רפובליקה כאילו: על הרעות החולות של מצרים

למשך 18 יום בתחילת שנת 2011 הפכה כיכר תחריר בקהיר למעין רפובליקה קטנה ועצמאית. "האדמה המצרית הראשונה ששוחררה משלטון הרודן", כלשונו של הסופר המצרי עלא אל־אסוואני, העוסק ברומן "רפובליקה כאילו" במצרים של לפני, תוך כדי ואחרי האביב הערבי־מצרי של אותה השנה. לפי המתואר, ההפגנות היו מאורגנות להפליא: הכניסות לכיכר הגדושה בהמוני מפגינים נחסמו לכניסת הצבא ומנגנוני הביטחון, מתנדבים חרוצים דאגו למזון ולשתייה, ועדות אבטחה ותקשורת טיפלו בכל הקשרים עם הגורמים הנחוצים. אבל כשמנגנוני הביטחון המצריים פרצו בכוח לכיכר תחריר, עצרת המחאה הזו לא הזכירה עוד את "הייד פארק בלונדון", כפי שהיה נדמה לרגע לאשרף ויסא, אחד מגיבורי הרומן, אלא דווקא את הטרגדיה של כיכר טיינאנמן בסין, שב־1989 טנקים דרסו וטבחו בה אלפי מפגינים.

נשיא מצרים דאז, חוסני מובארכ, אומנם התפטר בעקבות ההפגנות, שהעניקו תקוות רבות לשינוי חברתי, אך עד מהרה התברר ששום דבר לא השתנה והמצב אף הורע במידה רבה. השלטון נשאר על כנו למשך תקופת ביניים בידי כוחות הביטחון, שדיכאו באלימות ובאכזריות את ההפגנות: שריוניות דרסו את המפגינים ה"בוגדים", רבים מהם נורו למוות או נפצעו קשה, מפגינות נאנסו או הואשמו בעיסוק בזנות, ורבים נרדפו והושלכו לכלא. לפי ההערכות, במהפכת תחריר נהרגו לפחות 846 מפגינים.

אל־אסוואני, מחבר "בית יעקוביאן", נחשב לאחד הסופרים הבולטים והבוטים ביותר במצרים. ספריו זכו להצלחה ברחבי העולם והם מופצים בכמאה מדינות. בתודעה הציבורית העולמית הוא תופס כעת את המשבצת שפינה חתן פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז המנוח. אל־אסוואני נחשב למבקר חריף של השלטון המצרי, ואף היה שותף לתנועת המחאה המצרית שביקשה להפיל את השלטון ארוך השנים של מובארכ. הרומן התיעודי למחצה שלו חושף ללא שכבות מייק־אפ את הרעות החולות של הפוליטיקה, הדת, החברה והכלכלה המצרית. לא פעם גוברת בספר האג'נדה על הספרות.

נשף מסכות

אל־אסוואני הושפע כנראה לא רק מבן ארצו מחפוז, אלא במידה מסוימת גם מספריו הקלאסיים של הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי, והרומן שלו הוא מעין נשף מסכות של דמויות. אבל מה שהתאים לשלהי המאה ה־19 פחות מתאים לימינו, ומוטב היה לדלל כמה מהדמויות ברומן שלמרבה הצער הן מעט פלקטיות, ולהישאר רק עם אלו שמצליחות לגעת בקורא.

הרומן בנוי מעלילות נפרדות, שבהדרגה יצטלבו ביניהן. בין הדמויות המרכזיות הגנרל עלוואני, ראש מנגנון הביטחון, המקורב למובארכ וגם מפקד על דיכוי ההפגנות, ובתו דאניה, סטודנטית לרפואה הממרה את פי אביה ויוצאת להושיט סיוע לפצועי ההפגנות. היא מעורבת בהפגנות בשל עמדותיה ובעיקר בזכות אהבתה בסתר לסטודנט לרפואה בשם חאלד מדני, בן המעמד הפשוט שנרצח בהפגנות. מחומרי העלילה הזו אפשר להפיק סרט מצרי לתפארת. בת מול אביה, ארוס מול תנטוס. דמות נוספת שמצטלבת עם העלילה הזו היא זו של הנהג מדני, שהשקיע בבנו חאלד את כל תקוותיו. מות הבן משבש עליו מעט את דעתו, אך דווקא מתוך כאבו העמוק נבנית דמות עקרונית המצליחה לגעת בקורא בזעקתה הכנה.

ובעלילה אחרת, אסמאא היא מורה צעירה המסרבת לעטות חיג'אב ונחושה להיאבק בשחיתות בבית הספר שבו היא מלמדת. היא מנהלת רומן מכתבים עם המהנדס מאזן, מהפכן בן מהפכן, הממשיך לדגול במהפכה בעיוורון גם כשהיא מתרסקת לנגד עיניו וגם לאחר שהוא מושלך לכלא בשל בגידת חבריו הפועלים. עלילה זו היא ממיטב הספר, ואל־אסוואני מגלה את סגולותיו כסופר כשהוא מתאר את שני לוחמי הצדק הללו.

אשרף ויסא הוא שחקן מובטל וקופטי עשיר, שכותב רומן החושף את חיי השקר שלו עצמו ושל אחרים. הוא מכור לעישון חשיש ומרבה להתקוטט עם אשתו מאגדה, עד שהוא מוצא נחמה בזרועותיה של המשרתת איכראם, מוסלמית נשואה לנרקומן. אשרף מחלץ אותה ואת בתה מהבעל הנורא, והיא, אסירת תודה, עוברת לחיות איתו. לילה אחד אשרף מעניק מקלט בביתו למורה אסמאא, שנמלטת מן הצבא, ומאז חייו משתנים. הוא הופך לתומך מובהק של המהפכה ומוכן אף לשלם מחיר יקר. אשרף הוא אחת הדמויות המעניינות ברומן, בזכות התמורות שחלות בו בהדרגה. גם המשרתת מעוררת אמפתיה, אם כי היא לא מצליחה לחרוג מן הסטריאוטיפים של המשרתת היפה והכנועה, הגם שבמקרה שלה, בהחלט נבונה.

דתיות צבועה

עלילה נוספת עוסקת במגישת הטלוויזיה המפורסמת והיפה נורהאן, הממחישה את צביעות האליטות המצריות. מחד, נורהאן נאבקת למען עטיית החיג'אב הן ברחוב והן על המסך, אולם בחייה הפרטיים היא מתגלה כאישה אופורטוניסטית המשתמשת היטב במיניותה כדי להשיג עמדות השפעה, כוח וממון, באמצעות בעלים מתחלפים לפי משוגותיה. נורהאן היא חסידתו של המטיף והשייח' שאמל, טיפוס נכלולי לא פחות ממנה, שאף הוא משחק את המשחק הכפול: מציג את עצמו כאיש דת, אך במסתרי חדר השינה שלו מחליף נשים בסרט נע, אף שהוא מקפיד לעשות זאת כביכול לפי כללי ההלכה האסלאמיים, שיש בהם פרצות המתירות לו לנהוג כך.

בעלילה זו נכללים גם שניים מבעליה של נורהאן: עיסאם שעלאן, המהפכן לשעבר שאף נכלא למשך עשר שנים בגלל פעילותו, והפך בינתיים למקורב למשטר ולמנהל של מפעל מלט. שעלאן מנסה לשכנע את המהנדס מאזן, בנו של חברו הטוב שהיה אף הוא מהפכן, שימתן את דעותיו מכיוון שהמהפכה לעולם לא תצלח, והוא עלול להפוך לקורבן שלה.

"שום דבר במצרים לא ישתנה", נואם עיסאם באוזני מאזן, "תציל את עצמך ותחשוב על עתידך לפני שיהיה מאוחר מדי… פעם הייתי רומנטיקן כמוך. הבנתי את המציאות באופן שטחי ותמים… העם המצרי לא ימרוד, ואם הוא ימרוד, אין ספק שהמרד שלו ייכשל, כי הוא עם פחדן ומטבע ברייתו נכנע לשלטון… התרבות המצרית שירשנו מהפרעונים היא תרבות של כניעה לפרעה… בנוסף, התרבות האיסלמית גורמת לך להשלים עם שלטון רודני… במצרים המאבק שלך לא יביא לשום תוצאה, ורק יהרוס אותך". מאזן אינו משתכנע. כאשר פורצת המהפכה, נורהאן מחליפת הצבעים והגברים כופה על שעלאן גירושין. היא מחליפה אותו במולטי־מיליונר קשיש ובעל ערוץ טלוויזיה, המסדר לה משרה בכירה שם. בעלילה הזו, לא רק יד רוחצת יד.

נורהאן היא הדמות הפלקטית ביותר בספר. עיצובה החד־ממדי לוקה מאוד בחסר, ובנוי לפי כל הקלישאות על האישה היפה והתועלתנית. אל־אסוואני רצה אולי להציב לקוראים מעין קריקטורה של אישה עם צדדים אפלים, אך מה שמתקבל לבסוף הוא מעין דמות מפיסטואית, המשמשת כשופר התעמולה של משטר הגנרלים. היא מסיתה את הציבור נגד המפגינים, שלטענתה הם לא יותר מאשר סוכנים זרים של האימפריאליזם האמריקני והציוני. בתוכניות הטלוויזיה שלה מופיע, כמובן, המטיף שאמל, הקורא לצופים: "פִקחו את עיניכם, אחיי, והישמרו מתחבולות הנוצרים עובדי הצלב, היהודים צאצאי הקופים והחזירים וסוכניהם… זו קנוניה מאסונית שרקמו היהודים כדי להרחיק את המוסלמים מדתם… הציונים הוליכו אתכם שולל".

נורהאן מגייסת מומחים המציגים "הוכחות מדעיות" לכך שהמהפכה המצרית מומנה ותוכננה על ידי המודיעין האמריקני בשיתוף המוסד. כחלק מהתעמולה האנטי־ישראלית בערוץ, "מפגינים" מקבלים תדרוך לספר בעילום שם כיצד כביכול הם קיבלו שלמונים מישראל כדי לארגן את ההפגנות. "קיבלו אלף דולר ליום מגורמים זרים ואף נסעו להתאמן בישראל וקיבלו הדרכה כיצד לארגן את ההפגנות, ושם קיבלו בנוסף מענק של 50 אלף דולר כדי לערער את השלטון", כותב אל־אסוואני, שאינו נחשב כחסיד של השלום עם ישראל.

אשנב הצצה אותנטי

המהפכה גורמת לעימותים רבים בתוך המשפחות המצריות. "הגענו לזמנים טובים, את מלמדת אותי איך להתנהג", מטיח הגנרל בבתו דאניה ואוסר עליה לצאת להפגנות, באומרו "את פועלת נגד המדינה… מעניקה מתנה לאויבים שלי". גם אביה של אסמאא אוסר עליה לצאת מהבית, אך היא נמלטת ומשלמת על כך מחיר כבד. בהמשך היא יוצאת לגלות בלונדון, ומשם שולחת מכתב לאהובה העצור מאזן ובו היא מספרת כיצד הקצין שחילל את כבודה הטיח בה: "את לא שווה כלום. את אפס". אסמאא מוסיפה: "זאת האמת, מאזן, אני באמת 'אפס', וגם אתה 'אפס', וכל צעירי המהפכה הם 'אפסים'. הם יעשו בנו כרצונם. הם יהרגו אותנו… ואיש מהם לא יועמד למשפט… אני יודעת שאתה עדיין מאמין בעם, אבל אני לא מאמינה בו עוד… העם הזה… לא רוצה חירות ולא כבוד… הרוב המוחלט של המצרים מרוצים מהדיכוי, הם מסכימים עם השחיתות, ואף הפכו להיות חלק ממנה".

"רפובליקת כאילו" מוגדר על גב העטיפה כ"רומן חתרני המתרחש על רקע אירועי הדמים שהסתיימו בהדחת הנשיא חוסני מובארק ב־2011". התיאור הזה נכון למעט ההגדרה "חתרני", שהיא יומרנית מעט עבור ספר אפי המשתייך לז'אנר הריאליסטי ואף הנטורליסטי. הוא מכיל אמנם עלילות מצטלבות שבחלקן מצליחות בהשקה, אך בחלקן הן גדושות מדי, דבר שלא תמיד משחק לטובת הרומן.

דומה שאל־אסוואני רצה הפעם לכתוב מסמך פוליטי־סוציולוגי יותר מאשר רומן. ספרו אף נאסר לפרסום במצרים ופורסם לבסוף בביירות, והדביק לו לרגע את התווית של סופר נרדף, מעין סלמן רושדי של מצרים. אולם ההשוואה המתבקשת היא דווקא עם נגיב מחפוז. אם להסתמך על "רפובליקת כאילו", אל־אסוואני אינו מגיע לרמתו של מחפוז כסופר בספריו החשובים כמו "הטרילוגיה הקהירית", "סמטה בקהיר" ואחרים, אלא יותר לרמתו של מחפוז בספריו המשניים. מאידך, מחפוז עוסק במצרים של העבר ואילו אל־אסוואני עוסק במצרים של היום. בזכות כך, ולמרות פגמיו, "רפובליקת כאילו" הצליח לעניין אותי עד סיומו, מכיוון שהוא מעניק אשנב הצצה אותנטי וכנראה אמין על מצרים.