קו השבר בין הליברליזם המודרני ובין העולם המסורתי, מתקיים גם בנוגע למוסד המשפחה. הליברליזם מעמיד בראש את עקרון החירות האישית ואת הפרט כישות אוטונומית בעלת זכויות, ואלה סותרים או פורמים לעיתים את המבנה הישן. בד בבד, מוסד המשפחה הקלאסי ממשיך להתקיים ולשגשג בלא מעט מקומות ותרבויות. המשפחה היא מוסד שמכונן את הזהות האישית, אולי יותר מכל דבר אחר, כולל קהילה או גנטיקה. היא אמורה להיות מרחב ביטוי של אהבה, ערכים וסולידריות, אך במקרים רבים היא מהווה בדיוק ההפך; מרחב הפוגע ומקטין את פרטיו, מייצר טראומות והופך לגורם מעכב ולעיתים הרסני. ועל כך נאמר: הא־ל נתן לנו את קרובי משפחתנו, תודה לא־ל שאנו יכולים לבחור את ידידינו.
ג'ונתן פראנזן עסק בהתפרקות המשפחה המסורתית ברוב הרומנים שלו, כמו ב"התיקונים" עם משפחת למברט, וב"חירות" עם משפחת ברגלנד. גם ברומן החדש, "צומת", הוא עושה זאת עם משפחת הילדרברנט. הזמן הוא תחילת שנות השבעים. המקום, פרבר בשם ניו־פרוספקט בשיקגו. המשפחה הפעם מורכבת מהאב ראס, המשמש ככומר מקומי; אשתו מריון, הסוחבת מטען נפשי משפחתי כבד וסודי מהעבר, ואומנם היא מתפקדת באופן יחסי כהורה, אך תודעתה כמו נעצרה בגיל 18. הילדים: קלם הבכור, שיצא ללמוד בקולג' ויחסיו טובים רק עם אחותו בקי, וגם אלו מתערערים בהמשך הרומן; פרי, ילד מבריק בעל נפש מסוכסכת, וג'דסון בן השמונה, התמים האחרון.
זו תקופה שבה תרבות הנגד וילדי הפרחים עדיין לא התאיידו לגמרי, אך מה שמגיע אל חזית ההוויה התרבותית הוא איזושהי התעוררות נוצרית, אמנם ממסדית אבל בעלת מאפיינים מעט פולחניים, המשלבים אלמנטים פסיכולוגיים ורמזים מטרימים לפנדמיית הניו אייג'.
על פניו, אותה קבוצת "צומת" – שמה של הקהילה הדתית – לא נראית מזיקה במיוחד. אין בה משהו משיחי או מיסיונרי, ובמובן מה היא אף "סביבה מאפשרת". אבל היא בעיקר מסמנת אובדן דרך, כפי שמבטא זאת היטב מי שגם חולל וחילל אותה, הכומר הנוסף, ריק אמברוז: "הקבוצה הזו החלה כאחוות נוער נוצרית, אבל קיבלה חיים משלה. אני קצת מודאג מהרסן שהתרנו. מהרסן שאני התרתי. אני חושש שאם בסופו של דבר זה לא מחזיר אותנו לאלוהים, זה רק מין ניסוי פסיכולוגי אינטנסיבי, שעלול לפגוע באנשים לא פחות משהוא יכול לשחרר אותם".
ללא תחליף למבנה המסורתי
הניסוי הפסיכולוגי מבוסס קודם כול על הידברות כנה: תרגילי דיאדה שבהם מתחלקים לזוגות וכל אחד אומר לשני מה הוא באמת חושב עליו ומה באמת מטריד אותו, מתוך תפיסה שאסור לעשות בנפשך שקר, לא כלפי אלוהים ולא כלפי אדם. אלא שלשיטה הזו יש קורבנות, והראשון בהם הוא ראס עצמו. הקבוצה ששינתה פניה ועברה מטמורפוזה יוצאת קודם כול כנגד מי שהקים אותה, כנגד המשטר הישן. יחי המשטר החדש. נפילתו של ראס כרוכה גם בתשוקה שהוא חש כלפי פרנסס, ושמביאה איתה המון אשמה.
פרנסס היא אומנם דמות משנית, אך יש בה מעט המסמן את המרובה; היא מתהלכת בעולם עם מודעות עצמית העולה על גדותיה, ביחס לא פרופורציונלי למשקל הסגולי שלה כדמות. היא לא מפסיקה לעשות לעצמה אנליזה תוך כדי תנועה, להסביר, לבאר, לנתח. אבל ככל שהיא עושה זאת, ככה היא מתרחקת מהממשי. הנרקיסיזם העקשני שלה מעוור אותה. אבל גם היא קורבן משפחתי של התקופה – אם חד־הורית לנער מתבגר, שלא מוצאת את מקומה בעולם. לרגע היא אומרת לראס: "אני מדברת על מה שקורה עכשיו. יש כל כך הרבה התנסויות, כל כך הרבה הטלת ספקות בערכים ישנים". לכאורה היא אומרת זאת בבחינת איש הישר בעיניו יעשה, בוא נאכל ונשתה כי מחר נמות, אבל היא מסמלת יותר מכול את הוואקום שבין התפוררות עולם הערכים הישן ובין התחושה האשלייתית שאפשר לבנות במקומו כל עולם חדש, רק שלאף אחד, ובמיוחד לה, אין מושג איך מתחילים.
פראנזן אינו מציע כמובן פתרון או תחליף למבנה המשפחתי המסורתי. הוא לרגע לא טוען למשל שמשפחות חד־הוריות או להט"ביות הן התשובה. למעשה, הוא לא מתאר משפחות כאלה בספריו. גם את הרווקות הוא לא מציג כמין נוסחה חלופית שיכולה לעבוד, ובכלל הוא עוסק רק במשפחה המסורתית. ותמיד רק בדור אחד. הוא אינו הולך קדימה ואחורה בגנאלוגיה. יש משהו במשפחה הגרעינית שתמיד יוצר דרמות, נוכח האינטראקציה הבלתי פוסקת בין יחידים שחלקם לא בחרו בכך, והם "כלואים" במעין ניסוי אנושי בעל כורחם.
דומה כי לדידו של פראנזן משפחה היא מבנה לא מתפקד מעצם מהותו; מעצם המפגש שלו עם העולם שמחוצה לו – כלומר הקהילה והחברה. לא משנה כמה שלם או מוגן חשת בבית – וברוב המקרים לא חשת זאת, וחשבת שאולי תשיג זאת בחוץ – ברגע שהתפכחת ויצאת החוצה, הפער בין מה שהציגו לך ומה שחינכו אותך ובין מה שקורה, הוא גדול, מפתה והרסני מדי. יתרה מכך, זו טרגדיה סיזיפית. אתה יכול לברוח פיזית, כמו קלם שבורח למשל לדרום אמריקה, או מריון שבורחת מההיסטוריה הפרטית שלה – אבל לעולם תחזור. ממשפחה אפשר לברוח רק עד מקום מסוים, עד גבול מסוים, כי היא נמצאת בתוכך. כמו איבר כואב וחולה־כרוני שאינך יכול לתפקד בלעדיו ואינך יכול להשתיל אחר במקומו.
אבא עושה בושות
את הרומן מובילים לסירוגין ראס, בקי, פרי וקלם. פראנזן נכנס לתודעתו של כל אחד מהם, תוך כדי ההתרחשויות המחברות את כולן. לכאורה, לא ניכר דמיון תודעתי בין הדמויות למרות הקרבה הגנטית. כל אחת מהן היא בור של פסיכוזות, חולשות, סודות וכעסים בפני עצמה. כל אחת מהן מנסה להשתחרר מהכבלים המשפחתיים בדרכה. אף אחת מהן לא מצליחה באמת. מלבד בקי.
פרי, שמתואר כמעין גאון מופרע שלא מסתדר עם העולם רגשית ואינטלקטואלית, הוא דמות שכמותה כבר הכרנו בספריו של פראנזן, לעיתים בגילים אחרים, ומזכירה מעט נערים ממשפחת גלאס המיתולוגית של ספרי ג"ד סאלינג'ר, רק הרבה יותר קיצונית ומוחצנת. תודעתו מספקת רגעים מרתקים, כמו למשל כאשר הוא מביט בתמונתו כילד ו"העצמי בן התשע נראה לו זר לגמרי ולא לטובה…". אך במקביל, באין מי שאיתו הוא מצליח לדבר בכנות סבירה, ובהיותו חכם מדי ואומלל מדי, דרכו היא אחת – הרס עצמי.
קלם, האח הבוגר, מספק את הרגעים הדרמטיים הטובים ביותר בספר, הן ביחסיו עם בקי אחותו והן ביחסיו עם אביו. בהיותו נער, אביו היה האדם היחיד שהכיר "שעבד בלהט כה רב למען צדק חברתי". הוא העריץ את אביו, אך בשלב מסוים בנערותו מגיע הרגע שהופך לבולען ענקי הנפער בהווייתו. "האיש אותו העריץ נראה לו כעת כמו כתם גולמי של ביזיון. קלם לא יכול היה לשאת את השהייה אתו בחדר אחד". רגע קטן של בושה, רגע קטן שבו אתה רואה באביך צד אחר, בלתי נערץ, מביך. רגע שבו החברה עצמה מפנה אליו את הראי. במקרה של קלם הוא מגלה כי אביו הוא אדם מעורר רחמים ובלתי נסבל. השינוי חד וקורה בבת אחת, והוא מתקשה לשאת זאת.
בדרך כלל כשאתה מתבגר ומחכים, אתה מצמצם את הפער בין הדמות הנערצת ובין הגבר שהוא אביך. אתה מבין שלכל אדם יש כמה צדדים. ההערצה מתחלפת ברגשות אחרים, לא בהכרח שליליים. אבל במקרים מסוימים, הרגע הזה עלול להכתיב את אישיותך, את הווייתך ואת עתידך. הטראומה שקלם חווה משנה באבחה את מהלך חייו.
זהו רגע שגם ירחיב את רדיוס הבור שכבר החל להיפער בחייו של ראס. הערכים הנוצריים המוחלטים כבר לא "עובדים" בעבורו באופן הרמטי, ומכיוון שאין לו כמעט כישורים חברתיים ומודעות עצמית, הוא מצליח לעורר מבוכה בכל אדם, במיוחד בילדיו.
מחבר טכנוקרט ומסַפר אדיר
כמעט כמו תמיד אצל פראנזן, פירוק המשפחה מתחיל קודם כול במערכת היחסים של ההורים. ואכן, כבר בתחילת הרומן אנו מקבלים זאת כמצב נתון. זוג שאין לו דבר במשותף, שבקושי מדבר אחד עם השנייה; שמילא היה שונא, אבל בעיקר מפגין אדישות. יתרה מכך, לא ברור כלל מה חיבר ביניהם מלכתחילה. מריון היא מצד אחד אישה חזקה ומתפקדת, אבל מצד שני בעלת תפיסת מציאות ילדית. הרגעים שלה אצל המטפלת שלה, שמכילים כמה עשרות עמודים באמצע הרומן, ממחישים זאת וגם מייגעים לעילא. נכון, אלו שנות השישים, השנים שבהן יותר ויותר אנשים צנחו על כורסאות מטפלים, גם אלו שלא אובחנו כ"חולי נפש", אבל עבור סופר אין פתרון קל יותר להסביר דמות מאשר להושיבה על כיסא המטופלת.
הבחירה הזו מסמלת משהו עקרוני יותר אצל פראנזן ברומן זה ובכלל: דמויות שעושות לעצמן אנליזה מתמדת (ע"ע פרנסס), שנונה יותר או פחות, לעיתים באמצעות דימויים מתנגשים או סתירות. לעיתים קרובות יש תחושה שהדבר נובע מהצורך של הסופר לומר משהו פשוט ואמיתי, אך הוא עושה זאת בדרך הארוכה ביותר האפשרית. אפשר בנקל לכנות זאת "התחכמות". בכל הרומנים שלו יש תחושה שפראנזן מפגין התנשאות כלפי קוראיו באמצעות להטוטנות מילולית וניסיון להיות שנון עד רמת המילה. אם כי לזכותו חייבים לומר כי כשמפרקים את משפטיו הארוכים מגלים שלא מדובר באוויר חם, אלא אכן יש בהם משמעות.
הדבר מקבל משנה תוקף בסוף הספר, כאשר מריון שולחת מכתב לבנה קלם שנמצא בדרום אמריקה. זה הרגע היחיד שבו הסופר לא מנווט את תודעתה, אלא נותן לה לבטא את עצמה כמות שהיא, בפשטות, אפילו ברגישות, ללא כל התחכמות או פלפול. וזה גם הרגע הכי צלול ובהיר של מריון, ובכלל של דמות כלשהי בספר. אפיון זה רק מוסיף לתחושה כי פראנזן הוא במידת מה טכנוקרט חסר נשמה. קשה מאוד לחוש חיבה אל מי מהדמויות שלו. אפשר לעיתים לרחם עליהן, אך אף אחת מהן אינה דמות שתרצה לפגוש בחיים. לזכותו ייאמר שאף ש"הבחירות" שלו גרועות, הוא מוציא מהן את המיטב.
זה לא מוריד כהוא זה מכוחה של העלילה ומכישרונו האדיר של פראנזן כמספר, כאחד המוהיקנים האחרונים שנצמד בסגנונו שלו למבנה הרומן המודרניסטי, לרקימת מבדה־על מרשים, ולא נופל למלכודת הדבש של הממואר. כל דמות עוברת מסע קטן אך משמעותי, ולבסוף אף ישנו קתרזיס. לא גורף, כמובן. לרגע ישנה תחושה שמדובר באשליה או במניירה, אך הוא ממשי. ואף שפראנזן פירק שוב משפחה לגורמים, הוא דווקא הצליח לחבר חלק ממנה מחדש, כאומר – המשפחה המסורתית עדיין יכולה לספק לפרטיה רגעים מסוימים של חסד, נקודות אחיזה שאין להם תחליף. אולי לא לכולם. כי אמנם משפחה לא בוחרים, אבל לפרטים שבתוכה תמיד תהיה זכות בחירה כשיתבגרו. אם רק יבינו ויממשו אותה.
