עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח
המוני ישראלים, מבוגרים וצעירים גם יחד, מכירים את ארבע השורות האלו, וגם את כל השיר שממנו נלקחו. העיבוד הרוקרי שעשה ברי סחרוף ללחן הישן של נפתלי אלטר הביא את בשורתו של השיר הזה גם לצעירי הצעירים. אבל כמה ישראלים יודעים שהשורות האלה פורסמו לראשונה כבר לפני 80 שנה, והן מהוות את הבית הראשון, בשיר הראשון, בספר השירים הראשון, שאותו כתב נתן אלתרמן בהיותו בן 27 בלבד, ושיצא לאור שנה אחר כך, ב־1938, בהיותו בן 28?
פצצה בשמי השירה
הספר נקרא "כוכבים בחוץ", ביטוי הלקוח מהשיר השני בספר, שאף הוא ידוע מאוד, בזכות הלחן שכתבה לו נעמי שמר: "טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת / אל תרחמיהו בעויפו לרוץ / אל תניחי לו שיאפיל בחדר / בלי הכוכבים שנשארו בחוץ" ("פגישה לאין קץ"). העוצמה המכשפת של כלל שירי הספר הביאה לכך שעוד כמה מהם יולחנו ויהפכו מוכרים מאוד ("שדרות בגשם", "את הלילה שלך", "תיבת הזמרה נפרדת", "האם השלישית"). גם השירים הלא מולחנים, שמטבע הדברים פחות מוכרים בציבור הרחב, הפכו לנכס צאן ברזל של חובבי השירה העברית.
כבר מרגע פרסומו הוא התקבל כפצצה בשמי השירה העברית של אותם ימים, והתחיל את מה שיכונה לימים כתופעת ה"אלתרמאניה": הערצה חוצת גבולות פוליטיים לשירתו של "נתן החכם". אפשר להבין את ההתקבלות המטאורית הזו: הנה לפנינו משורר כל כך צעיר, שעד אז פרסם רק כמה שירים בודדים, מוציא ספר שירים שלם שאינו עוד אסופת שירים, וגם לא עוסק כלל במפעל הציוני שהיה בבת עינם של כל מי שכתבו משהו באותם ימים. לכל 67 השירים שבספר יש נושא משותף: מבט מתפעם, כתוב באינספור להטוטי לשון ודימויים, של אדם צעיר אל העולם ואל עצם החיים וההוויה. זה בוודאי הספר היותר אוניברסלי של אלתרמן, והוא בולט ככזה גם בכל תולדות השירה העברית החדשה.
חיים גורי הזכיר פעמים רבות בחייו את הרגע שבו קיבל את הספר מאחד מחבריו, והוא בן 15 בלבד, כרגע מכונן. הוא תיאר את הקריאה בספר כ"זעזוע קוסמי", חוויה שונה מכל מה שהכיר עד אז בעולם השירה. זה בלט אצל כלל צעירי דור תש"ח, בוודאי אצל אלה מהם שהיו בעלי נטייה אמנותית. כך, למשל, הספר המפורסם של משה שמיר "הוא הלך בשדות" נקרא כך על שם שורה מהשיר "האם השלישית", מתוך "כוכבים בחוץ": "הוא הולך בשדות, הוא יגיע עד כאן, הוא נושא בליבו כדור עופרת". פרופ' דן לאור, מחבר הביוגרפיה של אלתרמן, מספר שבשיחה שהייתה לו עם מורל'ה בר־און, מצעירי הדור ההוא ולימים קצין חינוך ראשי של צה"ל, "הוא כמעט התחיל לבכות כשדיברנו על הספר".
נעמי שמר הבהירה לימים שגם 30 שנה אחרי צאתו לאור, הספר עוד נהנה ממעמד מיתולוגי בקרב צעירים ישראלים. בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני" כתבה שמר: "בהיאחזות הנח"ל בסיני, אני לא האמנתי לעיניי, כשראיתי מעשי כשפים, ספרי שירה קטנים על מדפים. שירי רחל ו'כוכבים בחוץ', כמו לפני שנות אלף בקיבוץ".
כדאי גם לשים לב שבעוד "שירי רחל" נזקקו לציון שמה של המשוררת כדי ששומעי השיר של שמר יזהו במי מדובר, "כוכבים בחוץ" לא נזקק לאזכור שם הכותב. הוא היה בעל מעמד מיתולוגי בפני עצמו. משהו מן המעמד הזה כנראה נשמר עד היום, שכן בשבוע הבא עומדת האקדמיה הישראלית למדעים (!) לקיים כנס מיוחד לציון 80 שנה לצאת הספר.
יצירה של עולם מיתולוגי
אז מה עושה את הספר הזה מיוחד כל כך? פרופ' אריאל הירשפלד, מרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית, מצביע קודם כול על התוכן: "זה לא אוסף שירים, אלא יצירה שלמה. לא במקרה את רוב השירים שאלתרמן פרסם לפני הספר הזה הוא לא כלל בתוך הספר, אלא רק כמה בודדים מהם, שהתאימו למה שרצה לומר בספר. יש גם בספרים אחרים של אלתרמן שירים שיש ביניהם קשר עלילתי, אבל אז זה יותר בגדר פואמה, יצירה גדולה שמחולקת לכמה שירים, וזו סוגה מקובלת בספרות. כאן יש כמה עשרות שירים, בארבעה שערים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו ובכל זאת הם כולם מתכתבים זה עם זה באופן שהוא מצד אחד ברור מאוד ומצד שני חמקמק וקשה להגדרה. סוגה כזו היא מאוד נדירה לא רק בספרות העברית אלא גם בספרות העולמית.
"הייתי אומר שבהיקף ובשלמות שבה אלתרמן כתב את הספר הזה זה באמת הישג יוצא דופן. בספר הזה אלתרמן למעשה בורא עולם מיתולוגי, שבו האדם עומד לפני יסודות הקיום האנושי – הטבע, המוות, הנשיות; ולצד זה, במעגלים, גם ההיסטוריה, הזמן, הבניין והכליה, התהוות האישיות".
לאור מפרט יותר על ארבעת חלקי הספר: "החלק הראשון הוא יציאה אל העולם, אל היקום, התבל, אל היופי שבבריאה. בחלק השני יש דגש מאוד ברור על אהבה. זה בעצם מחזור שירי אהבה. החלק השלישי הוא החלק היותר ארצישראלי: ישנו שם הקיץ, ועץ הזית, והתמוז, והעיר הנבנית, אם כי גם הם באופן מופשט בלי להזכיר במפורש את שמה של ארץ ישראל. ובחלק הרביעי, האחרון, יש מוטיבים של פרֵדה, סוף ומוות. כך שביחד ארבעת החלקים משרטטים איזה מתווה של מחזור החיים. הספר מתחיל ביציאה אל הדרך, ומסתיים בשיר 'הם לבדם', שהוא שיר של סיום ופרדה".
המשורר, המתרגם והעורך צור ארליך, מעריץ ותיק של אלתרמן, שם דגש לא רק על התוכן אלא גם על השפה: "בספר הזה אתה רואה שאלתרמן בחר מלכתחילה לממש את רעיון השירה באופן הכי אידיאלי שלו, הכי נשגב. להיות שירה בכמה שיותר קריטריונים וממדים. זו שירה שבה המוזיקה של המילים, המצלול, הניגון, האסוציאציות שהן מעוררות, ההקשרים, המקורות הקדומים שהן מהדהדות, מצב הרוח שהן נוסכות, חשובים לא פחות מאשר התוכן. לכן אני רואה בזה שירה כל כך גדולה. כי שירה, להבדיל מפרוזה, לא רק מספרת לנו משהו. היא גם רוקדת את המילים. האיך חשוב לא פחות מהמה. ואלתרמן לא רק החליט להעמיד בפני עצמו את האתגר הזה, אלא גם הגיע בו להישג עילאי, בוודאי בתולדות הספרות העברית. הוא עשה בספר הזה הכי הרבה ממה ששירה יכולה לעשות במרוכז".
לגבי התוכן אומר ארליך: "זו בעצם שירת הכול, שירת העולם. עומד משורר ובונה עולם של סמלים ונושאים שבדה מליבו, כמו איזה סופר פנטזיה שהמציא עולם, אבל אצלו בעצם מדובר בעולם שכולנו מכירים, רק שהוא נותן לו ביטוי מיוחד. הספר הזה הוא כמו מדריך איך לחיות, איך לספוג את העולם, ומבחינתו לספוג את העולם זו הדרך המרכזית לחיות. משחקי המילים שלו, האוקסימורונים, זה לא רק להטוט מילולי. זו הדרך הנכונה לחיות – מתוך דיאלקטיקה ואחדות ניגודים. להבין שדברים ממקומות שונים תמיד יתחברו יחד כדי ליצור לנו תמונה מורכבת.
"בגלל הדברים האלה הספר הזה מבחינתי הוא ממש ספר שנותן לך כוחות חיים. וכמה שיש בו גם חוויות עצובות, ויש ביטוי לאימת המחצית השנייה של שנות השלושים של המאה הקודמת, יש בו באופן בסיסי גם אופטימיות גדולה. התחושה היא שחווית העולם היא כל כך גדולה, שאתה פשוט משתוקק לחיות. אם להיות יותר ספציפי, ב'שיר שלושה אחים' שכלול בספר אלתרמן מונה את שלושת היסודות המרכזיים של הקיום האנושי, שהם גם שלושת היסודות העיקריים של הספר: 'העלמה' – כלומר הצד הארוטי של החיים; 'השירים' – כלומר האמנות, היכולת לפגוש את היופי של העולם ולצקת אותו מחדש ביופי מלאכותי שמאפשר גם חוויה מחודשת; ו'הדרך' – כלומר החיים עצמם. זה לא רק המסלול שאדם עושה מן הלידה עד הקבר, אלא גם הנכונות להיפתח אל חוויית החיים".
ביקורת לא מוצדקת
הירשפלד מדבר על נסיבות ההתקבלות הקאנונית של הספר כמעט מרגע פרסומו: "לא תמיד התקבלות של יצירה אמנותית נובעת מהעובדה שהיא מבטאת את הזמן והמקום הספציפיים שלה. לגבי היצירה הזו זה כמעט הפוך. הספר הזה חיבר את השירה העברית עם התרבות העולמית, במיוחד התרבות המערבית. זו שירה שהיא גם עברית לגמרי וגם אוניברסלית לגמרי, וזה יצר שחרור עצום מהבלעדיות של ההקשר המקומי הכובל, הפרובינציאלי והפוליטי מדי של העידן ההרואי ההוא. אנשים הרגישו שהספר הזה משדר חופש עצום; בא משורר גדול, ועושה מה שבא לו, ובכוח וכשרון גדול. זה ספר שהוא גאוני ומבריק במידה שקשה למצוא".
יחד עם זה, צריך לומר שלא כל קוראי הספר אהבו אותו. בעניין הזה היה בהחלט פער דורי: אצל הצעירים זו הייתה אהבה ממבט ראשון, אהבה כמעט אובססיבית. אבל בין המבוגרים נחלקו הדעות. ארליך מספר ש"אפילו כמה שנים אחר כך יצאו בארץ כמה אנתולוגיות לשירה שלא כללו אף שיר מ'כוכבים בחוץ'. נדמה לי שרק אחרי המעמד שקיבל 'הטור השביעי' של אלתרמן זכתה גם שירתו הלירית של אלתרמן למעמד מיתולוגי".
הירשפלד ולאור לא מקבלים את הטענה הזו. לאור אומר ש"'כוכבים בחוץ' הוא הספר המכונן של אלתרמן, שקבע את המוניטין שלו". ואילו הירשפלד מוסיף: "אלתרמן לא היה צריך את 'שירי העת והעיתון' שלו כדי לקבל את מעמדו האמנותי. ברבות הזמן 'שירי העת והעיתון' לא מחזיקים מעמד, למעט כמה יוצאי דופן כמו 'מגש הכסף'. וזה לא מקרי, כי ברובם אין אותו מסתורין וסוד שיש בשירים 'הספרותיים' של אלתרמן. עד היום זו חידה בעיניי ובעיני שאר קוראי אלתרמן: איך צץ פתאום הדבר הזה? המילה 'מדהים' נעשתה בימינו מאוד זולה, אבל זה בהחלט דבר מדהים".
מכל מקום, בזמן אמת היו פה ושם גם ביקורות על "כוכבים בחוץ". אחד הבולטים שבמבקרים היה הסופר משה סמילנסקי שטען שאלתרמן חושש להביע רגש אמיתי, ובעצם מסתתר מאחורי הלהטוטים המילוליים האינסופיים שלו: "סממנים מסמאים ולהטי פיוט, כתחליף לרגש חי ותוסס… דומה שהוא מתפרנס מריבית השירה, והקרן עצמה עודנה שמורה לפיקדון". הביקורת הזו מזכירה את הביקורת הגדולה, הקטלנית, של המשורר נתן זך כלפי אלתרמן, שתנוסח רק כעבור שני עשורים. גם זך טען שההתעקשות של אלתרמן על חרוזים ולהטוטי לשון מסגירה חוסר יכולת להביע רגש אמיתי, כך שהשירה נשארת "אינטלקטואלית".
הטענה הזו נדחית פה אחד על־ידי המרואיינים לכתבה. הירשפלד: "המטען הרגשי של הספר הזה פשוט לא יתואר. ככמות השכל שמשוקעת בו כך גם כמות הרגש. זה בשום אופן לא יותר שכלתני מחווייתי. מספיק להזכיר את השורות המפורסמות: 'כי סערת עלי לנצח אנגנך' – זו חוויה ברורה, לא 'התבוננות בעולם'".
ארליך: "דווקא זה הספר הכי בעל עוצמה חווייתית. בכלל, אלתרמן מזכיר לי את שלמה המלך. 'כוכבים בחוץ' זה 'שיר השירים' שלו. באופן פרדוקסלי, זה הספר הראשון אבל גם האחרון שהוא כתב בצורה כזו. הוא לא חזר יותר לכתוב כך. בספרים מאוחרים יותר יש כבר יותר 'חכמה' ומבט אינטלקטואלי; כך בספרים כמו 'עיר היונה' ועוד יותר ב'שמחת עניים', שהם יותר בבחינת ה'משלי' שלו: שירה שהיא גם יותר פסימית, יותר אפלה, וגם מביעה יותר 'חכמה'. ובסוף ימיו הוא כותב את 'קהלת', כמו בספר 'חגיגת קיץ', ובוודאי בקובץ המאמרים המאוחר שלו, 'החוט המשולש', שבו הוא מבטא חרדה עמוקה מאובדן הבינה והשפיות. חברו אצלו הפחד מאבדן הבינה אצל בתו, תרצה, עם החשש מאבדן הבינה הלאומית, המדינית".
*
האם "כוכבים בחוץ" נהנה עד היום ממעמד מיתולוגי? לכאורה, עצם קיומו של הכנס באקדמיה למדעים מעיד שכן. גם צור ארליך מטפח את הספר ככזה. הוא מתאר אותו כ"ספר הספרים" של השירה העברית המודרנית, ובשנה האחרונה הוא התחיל לכתוב בחשבון הפייסבוק שלו טור יומי בשם "כפית אלתרמן ליום", מעין "דף יומי" באלתרמן, ובו הביא מדי יום כמה שורות מ"כוכבים בחוץ", אפילו לא שירים שלמים, וניתח אותן.
אבל בהקשר הזה צריך לזכור שעם התרחבותה העצומה של החברה הישראלית, וריבוי הקבוצות שבתוכה, אלתרמן כבר איננו גיבור התרבות המיתולוגי של כלל החברה, אלא של חלקים מסוימים בתוכה. עבור רוב הישראלים הוא לא מוכר כיום בזכות "כוכבים בחוץ", ואפילו לא בזכות "הטור השביעי", אלא בעיקר כמי שדיוקנו מתנוסס על שטר המאתיים שקלים – וגם העובדה הזו כשלעצמה עוררה ביקורת וציפייה שעל השטרות בכלל יופיעו "לא רק אשכנזים". שורה תחתונה: השירה בכלל סובלת מפיחות במעמדה, אבל בקרב אלה שהיא עדיין בוערת בנפשם, "כוכבים בחוץ" היה ונשאר אחד הספרים היותר בולטים.
