אנטון צ׳כוב קבע את הכלל המחזאי המפורסם, שאקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית. בפרפרזה על דבריו של צ׳כוב – הגוף שנמצא במערכה הראשונה, בשירים הפותחים את ספר ביכוריה של אריאלה נידם־פרץ, מתפוצץ לקראת אמצעו. בכל בני האדם נטועה תודעת המוות, אך מציאות החולי – זו שרבים פוגשים אותה ומעטים כותבים עליה – מעניקה לשיריה של נידם־פרץ תחושת דחיפות. כאישה צעירה נתגלתה בגופה מחלת כבד, ומאז חייה הם מסע לצד המחלה ובתוכה; כמה מהשירים החזקים בספר (כמו זה המצורף בסוף) מדובבים את החוויה בעבור אישה צעירה ש״בִּשְׁבִילָהּ כָּל אָדָם בָּא יָמִים / הוּא פֶּלֶא״.
עמוק מן הגוף שוכנת התורשה, לא זו הגנטית המעצבת את גופו של האדם, אלא זו הנפשית המתווה את שפתו וזהותו. נידם־פרץ מתארת את המורשת המשפחתית הקרובה שעלתה מטנג׳יר, וזו הרחוקה יותר שמקורה בספרד. בשיר אחד היא מניחה שושלת של אימהות עד למקום שהידע המשפחתי מגיע, ואומרת: ״אֶל אֲרִיאֵלָה בַּת קָמִי בַּת אָלֶגְרִיָּה בַּת אֶסְתֵּר בַּת לֶדִיצְיָה בַּת גַ'מִילָה בַּת קוֹטָה / (כַּמָּה מְעַט אַתְּ יוֹדַעַת) / קוּמִי וּלְכִי לָךְ מֵאַרְצֵךְ וּמִמּוֹלַדְתֵּךְ / לְכִי אֶל אִמּוֹתַיִךְ״. המשוררת מנסה לדובב לעצמה שפת אם מתוך שפתם של הוריה, ושפה בעבורה כמשוררת, שהעיסוק שלה בהתפוררות הגוף, מצוקתו ופלאותיו מהווה אתגר מתמשך לביטוי ולחידוש בכתיבתן של נשים.
נידם־פרץ מודעת לקולה ומשתמשת בו לא רק בעבור גופה שלה המתייסר, אלא גם עבור נשים אחרות: ממחזור המוקדש לנשים הסובלות מאלימות, לזכר מיכל סלה ז״ל, דרך שירים העוסקים בגיבורות האילמות של התנ״ך וחז״ל כדינה, אשת לוט ואשתו הבוכה של רב רחומי, ועד גורלם הלא נחשב של פועלי הבניין. עמדה זו מציבה את שירתה של נידם־פרץ כבעלת הקשר מוסרי, משום שמצוקת הגוף לא הקהתה את רגישות הנפש לכאבם של אחרים. בספר מצויים גם שירים חלשים ושורות שאפשר לוותר עליהן, ובמקומות אחרים איפוק היה עוזר לעוצמת השיר; ויחד עם זאת, ״עד שהפחד יצחק״ הוא ספר ביכורים בָּשל של משוררת שמסעה הפנימי משתווה לזה החיצוני ומעניק לשיריה דקות ועוצמה.
כְּבָר ל"ב שָׁנִים שֶׁאַתָּה שׁוֹכֵן בְּתוֹכִי / מַבִּיט מֵאִישׁוֹנַי / הִטְעַמְתִּי אוֹתְךָ בְּרִיאוּת וָחֹלִי, עֶצֶב וְשִׂמְחָה, / כִּעוּר וְיֹפִי. / שָׁנָה אַחַר שָׁנָה אֲנִי רוֹשֶׁמֶת מִדּוֹתֶיךָ עַל קִיר / סָמוּךְ לַמָּקוֹם בּוֹ סִמַּנְתִּי כַּמָּה גָּבְהוּ הַבָּנִים / מְבַקֶּשֶׁת שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ / שֶׁתִּתֵּן לְיָדַיִם קְטַנּוֹת לְמַלֵּא / בְּקִצְבָּן אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה / שֶׁתָּחוּס / שֶׁאֵלֶּה הַחַיִּים מַר אֵל / כָּאן / אָנָּא
