הנה אנכי בא לצייר ולעסוק באמנות, יהי רצון שמחשבותיי יהיו טהורות ושלא אפנה למחשבות הבאות מגאווה ורצון לתהילה והכרה. יהי רצון מלפני אבי וא־לוהיי שאהיה כלי וצינור זך ונקי לקבלת השפע ממעיין עליון. שאשכח את עצמי ואהיה פנוי לקבל מִמך בוראי, שהרי אתה האמן הגדול מכול. שאוכל להיות ברור בעולמות תחתונים, כפי שהינך בוראי בעולמות עליונים. שהקו, הרישום, הכנת הבד וערבוב הצבעים יהיו נהירים, שאוכל באמצעות קו, צבע וצורה, לעורר כל מתבונן לשאלות מהותיות מִתוך שמחה, אהבה, חמלה, אחדות וכנות, שאדע להכין מביקורות שלבים וסולם להתפתחות וצמיחה.
אנא בוראי, עזור לי לפתוח את ליבי, שאדע להניח כתם לכתם בכניעה לרצוני וענוה לעשות רצונך, שאזכה בכל ציור להיות כחתן בחופתו ולתקן שורשה במקום עליון, לעשות נחת רוח ליוצרי ולעשות רצון בוראי.
המשפטים הללו לקוחים מתוך "תפילה לצייר" שחיבר האמן שמעון פינטו, המשקפת את האתגרים הרוחניים שניצבים בפניו כיוצר. הוא אומר אותה בכוונה בכל פעם שהוא נעמד מול כן הציור, בבואו לברוא עולמות דמיוניים באמצעות קו וצבע. פינטו, צייר ירושלמי עכשווי, מסקרן ומרתק, חיבר תפילה זו לפני עשרים שנה, זמן קצר לאחר שחזר בתשובה. מאז ועד היום הוא חווה את הנוכחות הא־לוהית לא רק בחיי היום־יום, אלא גם בתהליך היצירה.
"אני אמן שחזר בתשובה דרך האמנות", אומר פינטו. "כשאני מצייר אני מרגיש שמשהו מגיע אלי וזורם מלמעלה. זה מה שמקבל ביטוי בציור – לא מה שבא מבפנים בהיבט הפסיכולוגי, אלא משהו ממעל. האמנות יכולה לטהר ולזכך, כמעט כמו ללמוד את תורת החסידות. בשניהם נחשף סוד גדול".
המפגש בין חומר לרוח לא מעורר אצלו קונפליקט אלא להפך. "אני לא חש סתירה. זה סוג של קידוש החומר, כמו העור של הבהמה שעושים ממנו תפילין. הכול מתחבר יחד במתיקות גדולה. אני חווה את זה כעולמות שונים השוכנים בנפשו של האמן. כל העולמות והקטבים דרים בתוכנו".
אנו משוחחים לרגל תערוכת יחיד של פינטו שמוצגת בימים אלה במוזיאון נחום גוטמן בתל־אביב. במהלך השנים התקיימו בגלריות ומוסדות שונים שלוש־עשרה תערוכות יחיד מציוריו, אך התערוכה במוזיאון נחום גוטמן, מוסד תל־אביבי ותיק ונחשב, מבטאת קומה נוספת של הכרה ביצירתו.
מוזיאון נחום גוטמן שוכן בתוך אחד הבתים הראשונים שנבנו בשכונת נווה־צדק בסוף המאה ה־19. המבנה, שכונה "בית הסופרים", היווה במשך שנים מוקד ספרותי ובית מפגש לקבוצת הסופרים שהתוו את ראשית התרבות העברית החדשה, ובהם יהודה בורלא, דבורה בארון ויוסף חיים ברנר. נחום גוטמן היה מראשוני האמנים המקומיים וממנסחי האמנות הארצישראלית. שאלתי את פינטו כיצד הוא חווה את החיבור לדמותו של גוטמן ולהיסטוריה של המוזיאון.
"זה לוקח אותי קדימה, להמשיך הלאה, בשפה הייחודית שלי כצייר וכאמן ישראלי בן המזרח", הוא משיב. "מבחינתי זה ממקם את היצירה שלי ברחוב שמעון רוקח, סמוך מאוד לבית הכנסת הוותיק 'שלוש'. לאורך כל הקריירה האמנותית שלי התעקשתי על דרך סולידית ועצמאית. לא למדתי בבצלאל, ואני לא אשכנזי אלא צבר ישראלי. את הצבעוניות ספגתי מאימא שלי ומהתבשילים המרוקאיים שלה – כורכום, פפריקה אדומה והתופינים הצבעוניים. מאז שאני ילד אמנות הייתה ונשארה הבית שלי, כך שמבחינתי מוזיאון גוטמן הוא מעין חדר בבית שלי. ההזמנה של מוניקה (לביא, אוצרת התערוכה; א"ו) ריגשה אותי. לעבוד איתה זו חוויה נעימה מאוד של קשב, שיח ופתיחות".
לפני שנה, במסגרת זכייתו בפרס רפפורט, רכש מוזיאון תל־אביב לאמנות יצירה של פינטו. לצד ההישג האישי, זה היה ביטוי נוסף לתהליך התרחבותו של שדה האמנות הישראלית והכנסת קולות חדשים ומקוריים, כאלה שעד כה נדחקו לשוליים.
איך התחושה להיות חלק מהאוסף הנבחר של מוזיאון האמנות המרכזי בישראל? אתה מרגיש שם בבית?
"כן, אני מרגיש שאני נמצא בבית שלי. אני לא אורח בסלון של אף אחד".
שנים רבות לא זכית בהכרה רשמית מממסד האמנות בארץ.
"אספר לך משהו. בשנת 2000 נפגשתי עם אדם ברוך (שבין שלל כובעיו היה גם אוצֵר ומבקר אמנות; א"ו) . הוא התבונן על עבודות שלי, הסתכל עלי ואמר: 'שדה האמנות הישראלית לא בשל עדיין להכיל עבודות כמו שלך, זה ייקח לפחות עשור'. הוא צדק".
האמירה הסמי־נבואית של ברוך מהדהדת בציור של פינטו מלפני עשור. בעבודה מופיע חמור, מוטיב נפוץ ביצירותיו, שנעצר לפני הכניסה לרחבת מוזיאון תל־אביב לאמנות. "החמור בציור מגיע אחרי מסע", מסביר פינטו. "הוא עבר את בנייני עזריאלי שמסמלים את הכלכלה, את בית המשפט שמסמל את החוקים והגדרות, ואת הקריה, שמסמלת את הצבא והביטחון. גם ההתפתחות שלי היא מסע. משנת 2000 עד 2021 לא קיבלתי אף פרס. אני יכול לקבל את תעודת המגיש המתמיד. בכל שנה הבאתי תיק עבודות כבד למשרד התרבות והגשתי את מועמדותי לפרס אמן צעיר. כמו החמור שמתמיד במסע ובמשא, לכל אחד יש את המשא והמסע שלו".
רוכב על חמור
פינטו גדל בבית מסורתי בערד והתחנך במוסדות חילוניים. ניצני התשובה והאמנות כאחד נבטו אצלו כבר באותם ימים. "בילדותי ביליתי שעות רבות במרחבים החשופים שסבבו את העיירה הקטנה – גבעות חול, קניונים ומצוקים, שלוליות, גֵבי מים ומרחבים של שמיים. הכחול האינסופי של השמים ריתק אותי, ואהבתי לשבת ולבהות בו שעות. הרגשתי ששם, רחוק, אני 'אזרח', וכאן למטה אני 'תושב' זמני. זאת הייתה הבנה של משהו גדול ונסתר.
"השפה הראשונה שדיברתי בבית הייתה צרפתית. כשהעבירו אותי לגן כולם דיברו עברית, ונורא פחדתי שאימא תלך ותשאיר אותי לבד. הגננות אפשרו לי להיות במרחב המשחקים, בזמן שילדי הגן ישבו במעגל השיח. שם הבנתי שיש לי שפה, ובאמצעות קוביות בד ושאר משחקים בניתי את המיצב הראשון בחיי. מאז השפה החזותית היא הכלי שלי. הייתי ילד 'נוכח נפקד', שיש לו שפה משלו".
בנעוריו עזב את הבית ועבר לגור כילד חוץ בקיבוץ בארי ואחר כך בקיבוץ שריד. "הילדות בערד וההתבגרות בקיבוץ יצרו בי צפייה והתבוננות רחבה בחברה הישראלית. האמנות והציור שימשו עבורי ציר מרכזי לבחינה ולבירור", הוא אומר. לאחר השירות הצבאי עבד ברישום ותיעוד ממצאים שהתגלו באתר החפירות במצדה. בהמשך נרשם ללימודי אמנות במרכז לאמנות חזותית בבאר שבע, ובמקביל למד תולדות האמנות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
נקודת המפנה שהובילה אותו למסע של חזרה למסורת והתקרבות לדת התרחשה לדבריו בשנת 2001, כשהשתתף ביום עיון במוזיאון ישראל שהוקדש לנושא "גבולות של קדושה". "כשהאוצרים דיברו על 'משכן' ועל 'קדושת' האמנות, הבנתי שאני רוצה לחזור למקורות האמיתיים של הקדושה", הוא אומר. "האמת היא שהתודעה הפנימית של הבורא הייתה תמיד בתוכי, אבל ארון הספרים היהודי התמלא באבק, אם נגדיר זאת כך. התחלתי ללמוד ולנקות את האבק.
"ביום הכיפורים שלאחר הכנס נכנסתי באופן מלא לעולם התורה והמצוות. קיבלתי החלטה וגמרנו. חזרתי במכה אחת. הבנתי שבתהליך הזה אני צריך להתחזק, להתבדל ולבנות מחדש את הבסיס שעליו מושתתת האמנות. לעומת חבריי שחזרו בתשובה מתחומי האמנות השונים, אצלי היה ישר כיפה וישר ציצית. אחרים עשו את זה לאט, נורא פחדו להבליט. הלכו עם טלית קטן מוסתר, הלכו עם כובע או בכלל לא. בזמנו היה לי קוקו ארוך. יום אחד חזרתי הביתה ופשוט החלטתי לגזור אותו. עשיתי 'חלאקה'. הייתי מאוד עקבי בתשובה שלי, וכל דבר שלקחתי על עצמי – נשאר שם עד היום. ההתבדלות שיצרתי לעצמי באותו זמן עזרה לי לפתח שפה אמנותית עצמאית ולבנות לעצמי יציבות אמונית".
השילובים בחייו של פינטו מתקיימים גם בזירה המשפחתית. ב־2005 הוא עבר לירושלים והכיר את בתו של חבר הכנסת והשר לשעבר שאול יהלום. הם נישאו והביאו לעולם שבעה בנים ובת. "המשפחה שלנו והמשפחה של אשתי אלה עולמות שונים לגמרי", הוא משתף. "אם מישהו היה בא ואומר לי שהחתונה שלי תיראה כמו שהיא הייתה, הייתי אומר 'מה, נפלת על הראש?'"
מוטיב החמור מופיע כאמור ברבים בציוריו של פינטו. החמור מצויר בסגנון ריאליסטי, אך האמן נוטע אותו בסיטואציות דמיוניות, אבסורדיות וסוריאליסטיות, ומשרטט באמצעותו חזיונות ומְשָלים על החיים האנושיים וחייו שלו.
"בילדותי בעיר ערד החמורים היו חלק מהנוף הטבעי שלנו", אומר פינטו. "הם הסתובבו בחופשיות בשטחים ובהרים סביב העיר וגם בתוכה. בשבילנו הילדים החמור היה מעין חיית מחמד שלמדנו להכיר מקרוב, חלק מהסביבה הטבעית שלנו. בכל מפגש מחזור של בני ערד, מה שעולה בזיכרון זה חמורים, גמלים, עדרי כבשים, וחלילים שהיו עושים ממקלות של מגבים שהיו פעם. הבדואים לימדו אותנו איך נועצים בהם מסמר ועושים בהם חורים, כך שיהפכו להיות חליל צד.
"במקורות החמור מקושר לחומר, אותן אותיות. מוסבר שהחמור נקרא כך משום שהוא מסמל חומריות. ובכל זאת, לחמור יש מקום חשוב בתהליך ביאת המשיח. החמור מופיע אצלי כל הזמן ברישום, בציור, בפיסול, בכל מיני וריאציות. בשלב מסוים הוא הופך לדמות אדם, עם רגליים, נעלי אולסטאר, ג'ינס וחולצה לבנה".
התערוכה במוזיאון נחום גוטמן, שכותרתה "ציפור דעה", מציגה עבודות סוריאליסטיות של נוף מדברי, בשילוב ציפורים ודימויים נוספים. רבות מעבודותיו של פינטו מתארות התרחשויות על רקע נוף המדבר. הבחירה בנוף המדברי משקפת את ההיבט הביוגרפי שלו, כמי שגדל בעיירה במדבר, אולם היא מתרחבת הלאה ומבטאת את המדבר הקוסמי, היקום הנפרד והנצחי המייצג את האינסוף. המדבר הופך בציוריו למרחב צלול וצחיח הנדמה כחיזיון בטבע או תיאטרון של קדושה, כפי שמתארת זאת האוצרת מוניקה לביא:
בציוריו, פינטו חוזר אל המדבר המקיף את העיר, מתמקם מול מרחבי החלום ולנגד עיניו עולים חזיונות אודות מלאכים, בני אלוהים, ציפורים, עצים יבשים ונחשים. תחושת הרליגיוזיות היא מרכיב חשוב ביצירתו, והיא מוּכרת לבני המדבר העומדים מול נוף הנפתח אל האופק, שאווירו היבש והצלול מעניק לו חדות יוצאת דופן. המבט המדברי החד מתמזג אצל פינטו עם המבט של הצייר, עד שאין לדעת מי יצר את מי: המבט את הצייר או הצייר את המבט".
בכל בוקר, כחלק מטקס ההכנה לציור, פינטו טובל במקווה. המקווה והמפגש עם מקורות מים מהווים גם הם מוטיב חוזר בציוריו. בסדרה "מקווה" נראה החלק העליון של בריכת הטבילה של המקווה: האריחים, מעקה המדרגות המובילות אל הבריכה, והקיר שממול, שמהווה רקע ליצירה, גדול וחשוף. בכל הציורים משטחי הצבע רחבים, הצורות הנדסיות (משולשים, מרובעים ומלבנים), והם מתאפיינים בצבעוניות עדינה בגוני פסטל שונים. בחלל החדר המצויר נעדר האדם הטובל, אך היעדרותו מכוונת ומעוררת תחושה של ריק.
מי נוכח בציור ומי העד להיטהרות במקווה?
"יש כאן מצב של נוכח נפקד, רק כפכפים ומעט מעקה. זה מאפשר לכל אחד להכניס את הנרטיב שלו לציור. כשהייתי נער הייתי נכנס לטבול בגֵב מים אחרי הגשם, ומרגיש את נקבוביות העור מתנקות והגוף היה קולט אנרגיה טהורה וחדשה. הפרקטיקה הזאת הייתה טבעית ואינסטינקטיבית כנער מתבגר. מצאתי סיפור על רבי נחמן שהולך עם בעל מופתים בדרך. בעודם צועדים אומר רבי נחמן לבעל המופת 'הייתי רוצה עכשיו מקווה לטבול בו'. משיב בעל המופת, 'אם רבינו רוצה אעשה לו מקווה במקלי'. אמר רבי נחמן 'עשה'. צייר וסימן במקלו בעל המופת עיגול ונעשה מקווה. נכנס רבי נחמן וטבל. כשיצא רבי נחמן ביקש בעל המופתים רשות להיכנס ולטבול. השיב רבי נחמן 'אתה לא'. לכאורה, הסיפור נגמר באופן מוזר – יש בעל מופת שעשה במקלו מקווה ורבי נחמן נכנס לטבול. אז מדוע הוא לא?… מצאתי שם מתנה ענקית. הסיפור מניח לפנינו שני כוחות: מאגיה וכישוף, מול כוחות הרוח והתום. צייר יכול באמצעות מכחול ליצור מרחבים ועמוקים כמו קוסם, אבל לעולם יישאר מחוץ לציור".
ההשתייכות לקהילה היא נושא טעון ומאתגר עבור חוזרים בתשובה. רבים מהם אינם מתאימים לקטגוריות מגזריות מקובלות, ומייצרים חלופה דתית חדשה ושונה. "אני שומר תורה ומצוות", משיב פינטו לשאלתי על השתייכותו המגזרית. "אני לא מרגיש שייך לציבור הדתי־לאומי. אני מחפש את ה'מגווניזציה', ולא שייך לאף אחד. זה מוביל אותי אל המקום של אסתטיקה ואתיקה שביהדות. נכנסתי אל השיח האמנותי, אל הסצנה האמנותית, ועם זה אני עסוק באיך אני בכל זאת שומר על הלשון. איך אני מתפקד במציאות הלכתית בתוך עולם אחר, שונה. איך הנבדלות שלי מצליחה להתקיים למרות ואף על פי כן, ומשם ליבי נפתח אל האחר, השונה. אני חש חלק מהכלל, ועם זאת זוכה לברוח ללבד. התגובות שלי בצורה, קו, תוכן ותנועה, מחבקות בערנות מפוכחת את הפחד של האחר שבי. אני מנסה כמיטב יכולתי להשפיע ואולי לחולל עולם של תיקון וחסד".
התערוכה "ציפור דעה" (אוצרת: מוניקה לביא) תוצג במוזיאון נחום גוטמן לאמנות עד 21.7; האמן יפגוש את המבקרים בימי שישי, בין השעות 13:00-10:00
