הצלילים מהאלבום הראשון של אביתר בנאי מנגנים סיפור של דור שלם

עליתי על כביש ירושלים – תל־אביב בשעת השקיעה. הכול צף אצלי והתערבב. רק לפני חצי שעה הצטופפתי ברחוב זכרון־יעקב עם ההמון שבא לחלוק כבוד לר' אורי זוהר זצ"ל וללוות אותו בדרכו האחרונה. היו שם חרדים ודתיים, חילונים וחוזרים בתשובה. הרבה חוזרים בתשובה. ורק מי שגדל להורים כאלה, מזהה אותם כמוני, ברגע. מתחת לכובעים ולחליפות, מבעד לזקנים ולפאות. יש משהו אחר בעומק המבט שלהם. שבור ובוער בו־זמנית.

תם עידן. ר' אורי זוהר היה הסמן האחרון של הדור ההוא. הדור שחתך. הדור שנטש הכול מאחור ועטה שחורים. אין מה להגיד, היו שם עוצמות, השראה וכוחות נפש על־טבעיים. הטוטאליות הזו של דור הנפילים סללה את הדרך לבאים אחריהם, אך גם גבתה מחירים כבדים, בעיקר מבני ובנות הדור השני. בשנים האחרונות עולם התשובה משתנה. הוא מרוכך יותר, מבין יותר ומנוסה. כיום, חוזרים בתשובה כבר לא ממהרים לשנות את לשונם, שמם ומלבושם, כבר לא מפחדים מהעבר שלהם שלא מרפה, כבר לא מתכחשים לו או מנסים לברוח ממנו. להפך.

ועכשיו, כמו בסצנה אבסורדית, אני נוסע מהלווייתו של ר׳ אורי זוהר בירושלים היישר אל בית האופרה בתל־אביב, לראות ולשמוע את אביתר בנאי חוזר לנגן את האלבום הראשון שלו מתחילתו ועד סופו. יש משהו חסר תקדים בהצהרתיות של ההופעה הזו. משהו שעם הפטירה של ר׳ אורי באותו היום, הפך בן־רגע לסימבולי.

אליבא דרבי נחמן, מתישהו זו כבר לא חוכמה לא לשיר את ״מתי נתנשק״ בהופעות. ההימנעות הזו צריכה בחלוף הזמן בדיקה נוספת. אולי יש בה פחד? גאווה?

ר' אורי – שחוץ מזה שהיה מורו ורבו של אביתר בנאי – התבטא פעמים רבות ביחס של ביטול כלפי העבר היצירתי שלו ואפילו כלפי היצירות עצמן. מתישהו הבנתי שזו מעין טקטיקה שהוא אימץ בבחינת "יודע צדיק נפש בהמתו", ומי שעקב אחר סרטוני היוטיוב הרבים שצילם הרב דן טיומקין בביתו של ר' אורי בשנים האחרונות, בטח הרגיש את זה כמוני. באחד מהם, אולי המרתק והמפורסם שבהם, יושב אביתר בנאי ליד ר' אורי והם משוחחים על הנקודה הזו, על היחס של החוזר בתשובה לעברו. ר' אורי פוצח כדרכו באמירה נחרצת: "אני אומנם נראה זקן אבל אני רק בן ארבעים!" מבחינתו, אין ערך ממשי לארבעים שנות חייו הראשונות, אלה שקדמו לתשובה. רק לאחר שכנועים עדינים של אביתר, הוא בסופו של דבר מתרכך ומסכים להגדיר מחדש: "אני פעמיים בן ארבעים. ארבעים קודם וארבעים אחר כך". וזו אולי תמצית ההבדל וההשוואה (הדי שחוקה כבר, יש לומר) בין ר' אורי זוהר לבין אביתר בנאי. שני אמנים כריזמטיים, בעלי יצירות נוקבות, שניהם חוזרים בתשובה, סמלים של דור, דומים כל כך אבל שונים בתכלית.

הלילה ירד והגעתי לחניון בית האופרה עם תחושה חזקה שהערב אגלה אור חדש במקרה של אביתר בנאי. מקרה שכבר מזמן חרג מגבולות השילוש של אמן – שירים – קהל והפך, לפחות בעיניי, למיקרוקוסמוס של תנועת התשובה בישראל. אם תרצו, אביתר בנאי כמשל.

אני אוכל עוד לדבר באהבה / על עצמי ועל העיר ועל אישה

רגע אחרי שתזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים מסיימת לנגן את קטע ה"פתיחה" המיתולוגי של האלבום, אביתר עולה לבמה ומתיישב ליד הפסנתר. המסך הגדול שמאחוריו נצבע באור סגלגל ועליו מוקרן בלייב קלוז־אפ מטושטש של אביתר, מדמה את עטיפת האלבום הראשון – הסיבה שלשמה התכנסנו הערב.

ההופעה הזו היא שיתוף הפעולה השני של זמר רוק עם תזמורת הקאמרטה במסגרת פרויקט "השתקפויות" בניהולו האמנותי של שלומי שבן. הראשון שעשה את זה לפני חצי שנה היה אביב גדג', לשעבר סולן להקת אלג'יר, שכתב בין היתר את השורה האלמותית "השירים ניבאו את עצמם / הם חזו את מה שקרה" (מתוך "דם על הים") וברשימה הלא ארוכה הזו של שירים שניבאו את עצמם וחזו את מה שקרה, תופס מקום של כבוד ללא עוררין "יש לי סיכוי" שאביתר מתחיל לשיר עכשיו.

יש רגעים כאלה בחיים, לא רבים, שאתה פשוט יודע מה עומד לקרות. לפעמים זה מתממש בדיוק כל כך רב לתרחיש שדמיינת, עד שזה מבהיל. הרבה פעמים שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שהשיר שפותח לכאורה את הביוגרפיה המוזיקלית של אביתר בנאי עושה לנו כזה ספוילר למה שעתיד לקרות איתו באמנות ובחיים. אף פעם לא שאלתי את אביתר אם הוא מרגיש ככה כלפי השיר הזה. אם הוא באמת ידע בידיעה גמורה שיבוא יום והוא יוכל לדבר באהבה על עצמו ועל העיר ועל אישה. אף פעם לא שאלתי אותו איך ידעת, או מאיפה הביטחון לקבוע כבר בהתחלה, "יש לי סיכוי להינצל, אני יודע". אולי כי אף פעם לא הייתי בטוח ממה בדיוק צריך להינצל.

זהירות זהירות / לא לשבור שום דבר / לבד

אביתר נשאר ליד הפסנתר וממשיך מיד לשיר האהוב עליי מהאלבום הראשון, "הדוב והנחש". יש בשיר הזה משהו מעט סתום, כזה שרוחש ברובד הפנימי של הטקסט, תעתוע בין משל לנמשל. באולם אפשר עדיין להרגיש איזה מתח באוויר, התזמורת רק מעצימה אותו. אני מסתכל בחושך על הקהל סביבי. ממוצע גילים של ארבעים־חמישים כזה. לבושים יפה, נכונים, מגפי עור, קעקועים עדינים, כולם מכירים את כל המילים בעל פה. אביתר שר בעצימת עיניים. ואני מנסה לחשוב מה עובר לו בראש. מי הנחש שלו? מי הדוב?

לרגע אני מבין שרבי נחמן בסך הכול בא לומר שהסיפור אף פעם לא נגמר. אולי נדמה לך שחזרת בתשובה, שהתקדמת, שנהיית צדיק ושאימצת יפה את המבט הרציני, אבל הסיפור אף פעם לא נגמר

לא יודעים הרבה על התקופה של אביתר בנאי בבני־ברק. זה קרה איפשהו בין "עומד על נייר" ל"לילה כיום יאיר". כמו הרבה חוזרים בתשובה, הוא ניסה בתקופה ההיא להיטמע בעולם החרדי על כל המשתמע מכך, עד ההבנה הדרמטית שזה או תורה או מוזיקה ואין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד. רגע לפני שהוא מוכר את הפסנתר ומתמסר להמית עצמו באוהלה של תורה, הוא פוגש את ר' משה שפירא זצ"ל ומספר לו על התוכנית. ר' משה, שאף פעם לא הִרבה במילים, אומר לו רק שני דברים: גם אם תעזוב את הפסנתר, הפסנתר אף פעם לא יעזוב אותך, וכדאי שתעבור מבני־ברק לירושלים.

אפשר לדון רבות בשתי האמירות האלה של ר' משה שפירא. אפשר ללמוד מהן הרבה על חזרה בתשובה ובכלל. לימים, אביתר יכתוב את השיר "גל" (מתוך "יפה כלבנה") שיר שהדובר בו הוא לא אחר מאשר הפסנתר בכבודו ובעצמו, זה שכמעט נזרק אבל עכשיו עומד באמצע הסלון, נשען על הקיר ומשוויץ: "אני כאן / אני נשאר כאן / אני איתך / אין מצב למחוק אותי".

והנה, ברוך השם, הפסנתר כאן ואביתר כאן, וברגע שהתזמורת מרימה לזעקה "זהירות זהירות לא לשבור שום דבר לבד" אני חושב על הסכנה של ריבוי אורות ועל כל הכלים הנשברים שאני מכיר. בַּשורה לפניי, מישהי במטפחת צבעונית מוציאה מהתיק משקפי שמש ומרכיבה אותם. אפילו שהאולם חשוך, ושרק אני ראיתי שהיא בוכה.

אין לי ברירה / תמיד זה אני מולי / אין לי ברירה / רק להיות איתי

הקהל מריע בטירוף, אביתר קם מהפסנתר בחצי דילוג, מחייך. משהו השתחרר.

אחרי דקה ארוכה של מחיאות כפיים סוערות משתררת דממה. כולם מחכים לשמוע אותו אומר משהו, לא רק שר. אני מודה שאותי באופן אישי, קטעי המעבר בין השירים סקרנו עוד יותר מהביצועים עצמם. פה ושם בעשור האחרון, שמעתי את אביתר שר בהופעות את השירים ש"הוא לא שר אף פעם". מדי פעם הקהל היה מפציר, אביתר היה מחייך בספק ממזרות ספק ביישנות ונכנע לקול תשואות רמות. הוא היה שר אותם בשינויים קלים. מפזם במקום שצריך לפזם, מבליע במקום שראוי להבליע, והקהל היה צוחק וסולח ומבין ומתאהב בו עוד יותר. הוא משלהם ושום דבר לא ישנה את זה. היו פעמים שאי אפשר היה לפספס את ההנאה שלו, את השובבות, והיו רגעים שהיה נדמה, אולי רק לי, שהוא מתייסר לחזור לשם. כל הקונפליקטים של אב הטיפוס של החוזר בתשובה היו מתנקזים לרגע בימתי אחד שבו הגיבור קרוע כמעט בכל החזיתות. בין הרצון לרצות את הקהל שכל כך אוהב אותו לבין הנאמנות העצמית, ובין הנאמנות העצמית שמדי פעם דווקא כן רוצה לשבור את הגדר ולו לרגע קטן, לבין המלבושים והסייגים והבגרות והילדים והכובד הדתי והכבוד העצמי.

זו סיבה נוספת לחידוש שבערב הזה. הרי אין שמחה כהתרת הספק ובקטע המעבר שלפני "מתי נתנשק" אביתר אומר דברים שהלוואי שכל בעלי התשובה בעולם היו שומעים. אני מרגיש לפתע באיזו שיחת חיזוק אלולית בבית מדרש ולא בהופעת רוק בתל־אביב.

"היה שם המון המון כאב, וטונות של פחד, משהו רחש בבטן… ניסיתי לאכול עליו, ניסיתי לעשן עליו, לכסות. מצד אחד הייתה המון עדינות וביישנות, ומצד שני רעב ותאווה חייתית… ניגנתי משם ולשם וכלום לא עזר. ניסיתי לבנות חיים וצורה ומשהו לאחוז בו אבל משהו מתחת כל הזמן צחק, לחש, נגס, המתין. ברחתי משם, סוג של פוסט־טראומה, פחדתי שזה יבלע אותי, טונות של אשמה, משהו בי לא העז לסלוח לעצמו… היום אני חוזר לשם מתוך אמונה שאין מקום שאין בו א־לוהים ואין מקום שאין בו אהבה, מתוך רצון רק להיות איתי… חוזר לאותו החדר, פוגש את אותו הפסנתר, נותן לו לנגן, לצעוק, לנזול. אני מתמסר ומקשיב. לפעמים זה גס וילדותי, רוב הזמן זה אמיתי" .

תשוקה גדולה במסווה של רומנטיקה

עברו כמעט עשרים שנה מאז ההופעה ההיא בתיאטרון תמונע. מי שהיה שם בטח זוכר את הרגע ההוא היטב. אביתר בנאי עלה לבמה ולראשונה חבש כיפה לראשו. מהקהל עלו זעקות שבר מהוסות. השמועה שהסתובבה בעיר זמן מה קודם אומתה סופית. הוא חזר בתשובה, הוא לומד עכשיו תורה.

מול אלפי האנשים שבאו להופעה הערב אביתר עושה תשובה על התשובה. הוא שר את "מתי נתנשק" על מלא, ומחליף רק אות אחת, והקהל, שכמובן לא מפספס את זה, נקרע מצחוק. רבי נחמן בטוח רווה נחת

עוד לפני ההופעה ההיא בתמונע, הכתובת הייתה על הקיר. במשך שנה שלמה אביתר הסתובב בתל־אביב עם כובע צמר ענק, גם בשיא הקיץ. "הרמח"ל", השיר שחותם את "עומד על נייר", זרק רמז קטן. ואפילו קודם, כשדמות דיוקנו של הרב קוק התנוססה על עטיפת האלבום השני, "שיר טיול". אבל רק בשנת 2009, כש"לילה כיום יאיר" חרך את עולם המוזיקה הישראלית, כבר לא נשאר מקום לספק. גם למי שקיווה אחרת.

"אבא", "אורייתא" ו"אב הרחמן" קוטלגו אוטומטית לז׳אנר האמוני־יהודי, ולטעמי האישי הצליחו לטשטש במעט את האמירות הכל כך מחודשות באלבום הזה ("לכפתר את חולצת הכפתורים הלבנה / להציע לך כוס מים" – שורה ששווה סטיקר) אבל עכשיו אני כותב על החזרה לאלבום הראשון ובעצם רוצה לסמן עוד נקודה על ציר הזמן של תהליך החזרה בתשובה של בנאי, וברגע שהוא מתחיל לשיר את "מתי נתנשק", הקהל לא עומד בזה. כלומר כן עומד, פיזית. אפילו רוקד. ותוך כדי הביצוע, שהופך למשעשע מרגע לרגע, אני נזכר בתורה המפורסמת של רבי נחמן, "תשובה על התשובה" (תורה ו' בליקוטי מוהר"ן) זו שהברסלבערס מכנים אותה התורה של אלול. הערב עוד לא התחיל וכבר פעם שנייה שאלול משתלט עליי, אבל בקטע טוב.

אני רואה לנגד עיניי פשט מומחש בלופ המוזר הזה של "תשובה על התשובה". לרגע אני מבין שרבי נחמן בעצם טוען טענה בסיסית מאוד. הוא בסך הכול בא לומר שהסיפור אף פעם לא נגמר. אולי נדמה לך שחזרת בתשובה, שהתקדמת, שנהיית צדיק ושאימצת יפה את המבט הרציני, אבל באמת־באמת, הסיפור אף פעם לא נגמר, אתה תמיד צריך לחזור ולבדוק עד כמה התשובה הזו עדיין רלוונטית אליך.

גילוי נאות: אביתר ואני מכירים טוב. אנחנו חולקים בית מדרש משותף שלושה ימים בשבוע, וזוכים ללמוד יחד. בוקר אחד לפני כמה שנים, נפגשנו בפינת הקפה בכולל. לילה קודם, אביתר הופיע בבארבי וכששאלתי אותו איך היה, הוא ענה שהיה מדהים אבל שכנראה זו הפעם האחרונה שלו בבארבי. שזה מרגיש לו כבר פחות מתאים. ואני הבנתי למה הוא מתכוון, מי שהיה בבארבי יודע. יש שם משהו אחר באוויר, באווירה. קשה להסביר. למרות זאת אני זוכר שהסתלבטתי עליו ואמרתי לו שאני כבר רואה בעיני רוחי את הפרסום למופע "אביתר בנאי חוזר לבארבי". והוא צחק ואני צחקתי ושנינו הבנו באותו רגע שכנראה ככה זה. ככה בדיוק נראה הרצוא ושוב הנצחי של החוזר בתשובה וצריך ללמוד את התנועות של הריקוד ולזרום איתן. תשובה על התשובה היא התורה של הכנות. התורה של התשובה של האדם כלפי עצמו, כלפי מה שנטש, שהתכחש, שהדחיק. אליבא דרבי נחמן, מתישהו זו כבר לא חוכמה לא לשיר את "מתי נתנשק" בהופעות. ההימנעות הזו שבוודאי התחילה בתנועה פנימית מבורכת ואמיצה של חרטה על העבר, צריכה בחלוף הזמן בדיקה נוספת. אולי יש בה פחד? אולי הצדיקות הזו הולידה גאווה? אולי האקט שבצנזורה זקוק לדיוק נוסף?

מול אלפי האנשים שבאו להופעה הערב אביתר עושה תשובה על התשובה. הוא שר את "מתי נתנשק" על מלא, ומחליף רק אות אחת, והקהל, שכמובן לא מפספס את זה, נקרע מצחוק. רבי נחמן בטוח רווה נחת.

את ואני ראויים לאהבה

אביתר כתב והלחין את כל השירים באלבום הראשון, למעט "שמתי לי פודרה" שמילותיו נלקחו מ"אמא אווזה", ואותו הוא מבצע במקור בדואט עם אפרת בן־צור, בת זוגו דאז.  עליה גם כתב את "תיאטרון רוסי" שבעיני רבים נחשב להמנון ולגולת הכותרת של האלבום הראשון וכשנשמעים התווים הראשונים שלו בחלל האולם, אני מרגיש שוב את הדריכות הזו באוויר. ישיר את המילים ה"לא יפות" או לא ישיר?

"תיאטרון רוסי" הוא שיר כל כך נוקב וכל כך חשוף וכל כך אישי, ואין מישהו שחווה אי פעם אהבה נכזבת ולא הזדהה איתו עד עמקי נשמתו. ואביתר, במיוחד האביתר של הערב הזה שר אותו במלואו. כולל הכול, למעט האיחול המיתולוגי הזועם: אמן תישארי לבד לנצח. הוא מחליף את המילה 'אמן' במילה 'שלא' ובעצם הופך את הקללה לברכה. שלא תישארי לבד לנצח.

ככה בדיוק מנפצים סטריאוטיפים. הרי קל להיתפס לזה שזהו, הבחור חזר בתשובה אז הוא לא יכול לשיר יותר שירים כאלה. קל להיתפס לחיצוניות. לכיפה, לפודרה. אבל עכשיו הקהל מבין שההתנזרות היחסית של אביתר מהשיר הזה (הוא כן שר אותו פה ושם עם אותו שינוי) בכלל לא קשורה ללחץ באוזניים ולסרטים האלה בראש.

 

אף פעם לא שאלתי את אביתר אם הוא מרגיש ככה כלפי השיר הזה. אם הוא באמת ידע בידיעה גמורה שיבוא יום והוא יוכל לדבר באהבה על עצמו ועל העיר ועל אישה

הסיפור הזה של מערכות יחסים מהעבר אצל חוזרים בתשובה הוא כל כך מורכב וכל כך רגיש, שאני חושש לגעת בו. אני רק מוכן להתיימר ולכתוב שזו אולי נקודת הייסורים המשמעותית ביותר בחייו של החוזר בתשובה, במיוחד אם החזרה בתשובה עצמה הייתה העילה לפרידה. אני נזכר איך לפני שנתיים שמעתי בלופים, כמו רבים בעם ישראל, את הביצוע המשותף ל"הריני" של אביתר ורביד פלוטניק (שאגב, ישב לידי בהופעה וקשה היה לפספס את ההערצה שלו) ואיך כשהגיע הקטע בשיר: "מקבל על עצמי להניח לזו שאהבתי לחיות את החיים שלה בשקט ולאחל לה רק טוב" הרגשתי באופן מדי את החיבור ל"תיאטרון רוסי" אביתר ורביד חזרו כמו במנטרה על המילים  "גם לה מגיע לאהוב, גם לה מגיע לאהוב". ככה ממתקים את השיר בשורשו.

שירי ההופעה מנוגנים בסדר שירי האלבום והשיר הבא הוא "אקדח", השיר היחידי שאביתר לא שר בהופעות כבר שנים רבות. אפשר למצוא הרבה סיבות למה לא לשיר את השיר הזה, ללא קשר לחזרה בתשובה. אני בספק עד כמה שיר כזה היה עובר היום באופן כללי. "אקדח" הוא שיר קשה מאוד, אפל מאוד וטרגי מאוד. יש שיגידו אכזרי. וברגע הזה בהופעה מתרחשת בעיניי סגירת המעגל. אביתר בנאי 2022 מארח את אביתר בנאי 1997 ושר איתו את אקדח בדואט. אביתר של אז מסומפל במחשב ואביתר של היום מגיב לו בטקסט חדש שנכתב במיוחד להופעה הזו, טקסט שהוא מעין קונטרה לזה המקורי.

ברגעים אלו שאני כותב את הכתבה, התפרסמו עוד שתי הופעות בקונספט החזרה לאלבום הראשון ולכן אני לא רוצה לעשות ספוילרים, רק לכתוב שהרגע הזה של "אקדח" הוא הרגע שבשבילו שווה היה לקיים את כל הערב. דווקא הרגע שבו אביתר לא נאמן לטקסט המקורי, דווקא הרגע שבו אתה מבין שאומנם הכל טוב ויפה, אבל בשורה התחתונה אין באמת קדושה בשירים. אין באמת קדושה באמנות. הדבר היחידי שיש בו קדושה הוא החיים.

החיים מתחילים לנגן

לפני שנה בדיוק, בלילה שבו יצא האלבום האחרון של אביתר, "החיים מתחילים לנגן", עוד לפני שלחצתי פליי על השיר הראשון, הסתכלתי רגע ארוך על תמונת העטיפה: קרחת יער. אביתר בלוק ה"דוסי" המוכר שלו, חולצה לבנה וציציות מחוץ למכנסיים כהים. הוא מישיר למצלמה מבט נינוח, עם איזו שלווה בזוויות העיניים. מאחוריו צועדים הוריו המבוגרים, מחזיקים ידיים, רות אשתו מחייכת וסביבם חמשת ילדיהם המגוונים. התמונה לא מפולטרת, שם האלבום כתוב עליה בפונט רגיל ולרגע לא ברור אם העיצוב הגרפי נזנח, או שזה בדיוק הקטע. בהפוך על הפוך. בבחינת הגאונות שבפשטות. באלבומים הקודמים של אביתר הפן העיצובי־אמנותי קיבל תשומת לב רבה (האיורים של האמן עירא דיין שליוו את "לילה כיום יאיר" אף הוצגו בתערוכה) וגם הפעם היה לי ברור שיש איזו כוונה עמוקה בעטיפה הלכאורה פשוטה הזו.

אקדח הוא שיר קשה מאוד, אפל מאוד וטרגי מאוד. יש שיגידו אכזרי. וברגע הזה בהופעה מתרחשת בעיניי סגירת המעגל

אפשר לחשוב שאולי אביתר בנאי השלים את הסיבוב. שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה ויש לו א־לוהים שהוא אוהב, משפחה גדולה, כיפה וציצית, פרגולה למעלה ופרגולה למטה. וישתבח שמו, סוף־סוף, החיים מתחילים לנגן. לא הכאב, לא הזעם, לא הבלבול, לא התהיות ולא הזרות. אבל אם מעמיקים רגע, דווקא בנקודה הזו הוא בוחר לטרוף את הקלפים שוב ולהתמסר לרצוא ושוב הנצחי שנגזר על החוזר בתשובה. דווקא בנקודה שבה החיים מתחילים לנגן הוא חוזר לאלבום הראשון שלו, זה שדור שלם גדל עליו ובעיני רבים נחשב לאלבום הישראלי הטוב בכל הזמנים. האלבום הזה שחידש איזו גבריות מסוג אחר, שברירית, עדינה, סדוקה וכל כך לא מצ'ואיסטית, עם כל הזעם שבו וכל הכאב הנוטף והאלימות והעצבים. לאלבום ההוא אין שם ועל העטיפה שלו לא כתובה אף לא מילה, בתמונה מופיע רק בחור בודד בפנים מטושטשות – הניגוד המוחלט לגבר שמופיע על העטיפה האחרונה, המשפחתית, הברורה והלכאורה שלמה עם עצמה.

בהדרן, אביתר כמובן מקדיש את כל ההופעה הזו לעילוי נשמת ר' אורי זוהר ומתחיל לשיר את "מגדל המים", שיר שחשבתי שכתב על אחיו מאיר ז"ל אבל לפתע קיבל משמעות אחרת לחלוטין  – משמעות שעשתה את סגירת המעגל הכי מוצלחת לערב הנדיר הזה. ערב שבו ריחפנו בין אז להיום, בין הרצוא לשוב, בין תשובה לתשובה על התשובה, בין האמת לאמת לאמיתה, בין אדם לקונו ובין אדם לעצמו, בין החיים עצמם לבין החיים שרק עכשיו מתחילים לנגן.

להרבה זמן נעלמת

כבר נראה היה שהיית חלום

אני הלכתי ממך, אתה הלכת ממני

הלכנו רחוק, לא השארנו סימן

לא באמת השתנית

מזהה את קולך, את כפות הידיים

ממגדל המים מדרגות לשמיים

זה אתה מפעם, זה אתה עדיין…