אחרי ששכן במשך שנים בקניון אושילנד בכפר־סבא, מיקום מעט ביזארי למסעדת בשרים, "המקדש" חנך לאחרונה את משכנו החדש בפתח־תקווה בליבו של פארק הייטק. העיצוב שודרג אף הוא עם שילוב של אלמנטים מערביים ויפניים, שימוש בחומרים כמו בטון וברזל בוורוד ושחור, וגולת הכותרת – עץ דובדבן פורח יפהפה ומרשים שיורד מתקרת המסעדה.
ניכר כי חושבים כאן לעומק על חוויית הסועד. מהמלצרים שאוחזים ברמת ידע גבוהה מהממוצע ועד לאפשרויות שמוצעות פה. מעבר לתפריט השוטף יש גם תפריט טעימות, ופעמיים בחודש שף המסעדה לירן בלו עומל על ארוחה מיוחדת בת 12 מנות, שמשולבת בסדנת טעימות של ויסקי לסעודה בת שלוש שעות בעלות של 350 שקלים.
ב"מקדש" מגדירים את עצמם כ"היכל קולינרי בשרי" ומצהירים שלא תמצאו אצלם מנות בנאליות כמו סטייק אנטרקוט או צ'יפס, ואכן אין במקום גם מנות ילדים. מצד שני מי רוצה לקחת ילדים למסעדה שמקדשת בשר איכותי ומציבה במרכז השולחן פלטה רותחת של 600 מעלות?
פתחנו עם קרפצ’יו. פרוסות דקות של שייטל חי בתיבול שמן, בלסמי, מלח גס, פרוסות צנונית, פלפל חריף וגרידת פרמזן טבעוני. הבשר היה טרי אבל המנה בכללותה הייתה די סטנדרטית ולא הרשימה במיוחד, ומטרנד חיקויי החלב הטבעוניים היה ראוי להיפרד כבר ב־2021.
לעומתה, הארטישוק הירושלמי שבושל בסגנון הודי היה מעניין: עטוף בראס אל חנות ומונח מעל קרם שום וחלב קוקוס לימוני הוא חוסל חיש מהר. גם סשימי הלברק היה מוצלח והציוות שלו לקוביות סלרי וג'ינג'ר, עלי כוסברה כשהוא שוחה בשלולית של רוטב אשכולית גרמה לנו להצטער שהמנה הייתה קטנה יחסית.
המשכנו לעיקריות. כאמור הבשר מגיע נא והוא מיועד לצריבה אישית על פלטה רותחת שמקורה ביפן. הפלטה מוחלפת במידת הצורך כשהיא מתקררת. הגימיק, שכבר נתקלנו בו במסעדות בעבר וכאן נחשב לאטרקציה המרכזית, בהחלט חביב. הוא מעניק לסועדים תחושת מאסטרשפיות, מוסיף עניין לסעודה ומאפשר שליטה מרַבית במידת עשיית הבשר.
ראשונות עלו ובאו "חטיפי אסאדו" – פרוסות דקות מקשתית אנגוס, עשירות מאוד בשומן, מה שהופך אותן לבשר מושלם לצלייה על הפלטה היבשה. מלח־פלפל, רוטב ברביקיו וצ'ימיצ'ורי מוגשים כעזרים אבל אפשר כמובן גם לנשנש אותם נטורל. אחריהן הגיע נתח הטומהוק הישראלי הענק (והיקר, הוא מספיק לשלושה סועדים) – הצריך יותר השקעה וזמן בצלייתו. אחרי שעבר יישון יבש של 42 יום הוא נצרב ונפרס לפני ההגשה בתנור פחמים כך שהמעטפת שלו הגיעה לשולחן כשהיא כבר צלויה. הצריבה הראשונית פתחה את הטעמים ויצרה קראסט לנתח העבה והעצום הזה. היתרון בצלייה על האבן הלוהטת הוא שהשומן והנוזלים שניגרים עליה מעניקים ארומה מעושנת וצלייה נקייה ללא שמן או חומרים אחרים.
במקדש משקיעים ב"ראבים" (תערובת התבלינים שעוטפת את הנתח) וב"ברֵיינים" (השרייתו במים מומלחים ומתובלים) שלהם. אנחנו דגמנו את הפרגית השחורה, שנחה 24 שעות במרינדה של רוטב ווסטרשייר עם ויסקי מעושן ובהמשך נצרבת בתנור לבנים. היא הייתה עסיסית אך שרופה מעט. תבשיל הפריקי שהוגש לצידה היה החלק היותר מוצלח במנה והפגין איזון ועומק.
שיא ההפתעה היו הקינוחים. הגענו עם ציפיות די נמוכות ממקום שמוקדש לבשר בכל הקשור למנה אחרונה, אך כל מה שהזמנו היה טעים או מקורי או שניהם. הפבלובה המפורקת כללה מיקס של קרם פטל, וניל ולימון שעבדו טוב ביחד, עם העמדה מהממת של שברי טוויל וניל לבן ופטל בוורוד עז. עוגת הנמסיס הייתה משהו בין עוגת מוס לעוגת שוקולד רכה (ולא חונקת כלל כפי שלפעמים נופלים בה) עם קרם קרמל (בתפריט הובטח פיסטוק אבל סלחנו) ושטרויזל, ואילו הקרם ברולה הוגש על בסיס חלב קוקוס והיה אחד הטעימים שנגסנו בהם בגרסת הפרווה.
ומילה לסיום שדווקא לא קשורה לאוכל, אך יש בה כדי להעיד על האנשים שמאחורי "המקדש" (ולב רגיש איכשהו ימצא דרכו גם אל תוככי הצלחת). באתר המסעדה מפורטים הסדרי הנגישות במקום עד לרמת החניה והשילוט, ומספר טלפון של נציג ייעודי. מיותר לציין שגם אתר האינטרנט עצמו מונגש. ניכר כי הנושא קרוב לליבם של הבעלים וכי הושקעו בו מאמצים חשיבתיים וכספיים, ועל כך הם בהחלט ראויים לציון. מי ייתן שמקומות נוספים ילכו בעקבותיהם.
motzash.food@gmail.com
