ספורט הנכים בישראל הוא בין המתקדמים והמפותחים בעולם. עם מתקנים ראויים, תקציבים, אנשי מקצוע ואינספור ספורטאים במגוון ענפים, שזכו וממשיכים לזכות במדליות יוקרתיות באולימפיאדות ואליפויות אירופה ועולם. בהם גם ספורטאים ערבים, אך במגזר הערבי בכללותו המציאות שונה לחלוטין, והספורט הפראלימפי שם הוא כמעט בחזקת נעלם. "רק כשחזרתי אחרי שנת שיקום הבנתי עד כמה אין מקום לנכים בכפר שלנו. אין נגישות, אין מודעות והנכים רק יושבים בבית סגורים בלי לעשות כלום", מספר מהראן חמדאן, תושב הכפר הצפוני מג'ד אל־כרום, שלפני שלוש שנים היה מהמקימים של קבוצת כדורסל הנכים הראשונה במגזר הערבי.
הקבוצה עשתה היסטוריה לפני מספר שבועות לאחר שהפכה לקבוצה המוסלמית הראשונה שמעפילה לליגת העל הישראלית בספורט פראלימפי, כשהיא הופכת גם לסמל של שלום ואחווה. "ב־2012 נפצעתי בתאונה שגרמה לי לפגיעה בגב ולשיתוק בשתי הרגליים. במהלך השיקום היה פיזיותרפיסט שעזר לי מאוד והסביר שאני צריך לבחור בין ויתור לבין מקסום של הסיטואציה שבה אני נמצא", נזכר חמדאן, "בתור נכה המציאות שלי מאוד השתנתה אבל אין שום סיבה שלא אמשיך לחיות, לטייל, לטוס, לעבור חוויות. יש היום הרבה מאוד פתרונות לאנשים במצב שלנו וגם הרבה זכויות ועזרה שאפשר לקבל מביטוח לאומי".
כחלק מהשיקום הצטרף חמדאן לקבוצת כדורסל נכים בכרמיאל, שם התגלה במהירות כשחקן כישרוני וכעבור שנתיים כבר שיחק בליגת העל הישראלית, במדי בית הלוחם חיפה. "באותן שנים עזרתי כמה שאפשר לנכים אחרים בכפר לברר את הזכויות שלהם וגם גיליתי עד כמה מפותח העולם הפראלימפי במגזר היהודי. בשלב מסוים חשבתי לעצמי שאם נקים קבוצת כדורסל בכפר זו תהיה הזדמנות נהדרת להעלות את המודעות לנכים במגזר והחלטתי לנסות", הוא נזכר. "הראשונים שפניתי אליהם היו יוסוף מנאע, שחקן כדורסל נכים ותיק מהכפר, ובן־הדוד שלי מחמוד חמדן, שגם הוא בענף. הם אהבו את הרעיון והחלטנו להיפגש עם ערן לויטה, שאימן אותנו בחיפה ומשחק ומאמן כבר עשרות שנים".
לויטה, 58, נפצע באגן כשהיה בן 10, נותר מוגבל ברגל אחת והחל את דרכו בעולם כדורסל הנכים כבר בגיל 17, במדי איל"ן רמת־גן. מאז עבר בין כמה קבוצות, שיחק עשור במדי נבחרת ישראל ובשנים האחרונות, במקביל לקריירת המשחק הארוכה שלו, החל גם לאמן. "אהבתי מאוד את הרעיון כי לצערי מחיפה וצפונה, הספורט הפראלימפי כמעט לא קיים בארץ וחשוב לי מאוד לקדם את המודעות לנושא. חשוב שאנשים יבינו שנכות זו לא קללה, אין כאן שום בעיה ולא צריך לסגור את הנכים בבית", קובע לויטה, "מהר מאוד גיליתי שרוב האנשים בכפר מעולם לא שמעו על כדורסל נכים, ולא הבינו שלא מדובר כאן במשהו שהוא רק שיקומי, אלא בענף תחרותי ומהנה מאוד".
סילברמן (בתמונה): "היום מסתכלים על הנכים בכפר כמו על ספורטאים. הקהל בגמר הגביע לא נח, זה היה מטורף לגמרי. לפני המשחק כולם איחלו לי בהצלחה ובסוף כל האולם בא להצטלם איתי"
שלב הקמת הקבוצה היה מורכב מאוד עבור החבורה המייסדת. "בשלב הראשון עשינו הכול על חשבוננו, בלי תקציבים ובלי שום סיוע. השגנו כיסאות משחק ופשוט יצאנו לשטח לנסות ולגייס שחקנים", נזכר לויטה, "בשלב השני קיבלנו אולם מהמועצה והתחלנו לעבוד עם ילדים, שרובם לא התאימו למשחק בשל נכות קשה מדי. עם הזמן החלו להגיע שחקנים מבוגרים ומתאימים יותר לענף, ושם נוצר קושי נוסף, כי במגזר הערבי אנשים בעיקר אוהבים ומשחקים כדורגל, ורוב אלו שהצטרפו מעולם לא נגעו בכדורסל לפני כן. אז גם היה צריך ללמד ולהסביר לא מעט. כשדברים התפתחו והתקדמו, הצטרפו אלינו גם כמה שחקנים מנוסים יותר, אבל עד היום קשה מאוד לגייס שחקנים בצפון. בסופו של דבר בנינו את קבוצת הבוגרים הראשונה שלנו והדברים החלו להתרומם".
ענף כדורסל הנכים בישראל מורכב משלוש ליגות – לאומית ב', לאומית א' וליגת העל, ובכל אחת מהן משחקות שמונה קבוצות. כדי לאפשר גם לשחקנים בנכות גבוהה לקחת חלק במשחקים, כל דרגת נכות מקבלת ניקוד נפרד, ולכל קבוצה יש כמות ניקוד מקסימלית שיכולה להיות לה על המשטח בזמן נתון במהלך המשחק. "החוק הזה יוצר מציאות שבה המאמן צריך לחשב כמה נקודות יש לו על המגרש ואיך לבצע חילופים בלי לעבור על החוק, כאשר בליגת העל זה כבר ממש מסובך. החישוב לא פשוט אבל הוא מאפשר לנכים במצב קשה יותר לקחת חלק", מסביר לויטה.
הפרויקט במג'ד אל־כרום החל לצבור תאוצה מהר למדי, כאשר בסיומה של העונה השנייה, עלתה הקבוצה מלאומית ב' ללאומית א', אז מונה לירן הנדל למאמן הקבוצה, כאשר לויטה המשיך לשמש כשחקן ומנהל מקצועי. ההצלחה גם העלתה את סקרנות התושבים בנוגע למיזם שצץ לו בכפר משום מקום. "אנשים אצלנו סיפרו לי שבהתחלה הם באו לפרגן ולעודד, בלי הרבה ציפיות אלא מתוך מחשבה שמדובר במשחק של נכים ולא יותר. אבל אז הם גילו ספורט תחרותי בטירוף עם אותו גובה סל, אותם חוקי משחק, עם זריקות לשלוש ושחקנים שנופלים על הרצפה – משחק שבסופו של דבר קשה ותחרותי יותר מכדורסל רגיל, כי אין אצלנו קפיצות וריצות. אנחנו קשורים לכיסא וצריכים לעשות הכול בידיים", מתאר חמדאן, "זה גרם לאנשים לספר לאחרים ולחזור ולראות אותנו. במקביל, נעזרנו ביועץ ארגוני שהוא חבר טוב, העברנו שידורים חיים באינטרנט, עשינו פרסום מסיבי, ועם ההצלחה עוד אנשים החלו להגיע וגילו שהרמה שלנו עלתה עוד יותר במשחקים בליגה השנייה. הם ראו את הקבוצות הצעירות והטובות ששיחקו נגדנו השנה ופשוט נדלקו".
השיא נרשם לפני מספר שבועות במשחק גמר גביע המדינה בלאומית א' שאליו העפילה הקבוצה מול ספיבק רמת־גן, שהתקיים באולם בכפר. "לפני הגמר חבר צילם כמה דמויות מובילות במג'ד אל־כרום, שסיפרו שהם מגיעים למשחק והזמינו את התושבים להגיע. כשאנשים ראו את זה ברשתות החברתיות, ובלי שביקשנו מהם, פשוט החלו לצלם סרטונים דומים ולהעלות לרשת. הגענו למצב שחששתי שלא יישאר מקום באולם, מה שהוביל את ראש המועצה סלים סליבי והמנכ"ל רבאח מנאע להציב מסכים מחוץ לאולם למי שלא הצליח להיכנס", מספר חמדאן, "אני משחק כבר כמה שנים טובות, כולל במפעלים אירופיים, וקהל כמו שהיה אצלנו בגמר הגביע לא ראיתי בשום מקום. האולם היה פשוט מפוצץ. בתחילת המשחק אחרי שיצאתי לנוח והסתכלתי על היציעים פשוט נבהלתי. אמרתי לעצמי שחייבים קודם כול לנצח ואז כבר נראה".
מהראן חמדאן: "מהרגע הראשון ידעתי שנבנה קבוצה מגוונת תחת השם מג'ד אל־כרום ומי שרוצה לבוא, מוזמן באהבה. זה ספורט, ולא משנה אם אתה יהודי או ערבי"
ובאמת, בסופו של דבר ניצחה מג'ד אל־כרום 60:69 וזכתה בגביע המדינה. "האמת שההצלחה הגדולה, גם על המגרש וגם ביציעים, הפתיעה אותי מאוד", מודה לויטה, "הכפר כולו פשוט התגייס למען הקבוצה, זה היה כמו אש בשדה קוצים. רק בסוף המשחק הבנתי שיש עוד מאות אנשים מחוץ לאולם שצופים במשחק".
מכיוון שאין הרבה נשים בישראל שמשחקות כדורסל נכים, החוק קובע כי הן יכולות להשתלב בליגה לגברים, ומי שעושה זאת בהצלחה גדולה, היא מרי סילברמן, צעירה בת 24 שהצטרפה לקבוצה במג'ד אל־כרום לפני כשנתיים ונחשבת היום לאחת השחקניות המוכשרות בישראל.
"גדלתי במשפחה שכולם בה שיחקו כדורסל והענף הוא חלק בלתי נפרד מחיי, על המגרש ומחוצה לו", מספרת סילברמן, "התחלתי לשחק בגיל 8, ובגיל 18 נפצעתי במהלך משחק בברך שמאל, עברתי שני ניתוחים ותקופת שיקום שבה לא הצלחתי לחזור ולשחק. היה לי קשה מאוד לקבל את העובדה שאיבדתי את היכולת לעשות ספורט ולשחק כדורסל ולקח לי כמה שנים טובות לקבל את זה". בשלב מסוים החליטה סילברמן לחזור לעסוק בספורט, עם עדיפות לענף שבו תוכל למצות את היצר התחרותי שבה, "התחלתי עם אופני ידיים אבל כשהבנתי שלא אוכל להתחרות בתחום, המליצו לי לנסות כדורסל נכים, ענף ששכחתי לחלוטין מקיומו. זה מה שהוביל אותי לאיל"ן חיפה ושם פגשתי את ערן לויטה", היא נזכרת, "באימון הראשון הוא הושיב אותי על כיסא שלא התאים למידות שלי, ופתאום בשביל להגיע לכדור הייתי צריכה לדחוף עם הידיים במקום עם הרגליים, זה היה מאוד מוזר. בחודש הראשון הרגליים שלי היו תפוסות כל הזמן כי ניסיתי לדחוף את הכיסא. בכדורסל רגיל יש הרבה סוגי תנועה, ועל הכיסא מדובר במשהו אחר לחלוטין. ערן עבד איתי באופן צמוד, שלח אותי לראות משחקי כדורסל נכים ולעקוב אחרי שחקניות ספציפיות, ועם הזמן הלכתי והתקדמתי".
לויטה זיהה את הפוטנציאל של סילברמן מיד כשהגיעה לאיל"ן חיפה. "ראיתי את יכולת הקליעה המצוינת ואת הרעב לשחק ועבדנו חזק כדי שתתקדם. תוך שנתיים היא הפכה למשמעותית מאוד על המגרש ועכשיו היא כבר ממש שולטת. כשהקבוצה בחיפה התפרקה היא עברה איתנו, ויחד עם כמה שחקנים נוספים, למג'ד אל־כרום. הענף בארץ עדיין חובבני מאוד, והגישה המקצוענית שלה גרמה לי להמליץ לה לנסות ולהצטרף לקולג' בארצות הברית ואני מאוד גאה בה".
ובאמת, לפני כשנה וחצי הצטרפה סילברמן לקולג' באלבמה. "שלחתי אימיילים לכמה אוניברסיטאות, עם מכתב ולינק של הביצועים שלי ובאלבמה רצו אותי והעניקו לי מלגה מלאה לחמש שנים", היא מספרת, "המעבר לשם היה מהיר ולא צפוי, בטח באמצע הקורונה עם הרבה הגבלות, ביטולים ושחקניות שחלו, ואני שמחה שהעונה הדברים זרמו כבר יותר טוב. מדובר בחוויה מאוד אינטנסיבית עם הרבה לימודים ושלוש שעות אימון ביום", התקופה של סילברמן באלבמה נחשבת עד כה להצלחה גדולה, עם זכייה בשתי אליפויות ובחירה ל־MVP במשחק האליפות האחרון, לאחר שקלעה 24 נקודות, 20 מהן בחצי הראשון.
סילברמן, שמצטרפת למשחקי מג'ד אל־כרום בכל פעם שהיא חוזרת לארץ, סייעה לקבוצה גם לזכות באליפות לאומית א', לאחר ניצחון על קבוצה מספיבק רמת־גן, שהעלה אותה כאמור לליגת העל. "בזכותנו היום מסתכלים על הנכים בכפר כמו על ספורטאים. הקהל בגמר הגביע לא נח לרגע, זה היה מטורף לגמרי. לפני המשחק כולם איחלו לי בהצלחה ובסוף כל האולם בא להצטלם איתי".
איך התחושה עבורך לשחק עם גברים?
"שיחקתי עם בנים בקט־סל ובתיכון, והשינוי היחיד שאני רואה בכדורסל נכים הוא, שהפעם מדובר בגברים ואנשים בוגרים, שלחלקם הייתי צריכה להוכיח שאם לא ישמרו עליי וייקחו אותי ברצינות, אני אקלע להם על הפרצוף. קרה לי הרבה פעמים שהייתי צריכה קודם להוכיח את עצמי לפני שאקבל כבוד, אבל לשמחתי במג'ד אל־כרום כיבדו אותי מהרגע הראשון בלי קשר ליכולת שלי".
היו לך חששות לעבור ולשחק בכפר מוסלמי?
"עזרתי לערן באימונים מהרגע שהקבוצה נוסדה וברגע שהקבוצה ששיחקתי בה בחיפה התפרקה, זה היה ברור וטבעי שאעבור לשחק איתם. לא היה לי חשש לרגע שאני הולכת להתאמן או לשחק בכפר ערבי. החבר'ה שם אוהבים ומכבדים אותי ואני אוהבת אותם. כשאני נכנסת לכפר, אני מרגישה שאני הבנאדם הכי בטוח שם, הם מתים עליי. בקבוצה שלנו אין שום דיבור שקשור לפוליטיקה, דת או מגדר, מי שטוב נמצא על המגרש. ועד שאסיים את הקולג', שאז אני מקווה להשתלב בליגה מקצוענית באירופה, אני אמשיך לשחק שם".
במתכוון או שלא, הקבוצה במג'ד אל־כרום הפכה גם לסמל של שלום ואחווה, עם קבוצה שבה משתפים פעולה מוסלמים, יהודים ודרוזים. "אותי לא מעניין מי מגיע לשחק אצלנו, אלא מה היכולת המקצועית שלו והאם הוא יכול לשחק", קובע לויטה, "אין אצלנו שום דבר שמפריע מבחינה דתית או עדתית, אנחנו חברים טובים וזה גם מה שמשך חלק מהשחקנים להגיע, כי הם רצו להיות חלק מהמיזם היפה הזה. בשנה שעברה כשהיו מהומות, באחד הימים צלצלו אליי וביקשו שלא אבוא, כי זרקו אבנים ברחוב הראשי בכפר, אבל זה לא השפיע בשום צורה על הקבוצה שלנו".
גם עבור מהראן חמדאן השילוב העדתי הוא מובן מאליו. "מהרגע הראשון ידעתי שנבנה קבוצה מגוונת תחת השם מג'ד אל־כרום ומי שרוצה לבוא מוזמן באהבה. זה ספורט, ולא משנה אם אתה יהודי או ערבי", הוא קובע, "אנחנו לא רק משחקים כדורסל והולכים הביתה, אנחנו חברים ממש כמו משפחה. בסופי אימונים ומשחקים אנחנו הולכים יחד למסעדות ובתי קפה, ומשמח אותי שהרבה אנשים אומרים שאנחנו נותנים להם תקווה. אחרי שחזרתי מהשיקום והבנתי את המצב, הגעתי לבתי עסק בכפר והתלוננתי על חוסר נגישות לציבור הנכה. אני שמח שהיום בזכות הקבוצה המצב השתפר ושגם המועצה כבר מתחילה לחייב הנגשה. לאחרונה פנו אלינו מטמרה ומנצרת, רוצים לפתח שם עכשיו את ספורט הנכים, וזה מבורך. המועצות מקבלות תקציבים גבוהים לבעלי צרכים מיוחדים והגיע הזמן שיתחילו להשתמש בהם בצורה נכונה".
באוגוסט הקרוב צפויה לחבורה חוויה נוספת כשהקבוצה תצא לטורניר בדובאי. "בתחילת השנה הייתי בטיול בדובאי עם עמותת נגישות ישראל ופגשתי כמה חברים מקבוצות כדורסל נכים, ולויטה הציע שאבדוק את סצנת הכדורסל נכים ואת האפשרות לשיתוף פעולה", מספר חמדאן, "גיליתי שיש להם כמה קבוצות והכול מאוד יפה ומאורגן, הצעתי לקדם שם טורניר והם מאוד אהבו את הרעיון וגרמנו לזה לקרות. בשלב הראשון הם הציעו לנו אירוח מלא של 15 יום, וביקשנו לקצר את זה לשבוע, ושאנחנו נשלם לפחות את כרטיסי הטיסה. בשלישי באוגוסט הטורניר יתחיל".
בעקבות ההצלחה הגדולה קיבלה הקבוצה בשבוע שעבר כיסאות חדשים ומודרניים ובקבוצה גם חולמים על השתלבות במפעל אירופי בדרג נמוך, אבל במקביל מתדיינים בימים אלה ראשי הקבוצה, האם לממש את העלייה לליגה הבכירה או להישאר לפחות לשנה נוספת בליגת המשנה. "משמח לעלות לליגת העל אבל הרמה שם גבוהה הרבה יותר ואנחנו צריכים להחליט מה לעשות, כי החשש הוא שנפסיד בכל משחק ב־50 הפרש ובגלל שמדובר בספורט חובבני ללא משכורות, חלק מהשחקנים פשוט לא ירצו להגיע יותר", מסביר לויטה, "קשה מאוד למצוא שחקני חיזוק בצפון הארץ ולפעמים כדאי להישאר עוד עונה בליגה נמוכה יותר, כדי להמשיך לבנות ולהתקדם בקצב הנכון ובקרוב נקבל את ההחלטה. בכל מקרה חשוב לי מאוד להמשיך ולפתח את ספורט הנכים בצפון, ואני לא מתכוון לעצור במג'ד אל־כרום ולא בענף הכדורסל. קיבלנו חשיפה מאוד רחבה במגזר ומבחינתי הדבר הגדול ביותר שאנחנו עושים הוא שאנחנו משנים את התודעה בקרב האנשים ואני מאוד שמח שיצא משהו יפה מכל הפעילות שלנו".
