"יש גנן בקהל?" בדרך כלל התשובה שיובל גוטרויר מקבל במופע הסטנדאפ שלו היא שתיקה רועמת שמאפשרת לו לדבר על היקום הקסום של עבודת הבוקר שלו – גן ילדים עירוני. בחצי השנה האחרונה גטרויר (31) הופיע עם "מדברים על הפיל" ברחבי הארץ, ובכל פעם הוא נוגע בנושאים שהם בגדר טאבו בחברה הישראלית. "ההקבלה לגן מאפשרת לדבר על הכול, כי הילד כארכיטיפ לא מפחד לצעוק 'המלך הוא עירום' והם יכולים להגיד חופשי מה שהם רוצים ואף אחד לא יאשים אותם ולא יחשוב שהם ילדים רעים. הם יכולים להגיד את האמת, גם אם כל המבוגרים יובכו מזה, לילד עצמו לא יהיה אכפת. קצת כמו ליצן החצר בהיסטוריה. אני חושב שסטנדאפ אמור להיראות ככה – שאף אחד כאילו לא לוקח אותך ברצינות אבל בפועל אתה יכול לגעת בנקודות הכי רגישות".
אולי הפיל הכי גדול בחדר זה גבר בכיסא הגננת במפגש. אין עוד הרבה מקומות עבודה שבהם גברים מופלים לרעה כמו בזירת הגנים, ובאופן טבעי זהו גם אחד הנושאים שזוכים ליתר תשומת לב במופע. "היום תודה לא־ל ההורים כבר מכירים אותי, צברתי איזשהו שם אז הם יודעים מול מי הם נמצאים, אבל בארבע השנים הראשונות חוויתי קשיים והתנגדויות חריפות מהורים מסוימים, ואני עוד בצפון תל־אביב – מקום לכאורה מקבל וסובלני, אבל גם שם היו כאלה שהתנגדו לנוכחות של גבר בגן".
להתנגדות לא היה בסיס, כיוון שההורים כלל לא ידעו במי מדובר. "לא הכירו אותי, לא ידעו איך קוראים לי, איך אני נראה או בן כמה אני". ההנחה המגדרית הבסיסית היא שלגבר חסרים הכישורים לתקשר עם פעוטות וטוהר כוונותיו מוטל בספק. ומכאן הדרך הייתה קצרה לכך שהורים כעסו על ששיבצו אותם בגן עם גנן. "המנהלת שלי קיבלה מיילים זועמים שרוצים למשוך את הילדה מהגן בגלל זה. יש בארץ עשרות־אלפי גננים וגננות ומתוכם רק כמה עשרות גברים, זה כבר מסביר למה אנחנו נחשבים מוזרים בנוף. הפיל הזה כולל הרבה תתי־סעיפים. לדוגמה, רק גברים צריכים להביא תעודת יושר מהמשטרה כי בעיני החוק גברים הם פדופילים בפוטנציה. אני לא נכנס כרגע לשאלה האם זה מוצדק, לדעתי כולם צריכים להביא תעודת יושר, אני מתעסק בנקודת הפתיחה. ברגע שהחלטתי לעבוד בגן נכנסתי לאזור שהוא מסוכן עבורי כי אני אפילו לא חייב להיות מורשע או מועמד לדין, מספיקה שמועה, שורה בעיתון וכל החיים שלי נגמרים, בדיוק ככה, נגמרים. כדי לדבר על נושא כל כך טעון חייבים מעטפת של הומור טוב".
"מצד אחד המופע מצליח, הקהל מתרחב, אני מופיע ביותר ויותר מקומות בארץ ונחשף ליותר אנשים, אבל אז גם אני מגיע לאנשים שלא מכירים אותי, שחושבים אחרת או לא מבינים את השפה"
ולפעמים גם הבדיחות לא עוזרות לקהל לעכל את הנושאים הנפיצים. אחרי ארבעים הופעות בחצי שנה, גטרויר התחיל להיתקל בקשיים. הוא הגיע למופע מיוחד לגננות. "איך שאמרתי את המילה פדופיל, כמובן בהקשר ברור, פשוט קמו ויצאו עשרים גננות. בדרך כלל, כשזה הקהל שלי, שיודעים על מה אני מדבר ויודעים שהגן במופע הוא מיקרוקוסמוס בלתי אמצעי של העולם, אז הם מבינים על מה אני מדבר, אבל הגננות האלה ציפו שאני אולי ארד עליהן או על ההורים ואז כשהן שומעות מדם ליבי מה זה להיות גבר במערכת החינוך – הן קמות והולכות".
נעלבת?
"נפגעתי ממש. זה היה מעליב מאוד. ברוב ההופעות הקהל מבין אותי, מגיעים אנשים שמכירים את הסרטונים מהרשתות ופתאום אני מגיע לקהל שלא מבין על מה אני מדבר. היו לי שתי הופעות כאלה, בפעם הראשונה אמרתי לעצמי טוב כנראה לא דייקתי את עצמי, אז למופע השני הגעתי הרבה יותר מרופד, ממש הנגשתי את התוכן והכנתי את הקהל לקראת זה שאני הולך לדבר על נושאים שאינם קלים לעיכול. אני כל כך חי בתוך הנושאים האלה שכנראה לא הבנתי שיש קהל שרחוק משם ושיש לו רגישות גבוהה לנושא".
אני משערת שזה לא היה רק בנושא הזה.
"כששאלתי אם יש כאן גנן, אחת מהן הרימה את היד וענתה 'אין פה וגם אתה לא אמור להיות פה'. שאלתי אותה למה, אז היא אמרה 'כי אתה אמור להיות במצעד הגאווה'. חוץ מהבוקס בבטן היא קצת הרימה לי כי מאוד מצחיק אותי שחושבים שאני הומו, שהורים מתעסקים במיניות שלי כדי להרגיע את עצמם, אז במופע אני מתעסק בזה המון. יש קטע שאני אומר בצחוק שהייתי משקר להורים בגן שאני הומו כדי להרגיע אותם ואמהות היו נושמות לרווחה. כשהופעתי מול אנשים שמכירים אותי מהסרטונים הרגשתי שהם תופסים שמדובר באבסורד קורע, שאין שום קשר בין החיים הזוגיים ליכולת שלי לעבוד עם ילדים או לסיכוי שאני פדופיל. אבל כאן היה שולחן שלם של גננות שהנהנו ואני רואה אותן אומרות, 'נכון נכון, ברור עשית בשכל, זה מאוד מרגיע'. הן כאילו לא הבינו את השכבה שמעל".
מעניין שדווקא מול גננות פגשת חוסר הבנה והתנגדות, הן קבוצת השווים שלך.
"עד עכשיו דיברתי על הפיל בחדר למשוכנעים, לאנשים שמבינים אותי ומסכימים איתי, ובעצם התפרצתי לדלת פתוחה. פתאום עמדתי מול נשים שזה באמת פיל עבורן. זה פשוט היה קשה מדי ולא סיימתי את ההופעה".
וואו, איך זה קרה?
"זו הייתה הפעם הראשונה שירדתי באמצע הופעה מהבמה. אחרי בערך 25 דקות ניגשה אליי האישה שארגנה את האירוע ואמרה, קח עוד חמש דקות ותרד. בדקות האלה דיברתי על מה קורה לילד כשאומרים לו להפסיק לבכות, שאנחנו מחנכים בנים שאסור להם לבכות. אני גדלתי כילד כזה, זה הקטע האהוב עליי במופע, הוא כואב ומצחיק בטירוף ונוגע. אני לא יכול להכליל כי היו גננות שממש היו איתי אבל רוב מוחץ בקהל לא הסכימו, הן לא הבינו מה הבעיה, לא הבינו למה אני עושה דרמה מזה שאומרים לבנים שיפסיקו לבכות".
במקומך, הייתי מתחילה לבכות על הבמה.
"אני עוד רגע בוכה, בחיי. כשאומרים לילד להפסיק לבכות, יהיה לו קשה מאוד לשחרר רגשות כמבוגר. ילד בן ארבע לומד את המערכת הרגשית שלו ואז בא מישהו עם גרזן וכורת לו את העורק הראשי של העצב, אז הוא נפלט לדרכים אחרות לבטא אותו. נכנסים כעס, אלימות, רעב – כל אחד והכלים שלו. והן הפטירו לעברי שאני סתם דרמטי. זו הייתה חוויה מטלטלת מאוד־מאוד. יצאתי משם שבור ושאלתי את עצמי, אז למי אני עושה אמנות? בשביל מי שכבר מסכימים איתי. האם אפשר לתקשר או שיש פערים שבלתי ניתנים לגישור, איך אפשר לחצות לצד השני? זה קצת נס שאנחנו מצליחים בכלל לתקשר כשכל אחד מגיע מרקעים כאלה שונים. זה נס שאני אומר משהו ובצד השני מבינים. או שאנחנו באמת לא מבינים אחד את השני במאה אחוז אף פעם".
"אנחנו שני אנשי צוות על 34 ילדים. אני יודע שלא כולם מקבלים את תשומת הלב שהם צריכים ואין לי מה לעשות עם זה. זה גן עירייה ולצערי באמת אין איך לתפוס הכול"
הוא מספר על הפלונטר שהוא מצוי בו כי "מצד אחד המופע מצליח, הקהל מתרחב, אני מופיע ביותר ויותר מקומות בארץ ונחשף ליותר אנשים, אבל אז אני גם מגיע לאנשים שלא מכירים אותי, שחושבים אחרת או לא מבינים את השפה. אף פעם לא חשבתי שאיתקל בכזה קיר. בעיקרון ההתנגדות גורמת לי לחשוב שאני עושה משהו נכון אבל קשה לדעת אם ההתנגדות מאותתת לך שאתה לא בכיוון או להפך. יש משפט שאומר שאומץ זה היכולת לעשות משהו ולדעת שיש מצב שזה יפגע בך וטיפשות זה אותו הדבר. ולכן החיים קשים".
אחרי שצבר קצת חוויות וסיפורים בעבודה בגן, יובל התחיל לפרסם סרטונים ברשתות. "שלום, אני יובל ואני גנן בגן ילדים" זו הפתיחה שמכניסה את הצופים לרגעים קורעים עם דנה גלר (הילדה שכולנו היינו רוצים להיות), רועי אברמוביץ' (בעל החיבה המוגזמת לדם, זומבים ודברים מלחיצים), נטע הבן, נטע הבת, אלון (האסטרונאוט), נמרוד, יהלי, ועוד כל מיני ילדים בני ארבע. כמו במופע גם כאן הילדים שולחים את הגנן התל־אביבי בעל הלב הרגיש להרהר בצורך שלנו באהבה, ביכולת לראות את האחר, באידיאל היופי, בפערים סוציואקונומיים ובשאלות קיומיות אחרות.
אתה שחקן ועובד עם ילדים, למה בעצם אתה לא יובל המבולבל? למה אתה לא עושה הופעות לילדים?
"אה, וואו. אני כל יום מופיע מול ילדים", הוא צוחק ומסביר שבעצם התחיל כשחקן בהצגות ילדים. "אחרי לימודי המשחק בניסן נתיב בירושלים נשארתי בעיר ושיחקתי בעיקר בהצגות ילדים. בסוף כל מופע הילדים היו רצים ואומרים לי 'אנחנו אוהבים אותך, אנחנו אוהבים אותך' וזה היה מטורף. ואז היה יום אחד שהרצנו איזה חמש הופעות ברצף בחנוכה וככה גל אחרי גל אני יושב עם הילדים ומדבר איתם ועושה להם סדנת קסמים ואנחנו מתחברים, ואז הם נעלמים ואני לא רואה אותם יותר. זה היה קשה נורא".
זמן קצר לאחר מכן הוא עבר לתל־אביב. ידידה טובה שלו שעבדה בגן, שכנעה אותו לבוא לעבוד יחד איתה. "באתי לגן וזהו. אף פעם לפני כן לא הצלחתי להחזיק עבודה יותר מחצי שנה, אני סוגר את השנה השישית שלי שם".
יובל הוא גנן צהריים. אחרי שהגננת מסיימת את שעות הבוקר הוא מגיע ותופס את מקומה. "אנחנו שני אנשי צוות על 34 ילדים. אני יודע שלא כולם מקבלים את תשומת הלב שהם צריכים ואין לי מה לעשות עם זה. אני מנסה להיות בקשר עם ההורים ולהכווין אותם אבל זה גן עירייה ולצערי באמת אין איך לתפוס הכול. אבל זה המקום שלי, הכניסה שלי לגן הייתה טבעית ופשוטה. זה אחד הדברים המפתיעים שקרו לי בחיים, רק מלהיות איתם משהו התחדש בי, פתאום בא לי לחזור לצייר, לפסל. לקראת חנוכה פיסלנו חנוכיות ומצאתי את עצמי באותו יום הולך הביתה וקונה עשרה קילוגרמים חֵמר ומתחיל לבנות מלא פסלים. זה מחזיר גם אותי למקום הילדי הזה. כשלומדים אמנות ומשחק אז תמיד בתהליך היצירה יש ישר את המחשבות של מי יראה את זה, איך אני אתלה את זה במוזיאון, מה אני מנסה לומר, יבינו אותי, לא יבינו אותי. וילדים לא מתחשבנים, הם לא חושבים איך הציור ייראה במוזיאון, הם לא מנסים שיבינו אותם, הם פשוט רוצים להתבטא ואז הטוש או הפנדה או החמר או מה שלא יהיה מוביל אותם לחלוטין ואז גם הציור יכול לצאת מגבולות הדף, לשולחן, לקיר זאת אמנות אמיתית. ילדים הם מאסטרים של אמנות. ואז מלמדים טכניקה והורסים את זה".
אני מניחה שאפילו בתל־אביב אין סביבך עוד המון גננים.
"אני אוהב להיות שונה ומיוחד. מיוחד בדיוק כמו כולם. כשרק התחלתי, וחברים שלי מהלימודים התקדמו לעבר קריירת משחק ואני פתאום עמדתי בגן, הרגשתי מוזר, איפה הם ואיפה אני. חשבתי אם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים, אולי אני לוזר קצת כי רציתי להיות שחקן ואם הייתי אומר לעצמי בגיל 17 שאהיה גנן בטח הייתי נכנס להתקף חרדה, אבל כשמתבגרים מקבלים מושג אחר על מהו אושר".
"פעם הגיעו לסטנדאפ הורים של הילדים מהגן ויש קטע שאני משחק עם הקהל משחק מהגן. הרגשתי כמו גנן בין־דורי, כמו הגננות הדינוזאוריות שגם ההורים היו אצלם בגן, רק באדם צעיר"
לאט־לאט הוא ראה שמתאספים לו חומרים, ואומנם הקהל הנלהב במפגשים בגן החזיר לא מעט אהבה וחזר יום אחרי יום לצפות בו, אבל הבמה קראה לו לשוב. "התחלתי לכתוב מופע סטנדאפ, אחרי שלוש שנים של כתיבה חברתי אל אריק זילברמן, שהוא אחד הוותיקים והמוכשרים בעולם הסטנדאפ הישראלי. יד ביד צעדנו אל האופק, ויצא מופע מהמם ממש".
מה הילדים בגן חושבים על ההופעות?
"בדיוק אחד הילדים צייר אותי על במה עם מיקרופון", הוא מדפדף בטלפון למצוא את התמונה וכשהוא נזכר שכנראה לא צילם הוא נמס מול תמונה של אחד הילדים שתקע לעצמו דוקים בשיער ואמר שהוא קיפוד. "תסתכלי, זה אחד הדברים הכי חמודים שראיתי. בכל אופן הילדים שואלים 'מה, אתה מצחיק אותם כמו שאתה מצחיק אותנו?'. פעם הגיעו לסטנדאפ הורים של הילדים מהגן ויש קטע שאני משחק עם הקהל משחק מהגן, וזה דפק לי את המוח. בבוקר אני משחק עם הילדים ובערב אני עושה את אותו הדבר עם ההורים שלהם. הרגשתי כמו גנן בין־דורי, כמו הגננות הדינוזאוריות שגם ההורים היו אצלם בגן, רק באדם צעיר".
ולא מפריע להורים שאתה צוחק על הילדים שלהם?
"אני לא. אני צוחק אולי טיפ־טיפ טיפונת על אבא אחד. אומנם השמות בדויים אבל הוא יודע את זה, וזה מצחיק אותו מאוד. ולגבי חומרים מהגן, עד היום קיבלתי רק תגובות טובות מהורים על המופע".
דווקא בנקודה אחרת לגמרי שבה יובל החליט לחשוף את עצמו הוא היה זקוק לתמיכת ההורים, כשהשתתף בתוכנית "עֵרים – גברים מדברים מיניות". "דיברתי שם על זה שכנער הייתי מכור לפורנו ועברתי טיפול ונגמלתי. כשהתפרסמו החומרים נכנסו בי ממש בביקורות שאומרות שאדם כמוני לא יכול לצאת בבוקר לגן. הייתי בסרטים שאצטרך לעזוב את הגן ולמצוא עבודה אחרת. כשהגיעה האמא הראשונה לגן לא ידעתי מה הולך לקרות ומה אני צריך להגיד ואז היא באה אליי, נתנה לי חיבוק ענקי, ואמרה 'ראינו, הקשבנו, ותדע שאנחנו כולנו עומדים מאחוריך ומאחורי הדברים החשובים שאמרת'. זה כל כך לא ברור מאליו. אז חוץ מזה שהלב שלי התפוצץ התרגשתי מאוד. כי הפחד הכי גדול הוא שנבוא עם כוונות טובות לעולם ויפרשו אותנו אחרת, שהעולם עם הפחד הגדול יקיא עליך את הפחד שלו, קצת כמו שקרה לי עם הגננות. האמנתי מאוד שאני עושה משהו נכון וטוב וקפצתי בנג'י".
"אני חושב שהומור זה הכלי הכי טוב כדי להעביר מסר, וזה נכון לכל מה שאני עושה. עם הילדים במפגש אני קודם כול אצחיק אותם ואז אגיד להם את המסר, וגם עם הנערים זה עובד אותו דבר, ובטח עם מבוגרים"
מה גרם לך להיחשף ככה?
"אני זוכר שהתחילו דיווחים על האונס המזעזע באילת, תיאורים על תור של נערים שעומדים כדי להגיע לבחורה הזאת. באותה תקופה גם היה את האירוע באיה נאפה. זה היה גל של מכות שחטפנו, כישראלים, מכות לתודעה שלנו. הרגשתי שמשהו דפוק כאן, יותר מדי אנשים במקומות שונים, גברים ונערים שחושבים שזה בסדר. ואז היו המון פוסטים בנושא בפייסבוק, וגללתי ככה את התגובות ואני רואה מלא גברים שמצקצקים בלשונם, ותוך כדי שאני קורא את המילים שלהם אני אומר לעצמי, אה אני מכיר אותו ואת הסיפורים עליו, אני יודע איך ההוא מדבר על נשים. ועוד אחד ועוד אחד. ואז ראיתי משפט שאומר 'כל אישה מכירה אישה שהוטרדה מינית ואיכשהו אף גבר לא מכיר גבר שהטריד מינית'. אמרתי לעצמי, רגע לפני שאתה תוקף החוצה ואומר כמה אותם אחרים לא בסדר תסתכל פנימה ופתאום הכה בי שבחברה שגדלתי בה, גם אני בגיל 17 עשיתי דברים או התייחסתי לנשים בצורה מסוימת שהיום אני מאוד לא אוהב. במרחק הזמן אני יודע להגיד שאף אחד לא חינך אותי וזה נס, נס גדול, שלא פגעתי באף אחת בצורה חמורה".
לדבריו "היו המון תגובות של איפה האמהות, איפה הנשים בחיים של החבר'ה האלה. ורציתי להגיד, בואו תשחררו את הנשים, איפה הגברים, איפה האבא שלהם? אבא שלי לא חינך אותי איך להתנהג. איפה הגברים שיחנכו את הגברים? כתבתי על זה פוסט שנהיה ויראלי ופנו אליי מעֵרים. לא תכננתי שזה יגיע לאנשהו, רציתי לעשות רגע חשבון נפש עם עצמי, בפייסבוק, קבל עם ועדה", הוא צוחק, "סתם, אבל באמת חשבון הנפש הזה עורר המון הדים, קיבלתי אינסוף הודעות של גברים. קלטתי שהפוסט היה משמעותי ולא יכולתי לסרב להצעה למרות הסיכון בחשיפה".
בהמשך כמה חבר'ה צעירים ממיזם "נקודת מפגש" פנו אליו. "קודם כול, הם מלאכים ואין לי שום הגדרה אחרת, העשייה שלהם נעלית. הם עושים סדנאות בבתי ספר בכל הארץ על מיניות מיטיבה. הם ראו אותי בערים וביקשו שאצטרף אליהם ושאחרי הסדנה אעשה סטנדאפ לבני נוער באותו נושא. אז אמרתי להם סבבה מעניין, והם אמרו 'סגרנו, יש לך שבועיים לכתוב מופע'. אני רק אזכיר שעל המופע שלי עבדתי שלוש שנים, שלוש שנים! מיד רציתי להגיד לא ואין מצב, ומיד אחר כך חשבתי 'יובל, אתה מופרע אם אתה אומר להם לא' אז אמרתי שכן. זה היה ימים מטורפים שחפרתי בעבר של עצמי להביא סיפורים והרכבתי מהלך של איך בגיל 15 מיניות הייתה בעיה ומאבק והיום בגיל 31 זה ריקוד, גילוי. כנער יצאתי לציד, עכשיו אני אומר בואי ננשום. ההופעה הראשונה הייתה במשגב, וזה היה מטורף. הילדים צחקו, הובכו ועפו־עפו־עפו. בסוף פתחתי את האפשרות לשאלות ונשארתי לדבר איתם ופתאום הם באו לשאול אותי על אינטימיות ויחסים, הפכתי להיות האח הגדול שלהם".
מה המורים שלהם חושבים על המופע?
"הפידבק העיקרי שאני מקבל, מהמורים ומהתלמידים, הוא שסוף־סוף מגיע מישהו שמדבר איתם בגובה העיניים. הם אומרים שהתלמידים מרגישים שאף פעם אדם מבוגר לא דיבר איתם במקום שהם נמצאים. אני מגיע עם הצחוקים והסיפורים על עצמי, אז אני פתאום קרוב אליהם, משהו מתקלף, הם יכולים להקשיב, הם יכולים לשתף".
הוא סיים את ההופעה ופתאום התמלא הלו"ז בעוד הופעות לבני נוער. "קלטתי שזה השינוי שאני מדבר עליו. מה שאני עושה במדברים על הפיל זה לדבר עם מבוגרים שהדעות שלהם כבר התגבשו ותכלס אין עם מה לעבוד. ופה זה באמת חי, אפשר לשנות. כחברה אנחנו מאוד מדחיקים כאן את המיניות. לעניות דעתי, ההדחקה שיש לנו יצר, שמקושר גם לבושה, היא מקור שופע לעיוותים, בית חרושת של תסביכים ופגיעות".
מעניין שאתה אומר שהמיניות כאן מודחקת. תסתכל על השלטים סביבנו בתל־אביב ועל התוכניות, הפרסומות והשירים שבני הנוער ששתו בצמא את דבריך שומעים. אין שום פילטרים והם לא משאירים מקום לדמיון.
"כל הדברים האלה לא מדברים על מיניות, לבוש מינימלי זה לא מיניות. כשמדברים על המפגש בינו לבינה אין קשר לקליפים של אנה זק. לתפיסתי זה קודם כול תקשורת, מפגש בין שני בני אדם. זה לא טיקטוק ואינסטגרם, כל אלה הם חפצוּן שמשתמש במיניות כדי לקדם דברים אחרים או למלא ערך עצמי".
זה קונפליקט מובנה בחילוניות ובחברה מתירנית ששחררה את הרסן.
"ההדחקה והמתירנות הם שני צדדים של אותו המטבע, שניהם לא בריאים. אני לא יודע לבסס את מה שאני אגיד עכשיו, אבל אני חושב ששניהם נובעים מפחד ממיניות אמיתית, בשניהם חסרה האינטימיות וממנה הם מפחדים".
מעניין שדווקא דרך הומור אתה ניגש לנושא כל כך מורכב.
"אני חושב שהומור זה הכלי הכי טוב כדי להעביר מסר וזה נכון לכל מה שאני עושה. עם הילדים במפגש אני קודם כול אצחיק אותם ואז אגיד להם את המסר, וגם עם הנערים זה עובד אותו דבר, ובטח עם מבוגרים".
אתה כל היום עם ילדים, לא עושה לך חשק?
"אני חושב על זה המון, בסיטואציות בגן אני חושב מה הייתי עושה אם הילד שלי היה מתנהג ככה, איך הייתי מגיב ומתמודד. אני מרגיש שכמעט כל דבר שאני עושה מוביל אותי למחשבה של איך אני אהיה כאבא אבל שנה הבאה אני בשבתון יזום ומתכנן לעשות את הטיול הגדול שלא עשיתי אחרי הצבא. אני רוצה לראות צורות חינוך בעולם ואיך מנהלים גן במדינות עולם שלישי".
