השנה היא 2022 ועדיין מטופלים שפוגשים את ד"ר רותם פרנקו במיון פונים אליה ב"סליחה, אחות". גם אם היא במדים, עונדת תג ומנהלת את האירוע, עדיין הסטודנט שלידה ייתפס כדמות הסמכותית שבחדר. "פעם זה עצבן אותי, והייתי מתקנת ואומרת 'אני לא אחות, אני רופאה'. היום אני פשוט אומרת 'אני דוקטור רותם, איך אני יכולה לעזור?'. הדברים משתנים – בכל יום יש יותר נשים ברפואה, ויותר נשים בכירות, הדור של הכירורגים ושל הרופאים נהיה אחר".
איך זה להיות אישה, לפעמים יחידה, בחדר ניתוח או בחדר ישיבות?
"אני יודעת מי אני ויודעת מה הגבולות שלי ואיך אני מאפשרת שידברו אליי. אני שלמה מאוד במקום שאני נמצאת בו כרגע, בנקודת הזמן הזאת, אבל לקח לי זמן להביא את עצמי לשם. זה לא קשור להיותי אישה, אלא להיותי מתמחה צעירה שעומדת מול בכיר שאני לא שווה אליו. היחס הפחות נעים הוא לא בהכרח מגברים כלפי נשים. בתוך עולם הרפואה יש נשים שמדברות בצורה לא יפה לנשים אחרות. זה בכל מקום, והעניין הוא בני אדם. אני לא מרגישה נחותה מפני שאני אישה. למדתי לדרוש את מקומי בצורה שקשה מאוד לפספס את זה".
ד"ר פרנקו מככבת בעונה החדשה של "המתמחים" שמשודרת בימי חמישי, מיד אחרי החדשות, בקשת 12. בתוכנית אפשר לעקוב אחר ההתמחות שלה במחלקת ההשתלות בבילינסון. על המסך, כמו במציאות, מתברר שפרנקו היא רופאה רגישה שמתחברת למטופלים שלה, ולא מצליחה לשלב בין השאיפה להיות הרופאה הכי טובה לבין השאיפה למצוא זוגיות ולהקים משפחה.
הדור הקודם של אנשי הרפואה הבכירים יותר אוהבים לספר שהם עבדו 72-80 שעות רצוף, וזה נכון, אבל זה לא אומר שזה בסדר, ולא אומר שמה ששנוא עליך – תעשה לחברך
אני פוגשת את פרנקו אחרי שש תורנויות רצופות ולמרות רצף המשמרות, העייפות לא ניכרת עליה והיא חיונית ומחייכת. ועדיין היא חושבת שהמצב הזה הוא בלתי אפשרי. היא פעילה במחאת המתמחים מאז היותה סטודנטית, וברור לה שהמצב לא יכול להימשך כך. "תנאי ההעסקה שלנו היום לא אנושיים, זה להיות עבד, לעבוד 26 שעות בין שש לשמונה פעמים בחודש, זו עבדות. אנחנו ב'מרשם', ארגון המתמחים שמנסה לשנות את המציאות הזאת, נתקלים בדלתות סגורות בהרבה מאוד מקומות. נכחתי בדיון בכנסת בנושא הזה ויצאתי משם המומה, אנשים מתוך עולם הרפואה אומרים לנו שזה לגיטימי שנעבוד 26 שעות, שזה הגיוני לטפל במישהו בשעה ה־24 שאת ערה, שהגיוני להיכנס כך לחדר ניתוח, כי בעיניי זה לא".
ועדיין הדור הקודם של הרופאים עבד קשה יותר.
"הדור הקודם של אנשי הרפואה הבכירים אוהבים לספר שהם עבדו 72־80 שעות רצוף, וזה נכון, אבל זה לא אומר שזה בסדר, ולא אומר שמה ששנוא עליך – תעשה לחברך. בעיניי זה מזעזע. אנחנו קבוצה של אנשים שנלחמים יום־יום במין תחושת מסירות שהדבר הזה חייב להשתנות. שואלים אותי הרבה אם הייתי הולכת להיות רופאה אם הייתי יודעת שככה אני אעבוד. אני לא יודעת לענות על זה. אני אחרי שש תורניות רצוף כשבכל סבב הייתי ערה 30 שעות, מותשת. וההתשה הזאת באה לידי ביטוי בכל תחום בחיים. זה לא חיים". היא מוסיפה: "הקורונה לימדה אותנו שבמשמרות של 12 שעות, היינו רופאים הרבה יותר טובים, והחבר'ה שיש להם משפחות נהנו מהילדים שלהם. חברה שלי שהיא אמא, מתארת איך היא יוצאת לפני הילדים בבוקר וחוזרת למחרת בעשר בבוקר, עייפה. הילדים גדלים למציאות שאמא לא נוכחת בבית לפעמים אפילו שבוע, זה פוגע בזוגיות ובילדים ופוגע בנו. הלוואי שעד שאני אסיים את ההתמחות, ייחתם ההסכם שיקצר לנו את התורניות ל־16 שעות. הציבור לא מבין או לא שותף לדבר הזה כי המסר שלנו, שהרפואה הציבורית קורסת, לא עובר מספיק טוב. אני בטוחה שאם אנשים היו יודעים שהרופא שמטפל בהם ער כבר 24 שעות רצוף, הם היו מבקשים רופא אחר. יש תחושה שכל עוד אנחנו נכשלים בהסברה שלנו, אנחנו נתקלים בדלתות סגורות מאנשים שאמורים להגן עלינו".
היא בת 34, גדלה בהרצליה, אחת משתי בנות. אמה רונית היא סוכנת ביטוח, אביה שלמה שימש עד לאחרונה חשמלאי במפעל. "ההורים שלי לא באו מבתים עשירים, ולא היו ילדי שמנת. הם עבדו בכמה עבודות כדי לתת לי ולאחותי הכול. זו תחושה מדהימה לילד לגדול בתחושה שההורים שלו יעשו עבורו הכול. לא ברמת החומר והכסף, אלא בידיעה שמה שמתאים לך ואת צריכה את תקבלי. כל מה שביקשתי – עוד שיעור, עוד תערוכה, הם נתנו".
בתיכון למדה פרנקו בכיתה רב־תחומית ועשתה בגרות מוגברת בכימיה וביולוגיה. זרעי הרפואה נבטו בה בשיעורי "פרחי רפואה". בכיתה י"ב היא טסה למשלחת מטעם המדינה ומשרד הבריאות להודו, כדי להקים מרפאות לעזרה ראשונה ולהדריך את המקומיים בתחום. "זו הייתה חוויה מטורפת ללמד את ההודים ולהיחשף לאורח החיים שלהם ולפערים התרבותיים האדירים שיש בינינו". אחרי השירות הצבאי היא טסה לקוסטה־ריקה, שם חשבה מה היא רוצה לעשות כשתגדל. "הבנתי שאני רוצה מקצוע שיעזור לי להתפתח ולעבוד עם אנשים. התחלתי לחשוב ולחשוב שאולי רפואה זה הכיוון שלי. לקח לי זמן להתקבל לרפואה, עשיתי חמישה מבחני פסיכומטרי ובסופו של דבר התקבלתי לאוניברסיטת תל־אביב". זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. רק אחרי שלוש שנות לימודים, כשהחלו הסבבים בבית החולים והעבודה הקלינית עם רופאים ומטופלים היא הבינה שבחרה במקצוע הנכון. "הבנתי שזה הייעוד שלי בעולם. הרגשתי הרבה סיפוק. וחשתי שאני לא רוצה לעשות שום דבר אחר בחיים".
הדבר העיקרי שנפגע בחייה, שגם בא לידי ביטוי על המסך, הוא מציאת זוגיות. "הייתה לי זוגיות די ארוכה, וזה נגמר. אני נמצאת במצב שאחרי שעות עבודה קשות ואינטנסיביות, אני מנסה לצאת לדייט. זה מתסכל מאוד, חוויתי אכזבה אחרי אכזבה. באיזשהו מקום התרגלתי לנוחות של הלבד. אני באה הביתה, רואה טלוויזיה, הולכת לישון, קצת מאבדת את הרצון לעשות עוד משהו, העבודה הזאת שואבת את הכול".
איפה זה כן חסר?
"בכל יום. בכל ערב שאני הולכת לישון לבד, לפני שאני עוצמת את העיניים, אני מבקשת 'אלוקים תשלח לי את הזיווג המתאים לי', וכל בוקר אני אומרת 'מודה אני', ומקווה שמשהו טוב יבוא, אני מאמינה שזה יגיע".
בינתיים, עד שהחצי השני שלה יגיע, פרנקו החליטה לבצע תהליך הקפאת ביציות, תהליך שעליו היא מדברת בפתיחות בתוכנית. הרעיון התעורר אצלה לאחר שצפתה במהלך הקורונה בהרצאת זום שערכה פרופ' רונית מכטינגר, רופאת נשים בכירה בשיבא תל־השומר, בנושא של שימור פוריות והקפאת ביציות. "אני נמצאת בקבוצה 'חדר רופאות' בפייסבוק, ובתוך הסגרים בכל פעם עלתה שם הרצאה של מומחית אחרת. בכלל, זו קבוצה שמתקיים בה שיח מאוד פתוח. מרמת ה'תמליצו לי איזה לק ג'ל לעשות', ועד התייעצויות על מטופלות, שיח על הטרדות מיניות, נשים מוכות ועוד, וכל פוסט זוכה לתגובות והצעות לעזרה. לא נתקלתי בכזה כוח נשי קודם".
בהרצאה דיברה פרופ' מכטינגר על שימור פוריות, הראתה את הסטטיסטיקות והסיכויים של בנות 30 ויותר להיכנס להיריון, ובעיקר הצביעה על כך שכמות הביציות ואיכותן הולכת ויורדת עם השנים. "זה עורר אותי למחשבה. חשבתי למה לא לעשות את זה. קבעתי איתה פגישת התייעצות. הייתה שיחה מרגיעה מאוד. באתי עם אמא שלי, שלא הבינה למה אני צריכה לעשות את זה. והפרופסור הסבירה לה שזו תעודת ביטוח. החלטתי שאני עושה הקפאה. לא פשוט ולא קל לפוצץ את הגוף בהורמונים. המוח בזמן הזה מאמין שהגוף בהיריון, הגוף מתנפח ותוך כדי את צריכה לעבוד ולהזריק בשעות מסוימות את ההורמונים, לעשות מעקב באולטרסאונד וכולי. אבל בסוף מדובר בתהליך של עשרה ימים, ויש הקלה שהכול בסדר, והביציות שם ואני יכולה להוריד עננת חרדה מעליי".
כשהתחילה לשוחח בנושא עם חברות, גילתה עד כמה נפוץ הפחד מפני הצעד. "גיליתי כמה נשים מפחדות לעשות את זה בגלל הסטיגמה".
איזו סטיגמה?
"אנשים שאומרים 'אם את עושה את זה אז כנראה תהיי אמא חד־הורית' ו'את לא מחפשת זוגיות'. אנשים רואים בהקפאת ביציות מין תעודת כישלון, כאילו לא הצלחתי למצוא זוגיות אז עשיתי את הצעד הזה. אני רואה את הדברים בדיוק הפוך, זו הבחירה שלך לאפשר לעצמך להיות אמא מתי שתרצי, וגם אם תחליטי לא להשתמש בהן, הכול בסדר, לפחות הייתה לך האופציה, לכל אחת מגיע שתהיה לה האופציה. אז עשיתי את זה ואני שמחה שזה מאחוריי".
עד כמה רפואה הוא מקצוע שמאיים בדייטים?
"אני לא חושבת שזה המקצוע, אלא חוסר הזמן וחוסר הספונטניות שמאיימים. לא פעם יצאתי לדייט ראשון־שני וזה נהיה נחמד, ואז פתאום הוא אומר 'חשבתי על העניין ואני רוצה אישה עם פניוּת לבית ולילדים'. אני לא חושבת שזה בגלל שאני רופאה, אלא כי אני אישה עובדת".
ובכל זאת יש שונות במקצוע שלך מאישה שעובדת במקצוע תובעני אחר.
"גם נשים שעובדות בהייטק ובעריכת דין ובעוד מקצועות, העבודה לא נגמרת. נכון שאצלי העבודה היא פרונטלית. אני מחויבת פיזית להיות בעבודה 26 שעות אבל לא נראה לי שזה שונה בהרבה ממישהי שהיא אשת הייטק וחוזרת לעבוד בערב מול המחשב. ההבדל המרכזי הוא שאצלנו יש שש שנים של התמחות שהן בתקופה קריטית בפיתוח המשפחה וגידול הילדים ושעות העבודה הן לא ריאליות".
"אני הולכת לפסיכולוגית שעוזרת לי. זה די חדש, פתאום הבנתי כמה אני חנוקה. אנחנו עושות המון עבודה על איך למדר דברים ומתי להציב גבולות עם עצמי. בסופו של דבר אני כן ממשיכה לבכות ולהיקשר"
השיח בקבוצת הפייסבוק "חדר רופאות" חשף בתקופה האחרונה גם שורה של עדויות של נשים במערכת הרפואה שהוטרדו על ידי בכירים. פרנקו עצמה לא חוותה הטרדה כזו על בשרה, אבל שמעה על כך מחברותיה למקצוע. "נפתחה תיבת פנדורה. מתוך השיח הזה והכתבות שפורסמו בעקבותיו בידיעות אחרונות, חברות החלו לספר על דברים שחוו. מתמחה שהייתה חשופה בחדר ניתוח להערות מיניות בין המנתח לאחיות, סטודנטיות שהוטרדו – המקרים צפים ועולים. אני חושבת שהדבר הטוב שיצא מהחשיפה הזו הוא המסר שנשים לא צריכות להתבייש יותר, ומי שצריך להתבייש הוא הצד השני. זה מסר שצריך לחלחל בעוד מקרים. אני מטפלת בהרבה נשים שהן נשים מוכות שמגיעות למיון. ואת יוצאת מגדרך לעזור להן ולהגיד להן 'בואו נלך, נסדר לכן מקלט לנשים מוכות', והן מסרבות וברוב המקרים ידיי כבולות, המשטרה לא תעשה כלום בלי שהאישה תרצה, עובדת סוציאלית לא תעשה כלום, אלו נשים שלא יוצאות לך מהמחשבה. את חושבת מה יקרה להן בעוד שנה, חודש ושבוע".
את חושבת שכתוצאה מהחשיפה בכירים יפחדו יותר להטריד?
"לצערי לא. אני יכולה להגיד ששמעתי תגובות כמו 'אצלנו זה לא קורה', למרות שזה כן קורה, או 'מגזימות' כשהן לא. אני לא חושבת שהחשיפה תגרום למישהו לחשוב פעמיים כי הוא מפחד. אני מקווה שיחשבו פעמיים כי הם ידעו שלכל אחת יש מכשיר הקלטה בטלפון, ושיש קבוצה של אלפי נשים מאחוריה. כל מה שקורה עכשיו שהכול צף מהשטח הוא רק ההתחלה".
במהלך ההתמחות בכירורגיה מחויבת פרנקו לארבע רוטציות במשך שש שנים. היא ביצעה כבר התמחות בטיפול נמרץ, בפלסטיקה ובמחלקת השתלות, ובשנה הבאה תבצע את ההתמחות האחרונה. המצלמה של "המתמחים", תפסה אותה כאמור בהתמחות במחלקת השתלות בבילינסון.
"קיבלתי טלפון מד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת השתלות, שסיפר לי שמצלמים את המתמחים ושאל יחד עם הבמאי גל רז, אם אני רוצה להשתתף בתוכנית. ישר אמרתי 'לא, מה פתאום, אני לא רוצה את החשיפה הזו, אני לא רוצה לצאת לא טוב בטלוויזיה, זה המקצוע שלי'. היו לנו הרבה שיחות. ידעתי שאם אלך ילהקו אותי כטייפ־קאסט של הרווקה, ולא רציתי". חברה טובה של אמא שלה שכנעה אותה לבסוף, ואמרה לה שאין לה מה להפסיד, ואולי אפילו יֵצא לה מזה משהו טוב. היא נתנה את הסכמתה לצילומים, שערכו כמעט שנה בהפסקות. "בהתחלה זה היה נורא מביך, יש כל הזמן מצלמות, אבל צוות ההפקה מאוד מנוסה, הוא עושה את זה כמה עונות. הייתה לי תחושה של המון ביטחון בצילומים. ועכשיו כשהפרקים יצאו ופתאום ראיתי מה זה עושה ואת התגובות, אני שמחה שהשתתפתי".
אילו תגובות קיבלת?
"המון תגובות והודעות ממטופלים שלי בעבר שהתרגשו לראות אותי. המון תגובות מנשים רווקות שאומרות לי שנתתי להן תחושה שלהקפיא ביציות זה בסדר ולא מעיד על כישלון, המון תגובות מפרגנות, וגם מאות הודעות מבחורים שלא פתחתי, לא הספקתי".
התגובות של המשפחה והחברים שצפו בה בפעם הראשונה על המסך וראו מה היא עושה יום־יום בעבודתה ריגשו אותה במיוחד: "זו גם מתנה ענקית עבורי לראות את עצמי על מסך. זה כמו פסיכולוג צמוד".
אחד הדברים שהציבו בפניה מראה, היה הראיונות האישיים שנערכים על גבי המסך. "שאלו אותי, למשל, 'מה התחביבים שלך?' ולא ידעתי מה לענות. מה זאת אומרת תחביבים? אני מתמחה, אז אני בעבודה או שאני ישנה. ושאלו אותי שוב – אין לך תחביבים? פתאום נפל לי האסימון שהזנחתי את עצמי תקופה ארוכה. וכשאני עומדת מול זה, עולות הרבה מחשבות על דרך החיים שלי".
כיום פרנקו מתמחה בבית החולים מאיר. היא סיימה את שנתה הרביעית בהתמחות ולפניה עוד שנתיים בכירורגיה.
"הייתה לי זוגיות די ארוכה, וזה נגמר. אתה נמצא במצב שאתה נכנס לעבודה. שעות עבודה קשות ואינטנסיביות, ואז מנסים לצאת לדייט בין לבין, וזה מתסכל מאוד, חוויתי אכזבה אחרי אכזבה. באיזשהו מקום מתרגלים לנוחות של הלבד"
למה דווקא כירורגיה?
"התאהבתי בתחום תוך כדי הלימודים בסבבים הקליניים. זו עבודה שלא משתעממים בה. לא יודעים מה יהיה בכל יום – טראומות במיון, ניתוחים דחופים, העבודה היא דינמית כל הזמן, חיפשתי שיהיה לי עניין, ושאוכל לעשות משהו עם הידיים".
מצפייה בסדרה רואים איך האחריות על כתפייך בכל ניתוח היא אדירה.
"נכון, זה מפחיד, כירורגיה זה המון שעות טיסה. אתה מתחיל בדברים קטנים, ככל שאתה מתקדם בהתמחות נותנים לך לעשות דברים יותר גדולים, לעולם אין מושלם בכירורגיה, אין דבר כזה מנתח מושלם, זה עניין של ניסיון ולהוריד את האגו ולדעת מה אתה יודע לעשות ומה לא".
ובמציאות, כמו במצלמה, המומחים משחררים לך את הסכין?
"תלוי איפה. בבילינסון המציאות היא כמו במצלמה. אין עוד מתמחים. אני מתמחה יחידה בחדר ניתוח, עם רופאים שרק רוצים ללמד אותי ורק רוצים שאגדל, זה שונה מאוד מהתמחות רגילה שיש בה עבודה יומיומית במרפאות במיון, שהיא מעייפת מאוד". ככל שהתקדמה במקצוע, הבינה פרנקו שהיא רוצה להיות כירורגית שד. "נשים צריכות רופאה ומגיע להן לקבל רופאה. יש המון נשים שלא מגיעות לבדיקה כי הן לא רוצות שגבר יבדוק אותן. כשאני רואה את החברות שלי ואת המטופלות שלי אומרות 'אנחנו מעדיפות שרופאה תבדוק אותנו', אני יודעת כמה הצורך גדול. כשהתחלתי להיות במרפאות שד ולנתח שד, הבנתי שהאינטראקציה שלי עם המטופלות היא מסלול שלם. אני איתן ברגע הגילוי, בניתוח, בליווי, במעקב, מההתחלה מתחברים אליהן ומכירים את המשפחות. בשנים האחרונות יותר רופאות מכירורגיה הולכות לכיוון של שד. אני חושבת שזה דבר מבורך, צריך שלנשים תהיה האפשרות לבחור רופאה שתטפל בהן. אין לי משהו נגד גברים, זה נטו הרגשה נעימה יותר למטופלת".
נראה שאת נקשרת מאוד למטופלים שלך.
"מהרגע שנכנסתי לעולם הרפואי יש אנשים, שאין מה לעשות – אני פשוט נקשרת אליהם. אני פוגשת את המשפחה בבית חולים, מכירה את הנפשות הפועלות, לרוב המטופלים יש את הטלפון שלי והם מסמסים לי אם קרה משהו או אם הם רוצים לשאול משהו. יש מטופלים שהבריאו ואני עדיין בקשר איתם. הקושי הוא עם אותם אנשים שהגיעו לסוף הדרך שלהם ואני והם יודעים את זה.
יש לי עכשיו מטופלת שנקשרתי אליה בקליק הראשון, היא במצב לא פשוט, אני בקשר איתה ועם בעלה, ואני באה הביתה ואומרת וואלה, קשה לי. קשה לי שזה מה שעובר עליה, שהיא אומרת לי שהיא יודעת שזה הסוף, ואין לי דרך לעזור לה. להחזיק לה את היד זה נחמד, אבל זה לא פתרון. ריגשית את מרוסקת מזה".
את מטפלת בעצמך?
"אני הולכת לפסיכולוגית שעוזרת לי. זה די חדש, פתאום הבנתי כמה אני חנוקה. אנחנו עושות המון עבודה על איך למדר דברים ומתי להציב גבולות עם עצמי. בסופו של דבר אני כן ממשיכה לבכות ולהיקשר. אני כזאת, זה גם מה שהופך אותי לרופאה שאני. המטופלים יודעים שאני אמיתית איתם. אמון זה הדבר הכי חשוב, גם במערכת זוגית, אינטימית, וגם בין מטופל ומטפל. זה לא פשוט. אני רואה הרבה סיפורים עצובים ביום־יום שלי. ומאז שאני עוסקת בתחום השד אני פוגשת הרבה נשים בגילי שאני מבשרת להן את הבשורה הזאת, זה נוראי".
לדבריה היא גם רואה כיצד המודעות לבדיקות שד הולכת וגדלה. "נשים רבות יודעות היום לבוא ולדרוש בדיקות שפעם לא דרשו. אמא שלי לא דרשה בדיקה, היא אמרה 'יתקשרו אליי בגיל 50 לבוא לעשות ממוגרפיה ואולטרסאונד'. היום המון נשים בנות 35 ומעלה אומרות שהן רוצות שכירורג שד יבדוק אותן. יש מודעות לצורך בבדיקה ובמעקב. זה מדהים. כך גם קורה עם קולונוסקופיה, שהיום כולם יודעים שכל אישה ואיש מעל גיל 50 צריכים לעשות".
מה עוד שינית באורח החיים שלך?
"בשעות הפנאי התחלתי לעשות יוגה, וזה ממש עושה לי טוב. אני משתדלת למלא את הזמן הפנוי שלי עם משפחה וחברים. ללכת לים, להירגע. הדבר שאני הכי רוצה לעצמי זה חופש. לסגור את הטלפון ולהתעסק בדברים יומיומיים שהם לא העבודה".
