שמונים יום, זוז! סיפורו פיליאס פוג הישראלי

נתאי לדאני יושב על הגג של בית חב"ד בדרמסלה כשהריאיון בינינו מתחיל. מאחוריו נוף עוצר נשימה, מלפניו מסך זום. במבט ראשון הוא נראה כמו עוד מטייל ישראלי טיפוסי שהרגע סיים צבא וטס להודו, אבל לא – זו כבר התחנה החמישית במסע הקצר והנמרץ שלו, שהתחיל אי שם במועדון ג'נטלמנים בלונדון, ואם זה מזכיר לכם משהו אתם לא טועים – לדאני החליט ללכת בעקבות פיליאס פוג והוא מקיף את העולם בשמונים יום.

מאיפה צץ לך הרעיון הזה?
"נראה לי ששני הדברים שאני הכי אוהב בעולם הם טיולים וקריאת ספרים. כשהשתחררתי מהצבא הייתה ישיבת קריאייטיב בשולחן השבת, ואמרתי שאני צריך לחשוב איזה טיול אחרי צבא אני עושה, כי אין מצב שאני הולך לדרום אמריקה כמו כולם או יוצא לטייל במקומות הקלאסיים. בגלל שאני כל כך אוהב לטייל וכל כך אוהב ספרים, וזה כבר טיול רביעי שאני עושה בעולם, אמרתי טוב, אולי אעשה טיול בעקבות ספר. בהתחלה חשבתי אולי ללכת בעקבות דן בראון או הארי פוטר, בהמשך אפילו צילה של הרוח נזרק לאוויר, אבל אז עלה רעיון לספר האידיאלי שאפשר לעקוב אחריו – מסביב לעולם בשמונים יום, וזה מצא חן בעיניי. הלכתי לחנות יד שנייה וקניתי אותו כדי לרענן את הזיכרונות. ראיתי שהוא עובר במסלול סופר־מגניב וכל יעד ממש שונה מהאחר ויש בו הרבה אנשים מעניינים ומקומות יפים לראות. וזהו, הבנתי שיש לנו את זה, ויצאתי לדרך".

"נורא כיף שיש בית חב"ד בכל מקום, ושחלק מלהיות ישראלי זה להרגיש בבית בכל מקום בעולם שבו אתה נמצא"

בעוד שבספר פוג מתנייד בעיקר באוניות ורכבות, לדאני כמובן ויתר על התענוג ומתנייד במטוסים, אבל חוץ מזה הוא משתדל להיות נאמן למסלול ולהלך הרוח של גיבור הספר. פוג מתחיל את המסע ברִיפוֹ‏רְם־קלאבּ, מועדון של ג'נטלמנים בלונדון. בין הגברים מתפתחת שיחה שבה למעשה הם תוהים תוך כמה זמן ניתן להקיף את העולם. הם זורקים מספרים ופוג מצהיר שיוכל לעשות זאת בשמונים יום. "הם מתערבים על משהו כמו 20 אלף לירות והוא יוצא למסע. מה שמגניב הוא שהצלחתי להגיע למועדון הזה. זה מקום אמיתי שקיים בלונדון. לפני המסע שלחתי מייל שבו הסברתי שאני בלוגר טיולים מישראל שמעוניין להקיף את העולם בשמונים יום, ובאופן מפתיע הם ענו לי בתוך שעתיים ש'זה רעיון מצוין ואנחנו יותר מנשמח לארח אותך'. התחלתי שם את המסע. פגשתי את המנהל של המועדון, הוא לקח אותי לסיור, לחצנו ידיים ואמרנו טוב, ניפגש בתוך 80 יום".

אתה הראשון בעולם שעושה דבר כזה או שיש לך מתחרים?
"קראתי באינטרנט על אדם אחד שעשה על זה סדרת טלוויזיה ולא הצליח לסיים, כי הוא לא הצליח להיכנס למועדון ביום ה־80, האבטחה פשוט לא הכניסה אותו, אז חסרה לו ממש הנקודה הזאת. אני מקווה שאותי האבטחה תכניס", הוא עונה בחיוך.

לדאני (23), השתחרר מהצבא רק לפני חודש. הוא גר בבית הוריו שבדימונה ועובד בשלושה מקומות עבודה – כמנהל בלוג באתר 'למטייל', ככתב תוכן במאקו וכקריין בספרייה לעיוורים. אל המסע יצא ב־9 במאי, והוא עתיד לסיים אותו ב־27 ביולי. בינתיים כבר הספיק לעבור בלונדון, צרפת, איטליה, מצרים והודו. "על תימן דילגתי, משום שאני לא יכול להיכנס לשם עם דרכון ישראלי, אבל בסך הכול אני נאמן למסלול ואמור להמשיך מכאן לסינגפור, ואחר כך לסין, יפן והונג־קונג, שאני מקווה שיאשרו לי להיכנס לשם בגלל כל המגבלות של הקורונה. אחר כך הכיוון הוא לחצות את ארה"ב מהחוף המערבי למזרחי, משם נמשיך לאירלנד ואז בסירה ללונדון. ממש הקפה מלאה של העולם".

איך הגיבו בסביבה שלך על הפרויקט הזה?
"האמת שהתגובות ממש משעשעות. למשל בהודו, היכן שאני נמצא כרגע, זאת בירת הסמים. אז אנשים כל הזמן מנסים להציע לי לנסות כל מיני דברים ושואלים אם אני מעשן. אני אומר להם 'לא, מה אני משוגע?', ואז הם אומרים לי 'אחי, אתה מקיף את העולם ב־80 יום, נורמלי אתה לא'. אז כן, אנשים ממש מופתעים מזה שמישהו בחר שזה יהיה הטיול אחרי צבא שלו, כי בדרך כלל אחרי הצבא אתה רוצה לנוח, והטיול שלי מאוד אינטנסיבי. אני עובר מעיר לעיר ומקהילה לקהילה ומכיר אנשים בקצב אסטרונומי".

ובתוך היעדים שאתה נמצא, אתה מנסה גם להתחקות אחרי פוג?
"זה לא כל כך בר ביצוע, כי בגדול פוג כמעט לא עוצר באף מקום אלא בעיקר מתנייד באוניות ורכבות, הוא ממש במרוץ להקיף את העולם, ואני עוצר במקומות מעניינים בשביל לחוות אותם. כשאני מגיע למקומות, מאוד חשוב לי לשבת עם המקומיים, לקחת כמה ימים בכל עיר כדי להבין איפה אני נמצא ולחקור על התרבות של האנשים שנמצאים שם. לפני המסע הוצאתי מדבקות שכתוב עליהן 'איזה עולם יפה, תודה שעזרתם לי להקיף את הגלובוס בשמונים יום'. בכל פעם שיש לי שיחה מעניינת עם מישהו אני נותן לו בסוף מדבקה. זה יכול להיות בבית קפה או עם הדיילת במטוס או עם איזה מוכר ירקות. אז יש מלא מדבקות שמסתובבות בעולם עכשיו. כשהייתי במצרים אפילו הזדקקתי לרופא, אז עכשיו יש לו גם מדבקה על המכונה של ה־MRI".

"הרבה פעמים יש לי סיטואציות עם אנשים נחמדים, ואז אני נותן להם את המדבקה בלי שסיפרתי להם על המסע, הם הולכים כמה צעדים, קוראים את המדבקה, חוזרים אחורה ואז אומרים לי 'מה אתה עושה לעזאזל?'. אנשים בעיקר מאוד מופתעים, כי זה רעיון שיוצא מהקופסה, אבל אני מספר שהמטרה שלי היא להכיר את העולם בצורה טובה יותר, ואז הם ממש מתרגשים".

מה באמת מרוויחים מבחינה אישית ממסע כזה?
"אחת הסיבות שבגללה אני עושה את זה, היא שאנשים מרגישים שבשלוש השנים האחרונות העולם ממש התפורר, ואפילו הפך קצת לאכזר. יש את הקורונה וישנה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, אנשים מרגישים ממש רחוקים אחד מהשני ולא חברים אחד של השני, ומאוד קשה לעשות חיבורים. המטרה שלי בטיול היא להראות גם לאנשים שעוקבים אחריי בבלוג אבל גם לאנשים שאני פוגש, שבסוף, למרות שנדמה שהעולם הוא אכזר, הוא באמת נהדר".

"כשאני מגיע למקומות, חשוב לי מאוד לשבת עם המקומיים, לקחת כמה ימים בכל עיר כדי להבין איפה אני נמצא ולחקור על התרבות של האנשים שנמצאים שם"

ולא חסרים מפגשים אקראיים כאלו.
"לפעמים אני נקלע לסיטואציות ממש משעשעות. למשל, אחרי שלושה ימים במילאנו נגמרו לי הרעיונות לבילוי, אז בדקתי בפייסבוק אילו דברים יש לעשות וראיתי שעומד להתקיים מפגש של קהילה ממש מעניינת שקוראים לה 'בלה בלה'. אלו אנשים מכל העולם שנפגשים בכל מיני מקומות להחליף ביניהם שפות. לכל שולחן יש דגל ואתה מגיע ויושב לידו וזו השפה שבה מדברים. פגשתי אנשים מעניינים מכל העולם, ותרגמו את הסיפור שלי לשמונה שפות באיזה ערב החלפת שפות בבר במילאנו. באחד הימים האחרים באיטליה מצאתי את עצמי במסיבת רווקות. זה קרה כשהזמנתי סדנת בישול  דרך האינטרנט אצל איזו אישה יהודייה שעושה סדנאות, ואז היא כתבה לי שהיא ממש מצטערת אבל יש לה איזה אירוע סגור באותו יום. סיפרתי לה את הסיפור שלי והיא אמרה 'יודע מה, תן לי לבדוק'. בקיצור הפכתי להיות מסמר הערב במסיבת רווקות במילאנו עם חבורה של בנות צרפתיות. היום הייתי בשיעור אצל הדלאי לאמה, שהגיע ממש במקרה לשיעור בהודו. אסור להכניס טלפונים והייתי צריך קצת מזכרות משם, אז הבאתי לצלמים שלו מדבקות ואמרתי להם מה אני עושה והם ממש התלהבו. עכשיו יש מדבקות של הטיול שלי במקדש של הדלאי לאמה".

מנהל המועדון שלדאני פגש בלונדון מלווה אותו לאורך המסע. "אנחנו מתכתבים כל הזמן, והוא ממשיך לעקוב. אבל הכי מגניב זה להגיע לקהילות ישראליות. נורא כיף שיש בית חב"ד בכל מקום, ושחלק מלהיות ישראלי זה להרגיש בבית בכל מקום בעולם שבו אתה נמצא".

לדאני מעיד על עצמו שתמיד היה הרפתקן. "מאז ומתמיד אהבתי לטייל, וכשהייתי במכינה הקדם צבאית גיליתי שאני מאוד אוהב לטייל לבד. גרתי אז בירושלים שנה, ואני זוכר שבימי רביעי תמיד הייתה מערכת שלא רציתי לעשות. זה היה יום מלא בשיעורים שלא עניינו אותי. סגרתי עם המדריכים שלי שבימי רביעי אני מסתובב בירושלים לבד. לפעמים הייתי סתם מסתובב בעיר או יוצא למסלול קצר או קופץ לאיזה מעיין, הייתי הולך ברגל לבד ופשוט נותן לדברים לקרות, וככה היו נוצרים כל מיני מפגשים מעניינים.

לאחר מכן יצא לשליחות לבד בארצות־הברית. "גיליתי שאני בנאדם כזה שפשוט אוהב להיזרק. אוהב לפגוש אנשים מעניינים. אוהב ללכת לאיבוד ואוהב לכתוב על זה. אני נהנה למתוח את הגבולות שלי ולהיות במקומות שבחיים לא חשבתי שאהיה בהם. ואני אוהב להעביר את החוויה הזו גם לאחרים. אם אני מצליח לעורר השראה אפילו בבן אדם אחד שקורא את הפוסטים או את הבלוגים שלי, ואומר לעצמו 'וואו, העולם בעצם ממש סבבה', אז אני מרגיש שעשיתי את שלי".

אתה בחור דתי, מה קורה איתך בשבתות?
"כיוון שהטיול כל כך אינטנסיבי והכול קורה בקצב מהיר, טוב לי שיש יום אחד בשבוע שבו אני אומר לעצמי 'היום לא עושים כלום. היום אני נח, ישן צהריים, היום אני אוכל כמו שצריך'. זה נותן לי אנרגיות להמשיך את הטיול. היום הזה של שבת נותן לי את האפשרות לקחת עוד שבוע של טיול. נראה לי שלא הייתי שורד את הטיול שלי בלי לשמור שבת".

"אני מעדיף להתכלב קצת וליהנות מהכיף של הטיול. למדתי שאם מטיילים נכון, בסוף אתה מבין שמה שמגניב בעולם זה הנוף שנמצא מאחוריך ולא באיזה מלון אתה הולך לישון"

איך טיול כזה משפיע עליך?
"אני חושב שהעניין של לטייל לבד הוא מאוד חשוב. כל החיים אנחנו מאוד מושפעים מאנשים אחרים והם תמיד משפיעים עלינו. אני לא אגיד שזה לא נעים ונוח לפעמים, אבל בטיול לבד אתה לומד את עצמך, אתה יודע לדייק את עצמך ולהגיד מה עושה לך טוב, מה נעים לך ומה לא נעים לך. זה ממש מסע שאני עובר עם עצמי לטוב ולרע – אם יש לי חוויות טובות, אז איך אני מתמודד איתן והופך אותן לעוצמתיות, וגם הפוך – אם יש איזה משבר בטיול, אז איך אני מלמד את עצמי לצלוח אותו. לטווח הארוך אני מרגיש שאני יוצא מזה מחוזק, כי אם אתה יודע שאתה מסוגל להתמודד עם משבר כשאתה במדינה זרה במדינה במרחק 12 שעות טיסה, אז כשאתה מגיע הביתה כל משבר נראה פתאום קטן".

היו פעמים שהרגשת בסכנה?
"ממש אתמול בהודו היה לי כזה רגע. כדי להגיע מניו־דלהי לדרמסלה צריך לקחת אוטובוס שנוסע 12 שעות בלילה. זה אוטובוס שנוסע מ־20:00 בערב עד 8:00 בבוקר, וכולם אומרים שזה מאוד נוח כי אתה פשוט ישן רוב הזמן. זה היה היום הראשון שלי בהודו, הדבר הראשון שעשיתי. מי שהיה בהודו יודע שהכבישים שם מסוכנים. זו נהיגה על צוקים. הנהג נסע במהירות גבוהה והרגשתי ממש בסכנת חיים. אמרתי לעצמי שאני צריך לברך הגומל אם אני עובר את הנסיעה הזאת כמו שצריך, וזה מה שיקרה השבת בבית חב"ד. אז זה באמת מפחיד ולוקח אותך לקצוות שהם לא תמיד נעימים, ברור לי שאת הדרך חזרה אעשה ברכבת ולא באוטובוס".

אחת מתוצאות הלוואי ממסעו של ז'ול ורן, מחבר הספר, הייתה היכולת שלו לתפוס תמונה עכשווית של הקולוניאליזם באותם ימים ושל רצונם של אנשי המערב "לחנך" מחדש את אנשי המזרח. "גם במסע שלי אני נחשף לפער הזה", מודה לדאני, "אתמול, לפני שעליתי לאוטובוס היו לי שלוש שעות בניו־דלהי, ושם אתה מגלה את ההבדלים של החיים. אתה רואה ילדות קטנות ברחוב שמתחננות למים או לחמישה שקלים בשביל אוכל, ואתה רואה אנשים ישנים ברחוב, וכולם מאוד־מאוד רזים. אני מעדיף לקחת את זה לכיוון של פתאום כל הצרות שלי מתגמדות ואיזה בר־מזל אני שאני חי את החיים שיש לי. חשוב לי מאוד בדברים שאני כותב להראות גם את הצדדים האלה, שאם יש לי מפגש לא נעים עם נהג מונית במצרים אז אני כותב עליו. חשוב לי להראות לעצמי וגם לאנשים שעוקבים אחריי שלא הכול ורוד, אבל יותר מזה – גם להגיד מה אנחנו יכולים לעשות כדי להתגבר על זה".

"אנשים כל הזמן מנסים להציע לי לנסות כל מיני דברים ושואלים אם אני מעשן. אני אומר להם ׳לא, מה אני משוגע?׳, ואז הם אומרים לי: ׳אחי, אתה מקיף את העולם ב־80 יום, נורמלי אתה לא׳"

הוא מספר ש"בוונציה, למשל, הייתה לי שיחה ממש מעניינת עם הנהג של הגונדולה. הוא סיפר שאצלם הרישיון להסעת הגונדולה עובר במשפחה דורות אחורה, ובגלל כל ההתחממות הגלובלית הוא מפחד שהבן שלו חלילה יצטרך ללכת לבית ספר ולא יוכל יותר להיות נהג גונדולה, כי לא תהיה ונציה יותר בעוד כמה שנים. מצד אחד זה סיפור מאוד עצוב ואני רוצה לספר אותו לעולם, אבל מצד שני אני רוצה גם לבוא בקריאה לפעולה ולהגיד שיש דברים שאנחנו יכולים לעשות, אז במקרה כזה אני אוציא ציטוט כמו 'עזרו לבן של נהג הגונדולה שלי לא ללכת לבית ספר בעשר השנים הקרובות'".

ועכשיו לשאלת המיליון – כמה עולה מסע כזה?
"השתדלתי מאוד שזה יהיה הכי זול שאפשר. רוב הטיול מומן מהמענק של הצבא. אם לא הייתי מקבל אותו, לא הייתי יוצא למסע הזה בחיים. בסיכום הכללי טיול כזה עולה בערך 32 אלף שקל. אני טס רק בטיסות לואו־קוסט, מסתובב רק עם תיק גב ששוקל 12 קילו וישן רק בהוסטלים. ואני אומר לעצמי שזה בסדר אם בארוחת הבוקר והערב אני אוכל תפוח ולא אשב לאכול במסעדה".

לדבריו הוא "מעדיף להתכלב קצת וליהנות מהכיף של הטיול. למדתי שאם מטיילים נכון, בסוף אתה מבין שמה שמגניב בעולם זה הנוף שנמצא מאחוריך ולא באיזה מלון אתה הולך לישון. ואז הטיול הופך להיות פי מאה יותר כיף, כי יש לך הרבה יותר כסף לנצל על חוויות מגניבות או על עוד עיר שאתה יכול לבקר בה.

ומה יקרה כשתחזור? יש לך חשש מאיזו נפילת מתח?
"זו שאלה מצוינת, שאפילו קצת מכניסה אותי לחרדות. אני מעדיף לא לחשוב עליה. אבל בגלל שאני מכיר את עצמי אני מניח שכשאחזור לארץ אחסוך כסף, ואז אשב שוב באיזו ישיבת קריאייטיב בשולחן שבת ואחשוב על המסע הבא".