו את העבודה והשתמשו במילה נכבה".
הוא מספר כי "פעם למדנו תוכנה והמרצה הדגים הכול על תמונה של בנימין נתניהו במדי אסיר. איך אמור להרגיש סטודנט שהצביע לליכוד בשיעור כזה? זה שיעור טכני לחלוטין ובכל זאת אנחנו מקבלים דעה פוליטית של מרצה. הייתה כאן סטודנטית משנה א' שהשתתפה בהפרת סדר אלימה, המשטרה עצרה אותה ולקחה לה את המחשב. המרצה דיברה כמה חשוב מה שהיא עשתה וסטודנטית אחרת אמרה לה, תקשיבי זה לא סבבה מה שהיא עשתה, היא באה לפגוע בחיילים. המרצה השתיקה אותה ואמרה שאין לה בכלל זכות לדבר ככה ומי שמשתתפים בדבר הזה הם לוחמי חופש גיבורים.
"המערכת של הקרדיט החברתי כאן ברורה מאוד. עבודה פוסט־ציונית תעלה את הקרדיט החברתי של הסטודנט, הוא ייחשב אמיץ. הבעיה לא מסתכמת במעמד בלימודים כי מי שמלמד כאן הוא גם דמות מפתח בתחום התעסוקה שלי. זאת אומרת שאם אני פותח את הפה ומביע עמדה 'לא נכונה' אני מסכן את הקריירה שלי – הריאיון הזה מסוכן לי. תא צבי קם כדי לשמש אלטרנטיבה, אנחנו ניתן את הקרדיט ואת הגב החברתי. אנחנו נהלל את מי שיוצר יצירה ציונית. לא רק על האומץ אלא גם על טיב היצירה".
מבצלאל נמסר בתגובה: "האקדמיה מגנה בתוקף ובאופן חד־משמעי תמיכה בטרור, פועלת למניעת אלימות ומטפלת בכל מקרה אלימות המתרחש בין כותלי הקמפוס באמצעים העומדים לרשותה. כמוסד להשכלה גבוהה, אנו פועלים במישור החינוכי במגוון דרכים לקידום חיים משותפים, למידה, הוראה ויצירה במרחב רב־תרבותי מאתגר הכולל את כל קצוות הקשת הפוליטית. בבצלאל התקיימו שיחות עם קהילת הסטודנטים והמרצים בהובלת הנהלת האקדמיה ובליווי אנשי מקצוע. אנו נמשיך לשמור על ביטחון כלל הסטודנטים, ללא קשר ללאום שלהם, מוצאם או דעותיהם. הסטודנט העומד בפני ועדת משמעת בשל הפגנת אלימות מילולית חריפה ואף אלימות פיזית, המתועדת בווידאו, עדיין בתהליך וטרם התקבלה החלטה סופית בעניינו. ככל שבפרסום פוסט ברשת חברתית מתקיימת עבירה פלילית או ביטחונית (ובהנחה שאין בפרסום כל קשר או זיקה ללימודים האקדמיים), הסמכות לטיפול בנושא היא של משטרת ישראל ואינה בסמכות האקדמיה. בבצלאל אין ולא הייתה אפליה. מי שטוען אחרת, אינו דובר אמת. אנו מודעים לתקופה המתוחה ומבינים כי חלק ניכר מהשיח מתקיים בתקשורת ובעולם המדיה החברתית. עם זאת, בצלאל פועלת ללא משוא פנים בניהול הנושא המורכב והעדין הזה, ללא השפעות של לחצים חיצוניים מצד זה או אחר. יכולת זו חיונית להמשך החיים המורכבים והעדינים בקמפוסים בתקופה הנוכחית, ולצערנו כנראה גם בעתיד הנראה לעין.
