"נשים צריכות להיות חזקות, אנחנו פשוט חייבות את זה לעצמנו"

"במהלך היומיום אנחנו רואים לא פעם נשים בהיריון בסופרמרקט עם ילד ביד אחת, שקיות כבדות ביד השנייה, ואף אחד לא פוצה פה. אבל אם תשים את אותו המשקל על מוט, פתאום לכולם יש מה להגיד", אומרת אפרת לב, מאמנת קרוספיט מהעיר אפרת ואלופת הארץ עד 60 קילוגרם בענף ה־Powerlifting – הרמת כוח בעברית. זהו ענף ספורט המבוסס על הרמת מוט משקולות, שמורכב משלושה תרגילים בתנוחות שונות (ראו מילון מונחים, ד"מ). בשנים האחרונות הוא הפך לפופולרי מאוד בקרב נשים רבות במגזר הדתי בישראל. "נשים חייבות להיות חזקות, ידוע שבשלב מסוים הן סובלות מהיחלשות בעצמות וכבר הוכח מדעית שאימוני כוח מונעים את זה, אנחנו פשוט חייבות את זה לעצמנו", אומרת לב.

היא גדלה בבית חב"דניקי והייתה עם הוריה בשליחות בסידני אוסטרליה, מגיל 5 עד גיל 19, שם שימש אביה כרב הקהילה היהודית־ישראלית. "ספורט היה חלק בלתי נפרד מהתרבות בבית הספר בסידני אבל אני שנאתי ספורט, הייתי ילדה אסתמטית עם עקמת ומחוך גב, תמיד זו שיושבת בצד או שבוחרים אותה אחרונה לקבוצות", מודה לב, "הכול השתנה לפני שבע שנים בגיל 33, במהלך ההיריון השלישי שלי, שם כמו בשניים הקודמים סבלתי ממחלה שגורמת להקאות במשך כל תשעת חודשי ההיריון. במקרה הזה אחרי שלושה חודשים, אושפזתי במשקל 46 קילוגרם ועד הלידה שכבתי במיטה ולא יכולתי לזוז. סבלתי גם מבעיות לב וכבד והקרדיולוג אמר לי שאם לא אתחיל לעשות ספורט, יהיה לי לב של אישה זקנה. במשך תקופה בעלי היה צריך להרים אותי על הידיים לכל מקום והבטחתי לעצמי שדבר כזה לא יקרה שוב ושלעולם לא אהיה כל כך חלשה".

כלנית טאוב: "התפדחתי להיות עם התלבושת התקנית כי אני לא רגילה להסתובב ככה, בטח לא ליד מאה נשים. אני תמיד עם שמלות ארוכות עד הרצפה, אבל אחרי כמה דקות כשראיתי שכולן לבושות ככה ואף אחת לא פותחת עליי עיניים, הרגשתי שיש כאן משהו קהילתי משותף וזה עזר לי להירגע"

לאחר הלידה החלה לב להתאמן בבית עם שכנה שהיא מאמנת, "באימון הראשון היא שמה לי בידיים משקולות ורודות במשקל קילו וזו הייתה אהבה ממבט ראשון", היא נזכרת בחיוך, "בשבועות הראשונים היה לי קשה לעשות פעולות פשוטות אבל לאט־לאט בניתי את עצמי והתקדמתי. בעלי ספורטאי בנשמה שמשתתף באיש הברזל (טריאתלון שבו שוחים 3.86 קילומטר, רוכבים על אופניים 180 קילומטר ורצים מרתון מלא של 42 קילומטר, ד"מ). כיוון שהוא גם רופא מרדים, אין לו זמן ללכת לחדר כושר, אז יש לנו חדר כושר בבית, מה שעזר לי להתחיל להתאמן בהרמת כוח, ענף שגיליתי ביוטיוב ולימדתי את עצמי את התנועות הנכונות".

לפני חמש שנים נפתח באפרת מועדון קרוספיט, שהיא שיטת אימונים המשלבת הרמת משקולות, תרגילים מתחום התעמלות המכשירים, אלמנטים אירוביים וכוח מתפרץ. "חברה הציעה לי שנלך לאימון אבל בשלב הראשון סירבתי. עד אז מעולם לא התאמנתי ליד אנשים וזה הביך אותי. בסוף היא שכנעה אותי וכבר באימון הראשון עפתי באוויר. כשהצטרפתי יכולתי להרים משקולות במשקל הגוף שלי, תוך שנה הכפלתי את זה, והיום אני יכולה כבר להרים פי שלושה", היא מספרת, "אחרי שנה של אימונים התחלתי שנה של לימודים במכון וינגייט, הפכתי למאמנת קרוספיט ומאז אני מאמנת במועדון באפרת. אחרי שהעליתי סרטון לפייסבוק, פנה אליי מאמן שהמליץ לי להתחיל להתחרות בתחום, ובאמת לפני שלוש שנים השתתפתי בתחרות הראשונה".

לפני תחרות הבכורה עמדה לב בפני דילמה לא קטנה, "בתחרות בהרמת כוח חייבים ללבוש חליפה תקנית שנראית כמו בגד ים משנות ה־50 עם מכנסיים קצרים. בשלב הראשון ביקשתי ללבוש טייץ מתחת וסירבו לאשר לי, אז החלטתי שאני לא מתחרה", משתפת לב, "התבאסתי מאוד, חשבתי הרבה והחלטתי להתחרות בכל זאת. בתחרויות עצמן אני עם חצאית עד רגע לפני הרמת המשקולות ולובשת אותה חזרה ברגע שאני מסיימת. לכן אני שמחה מאוד שהצלחנו עכשיו לארגן תחרות לנשים בלבד".

איך הסביבה מגיבה למה שאת עושה?
"אפרת הוא יישוב מאוד פתוח ואני חושבת שאנשים נדהמים ממה שאני עושה, לא מפני שאני אישה אלא מפני שאני מאוד קטנה בממדים שלי ועדיין מצליחה להרים מהרצפה 145 קילוגרם (שיא שנופץ במהלך הכנת הכתבה ועומד כעת על 150 קילוגרם, ד"מ). אני תמיד אומרת שבתוכי יש אישה גדולה".

עד כמה ענף הרמת הכוח מפותח בישראל?
"ביחס למדינות אחרות בעולם הסצנה בארץ קטנה למדי, אבל היא הולכת וגדלה. העובדה שלא מדובר בענף אולימפי הופכת אותו לפחות אטרקטיבי, אבל אני עדיין רואה בכל שנה הרבה צעירים שמצטרפים, וזה מעודד מאוד".

מה תאמרי למישהי שקוראת את הכתבה ומתלבטת אם להתחיל להתאמן?
"יש משהו מאוד מעצים במה שאנחנו עושות. בתור נשים אנחנו מתעסקות יותר מדי בדימוי גוף ובלחץ מהמשקל שלנו, ועיסוק בהרמת כוח משנה את דרך המחשבה בנושא הזה. אני רואה הרבה נשים במועדון, שבשלב הראשון חשוב להן איך הן נראות, ואני תמיד אומרת להן שתוך כמה חודשים כל מה שיעניין אותן הוא המשקל שהן מרימות וזה מה שקורה. בנוסף, העבודה גורמת לנו לשרוף שומן באופן טבעי, וזה עיסוק שטוב פיזית ומנטלית ואני ממליצה עליו בחום".

שרה אילוז: "הפכתי בריאה יותר בכל מובן, הביטחון העצמי שלי התחזק והתמכרתי לא רק לאנדרופין, אלא גם לטיפול העצמי שהוביל בסופו של דבר גם לירידה במשקל בצורה בריאה"

התחרות שבה זכתה לב התקיימה בראשון־לציון בסוף מאי האחרון והייתה כאמור תחרות הרמת הכוח הראשונה לנשים בלבד שהתקיימה בישראל. "בתחרות השתתפו 35 נשים, שהתחרו בקטגוריות גיל ומשקל שונות, וביניהן היו גם שלושה דורות של סבתא, אמא ונכדה, זה היה מקסים", מתארת שרה אילוז, מפיקת האירוע, "התחרות התקיימה במועדון הכושר פיטנס לנד, שהוא גם פדרציה עצמאית של הענף וכל תחרות שמתקיימת שם מוכרת ברמה הבינלאומית". הפקת האירוע הוא שיאו של תהליך שהחל לאחר שפרץ משבר הקורונה, אז הקימה אילוז קבוצת פייסבוק בשם Women who lift  Israel, שבה חברות נשים שעוסקות במגוון שיטות אימון.

"בתקופת הסגר הראשון ניסיתי ליצור קבוצה שתעביר את האווירה של חדר כושר, ועם הזמן נוצרה שם קהילה שמונה היום 2,000 חברות, בהן גם מתאמנות מארצות־הברית, קנדה, צרפת ומקומות אחרים בעולם. המטרה הראשונית שלי הייתה שנעודד זו את זו בתקופת הסגר, אבל עם הזמן היא השתנתה והמטרה היום היא להעצים נשים באמצעות אימוני כוח ולעורר מודעות לחשיבות של להיות חזקות מבחינה גופנית ומנטלית", אומרת אילוז, "בכל שבוע אנחנו מעלים בקבוצה ריאיון עם איש מקצוע בתחום, יש שם כבר הרבה מידע וזה רק ממשיך וגדל. אני אוהבת שהקהילה שלנו מורכבת ממקצועניות, מנשים רגילות כמוני שפשוט מכורות לעניין, וממתחילות שמחפשות מידע איך לעשות נכון את הדברים. כל זה יוצר קהילה מדהימה".

אילוז, שעלתה לארץ לפני 19 שנה ממונטריאול, חיה היום בגבעת־שמואל עם בעלה ובנה. "כל חיי ניסיתי להוריד מהמשקל, והעיסוק במשקולות שינה את דרך המחשבה שלי. היום בעיקר חשוב לי להיות בריאה ולהתגבר על בעיות בריאות שונות שסבלתי מהן", משתפת אילוז, "אני עושה אימוני קרוספיט חמש פעמים בשבוע, וענף הרמת הכוח פתח בפניי עולם חדש. הפכתי בריאה יותר בכל מובן, הביטחון העצמי שלי התחזק והתמכרתי לא רק לאנדרופין, אלא גם לטיפול העצמי שהוביל בסופו של דבר גם לירידה במשקל בצורה בריאה. זה מסר שחשוב לי לשתף עם נשים אחרות. בעבודה שלי בהייטק אני נתקלת לפעמים בסיטואציות מאוד מלחיצות, ובזכות העיסוק הספורטיבי שמשפיע על כל חיי, היום אני צולחת אותם בצורה קלה הרבה יותר".

אילוז, שהפיקה בשנים האחרונות כמה אירועי קרוספיט ולימוד הגנה עצמית, למדה בזכות הקבוצה שלה על הצורך של נשים לתחרות פנימית שלהן. "יש אצלנו אתלטיות מוכשרות מאוד, ורבות מהן התלוננו שאינן יכולות להשתתף בארבע התחרויות שמתקיימות בארץ בשנה, בגלל נושא הצניעות. חוץ מזה הרגשתי שזה גם לא הוגן שיש נשים שצריכות ללכת נגד מה שהן מאמינות כדי להתחרות. אני מגדירה את עצמי כדתייה־לייט אבל אחותי חרדית ומהרקע שאני מגיעה ממנו אני מבינה היטב את הקושי שנשים מתמודדות איתו. היה מרגש לראות בתחרות בין השאר אישה מבני־ברק, שמעולם לא התחרתה לפני כן, זוכה בקטגוריה שלה", אומרת אילוז, "זו הייתה ההפקה הגדולה ביותר שהייתי קשורה אליה ונדרשו שמונה חודשים להרים אותה על הרגליים. היו לנו מספר שופטים בינלאומיים, כולל שופטת שהגיע מסלובקיה ואיריס שכטר, ישראלית שהיא גם אתלטית בענף והייתה אחראית על כל הצד הטכני־שיפוטי. היא מקיימת תחרויות בארץ במשך עשור ואני שמחה שהצלחנו לשכנע אותה לקיים תחרות לנשים בלבד, אחרי שהיא הבינה את הצורך והכישרון שנמצא בשטח. בנוסף היו לנו גם יועצות צניעות, שטיפלו בהיבט הזה".

אפרת לב: "בתור נשים אנחנו מתעסקות יותר מדי בדימוי גוף ובלחץ מהמשקל שלנו, ועיסוק בהרמת כוח משנה את דרך המחשבה בנושא הזה. אני רואה הרבה נשים במועדון, שבשלב הראשון חשוב להן איך הן נראות, ואני תמיד אומרת להן שתוך כמה חודשים כל מה שיעניין אותן הוא המשקל שהן מרימות"

מתי תתקיים התחרות הבאה?
"המטרה היא לקיים את התחרות מדי שנה, למרות שיש כבר נשים שמבקשות שנקיים אחת נוספת לקראת ראש השנה, אבל זו הפקה מורכבת ואני רוצה שכל אירוע יהיה ברמה הגבוהה ביותר. אני מאוד גאה שחברת סיילספורט, שמספקת ציוד לחדרי כושר, מימנה צלם לאירוע, העניקה אלף שקל לכל מנצחת, בנוסף למתנה לכל משתתפת, והעניקה ציוד יוקרתי לזוכות. עוד לא היה תקדים לדבר כזה בישראל".

מתחרה נוספת בתחרות הייתה כלנית טאוב, תושבת אפרת בת 35 שמתאמנת אצל אפרת לב וסיימה שנייה בתחרות בקטגוריה עד ל־100 קילו. "אני מתאמנת באופן שוטף עם שרוולים ארוכים וחצאית ומעולם לא הפריע לי שלא אוכל להתחרות כי הבנתי שזו פשוט לא אופציה עבורי ולא חשבתי שאי פעם זה יהיה אפשרי", מודה טאוב, "אבל ברגע ששרה פרסמה שתתקיים תחרות רק לנשים הייתי פשוט בעננים. במשך תקופה התמקדתי רק בהרמת כוח ותוך כמה שבועות התקדמתי מאוד ואני בטוחה שבשנה הבאה אהיה אפילו טובה יותר".

למה בעצם ישנה התעקשות על לבוש לא צנוע במהלך תחרות בהרמת כוח?
"זה חייב להיות ככה כי השופטים צריכים לראות שמיישרים לגמרי את הרגליים, המרפקים והמותניים. כשהתאמנתי לתחרות, שאלתי את אפרת אם אני עושה את הדברים כמו שצריך, והיא לא יכלה לומר לי בגלל החצאית, אבל עדיין, אין סיכוי שאתאמן בלבוש לא צנוע כשיש גברים בסביבה".

איך הרגשת במהלך התחרות?
"ערב קודם הגענו לשקילה, ובתחרות עצמה בשלב הראשון התפדחתי להיות עם התלבושת התקנית כי אני לא רגילה להסתובב ככה, בטח לא ליד מאה נשים. אני תמיד עם שמלות ארוכות עד הרצפה, אבל אחרי כמה דקות כשראיתי שכולן לבושות ככה ואף אחת לא פותחת עליי עיניים, הרגשתי שיש כאן משהו קהילתי משותף וזה עזר לי להירגע".

בתחרות עצמה הציגה טאוב יכולת נהדרת, שכללה גם שבירת שיא אישי באחד מהתרגילים. "הייתה שם פשוט אנרגיה מהממת", היא משחזרת בהתלהבות, "עליתי לתחרות עם גרבי וונדר וומן, כולן עודדו אותי מסביב, ואחרי ששברתי את השיא הייתי פשוט בעננים. זו הייתה פריצת דרך בשבילי, הייתי גאה בעצמי וסיימתי עם התחושה הכי טובה בעולם. אהבתי את האווירה התחרותית, שמחתי ששברתי את הציפיות שלי מעצמי ואני עדיין מתקשה להירגע. כל אישה שאני פוגשת, אני מציעה לה לראות את הסרטון שלי משם".

טאוב עלתה לארץ מקליבלנד לפני כ־18 שנה לאחר שהתחתנה עם ישראלי ששמו יצחק, ולזוג שלושה ילדים. "כילדה ספורט לא היה הדבר הכי חשוב בעיניי, למרות שהייתי ילדה פעילה ושיחקתי בייסבול בבית הספר", היא נזכרת, "לפני שבע שנים, כשהבן השלישי שלי נולד הרגשתי שאין לי כוח לרוץ אחריו ואחרי השניים האחרים, לא אהבתי שאין לי סיבולת לב־ריאה והתחלתי לרוץ. אפילו רצתי כמה פעמים 10 קילומטר וחצאי מרתון. לפני ארבע שנים נפצעתי בשריר ברגל והפיזיותרפיסטית אמרה לי ששרירי הליבה שלי מאוד חלשים, מה שהוביל אותי להירשם לאימוני קרוספיט ופשוט התאהבתי בזה".

לפני שנתיים וחצי נפצעה טאוב בתאונת דרכים לא פשוטה, מה שמונע ממנה עד היום את האפשרות לרוץ, אבל היא עדיין יכולה להמשיך להתאמן. "אחד הדברים שמדהימים בקרוספיט הוא שגם אם את לא יכולה לעשות תרגיל מסוים, אז יש תרגיל אחר שעובד על אותם שרירים. אני מאוד אוהבת את העיסוק בהרמת כוח, כי מעבר לעובדה שמדובר בספורט, זה ענף שאם תעבדי קשה ותתמידי בו, תוכלי להגיע רחוק. באימון הראשון התאמנתי עם ארבעה קילו וזה היה לי קשה, בתחרות כבר עשיתי אותו דבר רק עם 60 קילו. אני מתאמנת ארבע־חמש פעמים בשבוע ומשתפרת כל הזמן. אחרי התאונה לא ידעתי אם אצליח לחזור לספורט, עד היום יש אלמנטים שקשה לי לעשות, וזה מדהים עבורי שלמרות ההגבלות אני יכולה להמשיך ולהתקדם".

לעיסוק בהרמת כוח יש אפקט גם מעבר לאימונים עצמם?
"בהחלט, זה גם עוזר לי ביומיום. בין השאר אני מתנדבת באיחוד הצלה, ובפסח החובש קרא לי לסחוב איתו מטופל, והנהג לידו אמר לו שצריך מישהו חזק למשימה. החובש הרגיע אותו ואמר לו שהוא יודע ממי הוא ביקש ובאמת הצלחתי לעשות את זה. אני זוכרת שאחרי שהתחתנתי הפסקתי לנסות להכין חלות, כי לא הייתה לי יכולת ללוש את הבצק, סיטואציה שהיא קשה נפשית עבור אישה דתייה. היום כבר יש לי את הכוח בידיים".

מה בעלך חושב על העיסוק שלך?
"יש לנו משפט שהכי מתאים לתאר את הזוגיות שלנו – עשה את מה שעושה אותך מאושר, זו התשובה שלנו זה לזה, כשיש למי מאיתנו רעיון, גם אם הוא הזוי. היום חשוב לי גם לשמש השראה לנשים אחרות כי אנחנו נשים רגילות, לא אתלטיות מקצועיות. אני עובדת במשרה מלאה בסטארט־אפ של ייצור תרופות, בנוסף לעובדה שאני אמא ומתנדבת. בתחרות היינו שלוש נשים מהמועדון באפרת וכבר שלוש אחרות אמרו שהן יצטרפו לתחרות בשנה הבאה ואני בטוחה שיהיו עוד. יש ביישוב הרבה נשים דתיות שמרימות משקולות, ופשוט יפה לראות את זה".