מפיק לקחים: לואי להב מספר על סוד הקסם במוזיקה הישראלית

"סוף עונת התפוזים", "אדם בתוך עצמו", "חתונה לבנה", "האישה שאיתי", "חום יולי אוגוסט", "לילה לא שקט", "דרך ארץ", "אהבה גדולה". זו לא עוד רשימת סיכום של אלבומי מופת לכבוד שנת השבעים למדינה – זו דווקא רשימה מצומצמת יחסית מתוך רפרטואר מפואר של מפיק מוזיקלי אחד. כל ניסיון ללמוד משהו על הפקה מוזיקלית ישראלית מתחיל תמיד בלואי להב, ששמו מוכר כמעט לכל שוחר מוזיקה. אחרי שהסיכומים המוזיקליים סביב יום העצמאות דעכו במקצת, אפשר להסתכל על תחנות דרך משמעותיות קצת יותר לעומק. ואם אמרתם עומק בהקשר של מוזיקה ישראלית – אמרתם לואי להב.

"אני לא זוכר שהיה דבר שעשיתי לאורך השנים ולא הייתי לגמרי Into it", הוא אומר בריאיון, בשילוב האופייני לו בין אנגלית לעברית, "אני מאוד טוטאלי, נכנס לקרביים של כל יצירה. אני מנסה להגיע עם האמן ל'קסם' הזה, לתרגם את מה שהוא רוצה להגיד בדרך שתהיה הכי קומוניקטיבית לעולם. אני עובד מתוך הזדהות מאוד גדולה עם האמן – אבל אני לא הסיפור".

צלילה אל האלבומים הקלאסיים שלהב חתום עליהם כמפיק מוכיחה את זה היטב. אי אפשר לאפיין את ההפקות שלו באופן ספציפי, אבל אפשר להיווכח שכמעט כולן בעלות נפח, מלאות פאתוס וטוטאליות – כמו להב – אבל בכל פעם באופן קצת שונה.

לצד עשרות אמני מוזיקה ישראלית, ביניהם זמרים, כותבים, מלחינים ומפיקים – גם להב לוקח חלק בסדרת הדוקו החדשה של כאן 11, "צליל מכוון". הפרויקט מתפרש על פני שישה פרקים, והוא מבקש לחקור את המושג "צליל ישראלי". מוביל אותו קובי אוז, שמשרטט בכל פרק קווים לדמותו של מוטיב מסוים אחד במוזיקה. לא תראו הרבה מלהב בפרקי הסדרה שעוסקים במוטיב ההומור במוזיקה הישראלית, או בחיבור למסורת. אבל אין ספק שיש לו הרבה מה להוסיף בכל מה שקשור ללהיטים גדולים.

האגדה מספרת כי ההצלחות הגדולות שהקנו לו את שמו כמפיק, קשורות בגישה הבלתי מתפשרת שמלווה אותו מתחילת הדרך. כך, למשל, מספרת ריקי גל בפרק העוסק בזמרים איך התעקש איתה להב לעלות לסולמות שלא הכירה מעולם ב"היי שקטה"; מקרה מפורסם אחר קשור באלבום "דרך ארץ" של גידי גוב, שהיה להצלחה גדולה אבל גם להפתעה עבור קהל המעריצים שלו. עד לאותה תקופה התאפיין גוב במוזיקה קלילה, עם ניחוח הומוריסטי ופופי למדי. באלבום שעשה עם להב הוא נשמע צרוד ורציני, כשהסאונד סביבו חרוך ודרמטי. יש המספרים שלהב עבד עם גוב בכזו אינטנסיביות, עד לרמה שהקול שלו הפך לצרוד.

"הצרידות הזאת… זו לגמרי אגדה", מגיב להב, שכבר נתקל ב"האשמות" האלה לא פעם. "לא עשיתי לגידי כלום! בסך הכול הוא היה כל היום בפסטיגל, מהבוקר עד שש בערב, ואז הוא בא לשיר. מי לא יהיה צרוד אחרי יום כזה? ובמיוחד כשאני לא מוותר לו על האיכות של הביצוע. נסה לשיר 12 שעות ביום ולא להצטרד".

ומה לגבי ההתעקשות על הביצוע, שחוזרת בסיפורים של אמנים על העבודה איתך?
"קשה לי לחשוב על עוד מישהו חוץ מגידי שהבאתי אותו לקצה. אני לא זוכר ניסיון להגיע למצב שהסאונד יהיה חרוך. הביצוע היה מהמם אז הוא נשמע קצת חרוך, אבל זו לא הייתה כוונה תחילה. אני לא זוכר שהיו עוד כאלה מקרים. אני לא יודע, אולי מישהו אחר יכול להגיד את זה עליי".

כמו באמריקה

אנשים אחרים אכן מספרים הרבה על להב (68), ויש להם סיבה. הוא המפיק המוזיקלי הראשון בארץ, שעבד עם כל האמנים הגדולים בתקופות ההצלחה הגדולה שלהם במיינסטרים. אנשים אחרים גם "מאשימים" את להב בתופעות שונות במוזיקה הישראלית: למשל, הבאת הסאונד האמריקני לארץ בתחילת שנות השבעים. אבל הסיפורים הנצחיים שממשיכים ללוות אותו קשורים בהצלחות הגדולות שלו לאורך שנות השבעים, השמונים והתשעים.

הסיפור על תחילת הדרך המוזיקלית שלו עולה בנשימה אחת עם שמו של ברוס ספרינגסטין, שאיתו עבד חמש שנים, מהגיבוש שלו כאמן ועד לפריצה הגדולה. אבל השורשים המוזיקליים של להב נטועים בזמן שעוד לפני שטס ללמוד טכנאות סאונד בניו־יורק: בילדות בבוליביה, שם נולד וגדל. "הייתי חשוף לסאונד דרום־אמריקני, הרבה מוזיקה אינדיאנית. שנים אחר־כך זה סייע לי בהפקת האלבום 'האישה שאיתי' של דויד ברוזה", הוא מספר. "והיו השפעות אמריקניות – מגיל 12 כבר הייתי מחובר לאלביס. הכרתי את כל השירים, כל המילים, כל דבר שהוא הוציא. אחר כך זה גדל והשתנה, וכמובן הערצתי את הביטלס. כמו כולם, בעצם".

אחרי גיל התבגרות ארצישראלי, שירות צבאי בצנחנים ונישואים למשוררת צרויה להב, פנה להב ללימודים באמריקה, שם השתלב כטכנאי מוזיקה זוטר ולאט־לאט צבר ניסיון, והתחיל לעבוד עם אמנים גדולים. "עבדתי עם לו ריד, 'בלאד, סוויט אנד טירז', שם למדתי מה זה סאונד. אבל בית הספר האמיתי היה עם ספרינגסטין. כשהיינו נוסעים בדרכים או כשעבדנו באולפן, הצוות שלו כל הזמן ניסה 'לסדר' את השורשים שלי. כלומר ללמד אותי מאיפה כל דבר בא. נתנו לי לשמוע דברים שהיו בעצם השורשים המוזיקליים שלהם: רוקנ'רול, בלוז, פולק. איך נשמע הסולו ההוא או הסולו הזה, מי היה סם קוק. הם ממש לקחו אותי כפרויקט, לחנך אותי מוזיקלית. כל הזמן טחנו לי את המוח – ועשו לי גם בחינות באוטובוס".

בצמוד לפריצה הגדולה של ספרינגסטין עם "Born to Run", להב חזר לישראל והשתלב מיד בעבודות הפקה. בין היתר עם דורי בן־זאב ואריק איינשטיין. לפני שנה ציין יום הולדת ארבעים לאחת היצירות שהכי מזוהות איתו מהתקופה ההיא – "אדם בתוך עצמו", אלבום הבכורה של שלום חנוך.

"זו הייתה פעם ראשונה שהכול ישב לו בידיים, בסנכרון מושלם בין השירים לעיבוד", הוא מספר. "גם אם לא הייתי עושה כלום לשירים האלה, זה היה היינו הך. השירים לא רדפו אחרי שום דבר, הם פשוט היו הוא, איך שהוא מרגיש את הדברים".

האלבום הזה נחשב לאישי וחשוף מאוד. אתה מרגיש שגם אתה נחשפת שם בדרך כלשהי?
"קשה להגיד. הוא היה העניין, נחשפתי בזה שנחשפתי אליו. ויכול להיות שנפתחתי אליו בצורות מסוימות, כי עבדנו באופן אינטימי. אבל אני לא יכול לומר שביצירה הזו יש משהו מהחיים האישיים שלי. אולי אפשר לעשות איזה transparent, להסתכל אחורה ולבדוק, אולי יש שם משהו".

החיבור ארוך השנים בין חנוך ללהב התחיל בעבודה על האלבום הראשון – והיחיד – של להקת תמוז. אז גם התחיל להיחשב להב כמפיק קשוח, שמתעקש על הדברים ומעורב בכל שלב של העשייה. יש שמייחסים את ההתפרקות של תמוז בין היתר ללהב, שהטוטאליות שלו לא לגמרי התקבלה אצל חלק מחברי ההרכב. כאן גם עולות הטענות על ההבאה של הסאונד האמריקני, הגלובלי, לארץ.

"הגעתי לארץ עם הידע של איך הדברים נעשים באמריקה, אז התעקשתי על אותם דברים – לא הכרתי משהו אחר", מספר להב. "נכון שהבאתי משהו מהאמריקנה, אבל הגלובליזציה כבר הייתה שם – השירים היו כתובים כשפגשתי אותם. הייתי גם טכנאי, אז שמתי הרבה עבודה על הסאונד, רציתי שזה יֵצא כמו שאני מבין. לא היו לי השפעות מקומיות, עוד לא התערבבתי ממש. נשארתי אני, כמו שהייתי באמריקה. לאט־לאט נהייתי יותר ישראלי, כי נכנסתי למצב שלא היה פה את חופש היצירה והמחשבה שאפיין את ארה"ב, הדברים היו קצת מצומצמים".

ובכל זאת להב הצליח להטביע חותם עם האלבום הזה, שנחשב לאבן דרך במוזיקה הישראלית – ועל הדרך טבע גם מונח חדש. "לא היה מושג כזה 'הפקה מוזיקלית'. שאלו אותי 'איזה קרדיט לתת לך?' ואני הכרתי קרדיט של Producer, מפיק. בימים ההם, 'מפיק' בארץ היה מי ששם את הכסף על עשיית התקליט. 'מפיק מוזיקלי' זו בעצם טעות בעברית – דבר והתיאור שלו. כמו להגיד 'זמר מוזיקלי'. צריך להגיד 'מפיק המוזיקה' או פשוט 'מפיק'. הייתי עולה חדש, אולי לא היה להם נעים לתקן אותי. אבל עובדה שהטעות נשארה עד היום".

היום גם לא ברור מה זה בדיוק "מפיק מוזיקלי", כי התעשייה השתנתה לחלוטין.
"במקור, מפיק הוא זה שלוקח את האחריות לתרגם את המוזיקה שהאמן עושה למדיה – לתקליט, לדיסק, לקובץ. והוא רוצה שזה יתורגם כמה שיותר טוב. היום הכול נגיש במחשב, ורוב מאפייני העבודה של מפיק כמו שאני הייתי בשנות השבעים כבר לא קיימים. הרבה מהעבודה של מפיק בזמנו הייתה להשיג תקציבים גדולים כדי להיכנס לאולפן, לא הייתה אפשרות אחרת להקליט. והיית צריך לעבוד מאוד קשה עם האמן כדי להגיע לביצוע טוב, כי לא הייתה האפשרות להקליט עשרות טייקים ולערוך מתוכם טייק אחד. מקסימום שניים־שלושה טייקים בכל פעם. אז הכול קרה בעצם בלייב, הביצוע היה חייב להיות 'שם'. היום אם הקלטת עשרה טייקים, ובכל אחד הקסם התרחש בנקודה שונה, אפשר לחבר אותם בקלות, בלי בעיה. אתה כבר לא חייב את המפיק – כל אחד יכול לעשות את זה".

אני לא ג'ורדי

ובאמת נדמה שמפיק מוזיקלי במובן הקלאסי של ההגדרה כבר כמעט אין כאן. מעבר למשמעות המיידית של התפתחות הטכנולוגיה – שהיא כמויות עצומות של מוזיקה – שינוי זה השפיע גם על דרך היצירה. "במקום לשבת שעות מול האמן, אני יושב שעות מול המחשב", אומר להב. "אבל אני יכול לגמרי להתעסק בזה, זה לא מגביל אותי. להפך. אני משתמש בטכנולוגיה החדשה, איך לא? יש הרבה יותר אפשרויות והכול יותר נגיש, נדרשת הרבה פחות עבודה. פעם היית צריך לעשות מאמץ גדול – לשבת שעות וימים על סאונד תופים. היום אתה בא, מקליט את התופים 'בסדר', אחלה, ואתה יכול פשוט לשנות את הסאונד שלהם, וזה לא יעשה את זה פחות טוב.

"בגלל שאני כבר הרבה יותר מבוגר, אני בכלל לא בטוח שיש לי הסבלנות שהיה צריך בזמנו בשביל עבודה ממושכת מול אמן. אז היום יותר נוח לי לעשות את הדברים ככה. אני הרבה פחות עם היד על הדופק מאשר מה שהייתי, יש אנשים חדשים ומוכשרים, כל דור נהיה יותר ויותר מיומן. אז עכשיו אני פחות און־ליין אבל בהחלט אני לא אומר 'אוי, אלה היו ימים יפים והיום לא'.

"אני מאזין לדברים חדשים, כל מה שיוצא. יש לי ארבעה ילדים ועוד שניים מסופחים, הם בטווחים רחבים של גיל. הצעירים שומעים הרבה מוזיקה. באוטו איתם אנחנו שומעים עומר אדם וקנדריק לאמאר, שני הפכים, ואני נהנה לשמוע את זה, לא נעול רק על דברים מפעם. גם את כל התקליטים שתלויים על הקירות באולפן הייתי מעיף, אם אשתי לא הייתה אומרת לי 'אתה לא נוגע בזה!'. כי זה כבר סתם, אין צורך בזה. העבר מגניב, אבל יש הווה. אומרים שהמוזיקה היום פחות 'אמיתית', אבל מה זה אמיתי? גם אנשים שעובדים על המחשב, בסאונד הפופי הזה, עושים משהו אמיתי, בכלים שעומדים לרשותם. ג'ורדי הוא האמת של עכשיו".

אתה מזוהה מאוד עם סאונד רוק מאסיבי, והיום הוא כמעט נעלם. אתה מצליח להתחבר גם להפקות פופ, כמו סטטיק ובן־אל?
"אני לא יודע לעשות כמו ג'ורדי, אבל זה ממש נשמע אחלה. גם השיר שלנו 'טוי' לאירוויזיון היה מגניב. בעיניי, בפופ, השאלה היא לאן אתה רוצה להגיע עם המוזיקה. במקרה של נטע, הבחורים שעשו את השיר (דורון מדלי וסתיו בגר – ח"ב) לקחו ביט והתחילו לזרוק רעיונות ומילים, ובסוף הגיעו למסר יפה של פמיניזם שאני מתחבר אליו. אז אני בעד, למה לא.

"אני חושב שאני עושה היום מוזיקה שהיא modern traditional. למשל, אני עובד עם דויד ברוזה על אלבום חדש שמבוסס על הסאונד המסורתי שלו, עם הגיטרה, אבל יש שם הרבה נגיעות אלקטרוניות שדווקא אני תכננתי אותן. סוג של שילוב. מה ששונה בעבודה שלי, הוא שאני מתייחס לתוכן, לעומק, ולהישארות של התוכן הזה. בסופו של דבר מה שעושה לי את זה הוא הביצוע, וכמה זמן השיר או האלבום יחיה. זה חשוב לי יותר מאשר להשיג את הסאונד הכי חדש – אני לא עושה את הדברים בצורה הכי עדכנית, זה לא בדנ"א שלי. זה עולם מגניב, אבל הוא סינתטי. ברור שאפשר להגיד שאני נמשך למוזיקה יותר אורגנית, אבל… טוב, אני תכף נושק לשבעים, זה רק הגיוני".

להב מספר שהגיל משפיע גם על הסבלנות שלו – אם בעבר הוא יכול היה לשבת שעות וימים על סאונד תופים, היום זה כבר לא המצב. "אני מתעסק בהתחלה של הדבר, אבל לכל עבודת הפקידות שאחר כך אין לי סבלנות", הוא אומר. "אני עושה גרסה מהירה כדי להראות מה אני רוצה, ואנשים אחרים כבר עושים את המיקס. יש עבודות מהשנים האחרונות שעשיתי בהן הכול לבד, כמו אז: עם קרן פלס בשני האלבומים הראשונים, ועם נתן גושן באלבום הראשון. ומעבר לסבלנות שלי, זה פשוט כבר פחות קורה, אין צורך שהמפיק יעשה הכול לבד, ולא חייבים לעבוד בצמוד למפיק אחד. אמנים היום עובדים עם כל מיני מפיקים, רוצים ללמוד בעצמם, להתקדם. זה כנראה גם עניין של גיל, ופשוט רוח התקופה. אני לא רואה את עצמי מתחבר עכשיו לאמן ורץ איתו למשך כמה שנים, כמו פעם".

חיבורים ארוכי טווח עם אמנים כמו שהיו לך, זה משהו שלא קיים היום.
"אני רואה פה ושם אנשים שעובדים עם אותו צוות למשך תקופה, אבל אין ספק שזה לא מתקרב לתקופות המטורפות שעברתי עם אמנים. עם שלמה ארצי עבדתי מעל לעשרים שנה, עם ריטה – 16 שנים, עם דויד ברוזה – שבע שנים. אפילו עם ספרינגסטין עבדתי חמש שנים. הפרויקטים שאני עושה היום הם פחות כאלה – אף על פי שבאלבום שאני עושה עכשיו עם ברוזה, למשל, אני הקתרזיס של הכתיבה שלו; חיברתי בין אנשים, הרכבתי את הצוות. אני קצת יותר מלמעלה, פחות מתעסק בכל פרט ו'טוחן' עליו. אני כבר פחות צריך את זה. ואני חושב שגם אנשים אחרים פחות צריכים את זה ממני. בזכות הניסיון שלי, היום אני יכול להגיד הרבה במעט נגיעות, לעומת פעם שזה היה כמעט דת. כאילו זה העולם".

סוג של שיגעון

ה"דת" של לואי להב היא ככל הנראה הטוטאליות המוחלטת בכל יצירה, שהקנתה לו יצירות זכורות כל כך וגם את המוניטין שלו. "היום הטוטאליות קצת נפלה, אני לא מחזיק הרבה זמן עם אמן. זה הופך את זה לקצת יותר נורמלי. בתקופות הארוכות שעבדתי עם אמנים הייתי בסחרור, לחלוטין בתוך הדבר. ואולי זה גם הסוד של הדברים – שאתה הופך את המצב שאתה נמצא בו לבועה. זו המציאות, זה ההווה, אין משהו אחר. אז זה סוג של אובססיה, שיגעון. זה לא לגמרי נעלם היום, אבל זה הולך ופוחת. בגלל שאני כבר לא יכול להשתמש באוזניים כמו פעם, אז יש לי יותר אפקטיביות בלהסתכל על הדברים מלמעלה".

יש מקומות של טירוף גם ביצירות שלך היום?
"חתונה כמו של אז, סוג של רומן, לא פשוט להשיג. אני עושה עכשיו את המופע של יהודה פוליקר, 'אפר ואבק', ואולי בתוך זה יש משהו בעקשנות הבלתי מתפשרת שלי. לסביבה שלי בהחלט לא קל לקבל הרבה מזה, ואני לא מסכים על הרבה דברים והולך רק עם מה שאני רואה לנכון. אבל אני לא יכול להגיד שאת האנרגיות האלה היה לי הרבה לאורך השנים האחרונות. אפילו אולי לא בעשור האחרון. עם קרן פלס הייתי קצת בתשוקה הזאת, היה לי רעיון שהיא תנגן ותשיר, לא כמו הפקה רגילה, שהדברים קורים בנפרד. אז בסשנים עצמם, הייתי לגמרי בתוך זה. אבל גם איתה, זו לא חתונה לאורך זמן, אין פיתוח. גם האיזון נחמד לי, יש יותר שפיות. הגיל עושה את שלו – יש לי משפחה גדולה, ואני יותר בבית. בימים ההם לא ראו אותי".

אתה רואה את עצמך נכנס למשהו כזה שוב?
"הכול עניין של גורלות. בעיניי גורל זה פגישות עם אנשים. חזרתי לעבוד הרבה עם ברוזה, עם פוליקר. אבל כולנו מבוגרים, ועם ניסיון. אז יש קצת ניצוץ במפגשים, אבל זו לא התשוקה של פעם. זה פשוט אחרת – לא יודע אם יותר או פחות טוב. אני מתגלגל היום מעבודה לעבודה, התמזל מזלי וזה איכשהו מצליח. אני אשם בזה שאני לא יוזם הרבה, אני לא בטוח שאני יודע איך עושים את זה. היה משהו אחד כזה – נורא רציתי לעשות את האלבום הראשון של החברים של נטאשה, מישהו השמיע לי חומרים שלהם וחשבתי 'וואו, זה מגניב'. התקשרתי לחברת תקליטים ואמרתי 'אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה!' ובאמת קיבלתי את זה. אבל בסוף פישלתי, הייתי חתום להפקה אחרת ולא יכולתי להישאר איתם".

מה ההישג הגדול ביותר שלך כמפיק?
"יש לי לא מעט עבודות שאני מחשיב כהישג, שהרגשתי שהאמן ואני הצלחנו לעשות משהו מיוחד. 'חום יולי אוגוסט' עם שלמה, 'האישה שאיתי' עם דויד. בעבודה עם ריטה היו לי לא מעט ימים טובים, גם עם קלינשטיין, יש שיר אחד שאני עד היום ממש אוהב לשמוע, 'אהביני'. עם גידי גם כן, אבל אני לא חושב שהגעתי איתו למצב שתפסנו כימיה טובה ביחד, כך שנוכל להמשיך לפתח משהו. אבל אני אוהב את מה שעשיתי איתו. אהבתי לעבוד עם נתן, גם עם קרן היה נחמד. חשבתי שלמאיה בוסקילה אני אעשה משהו מדהים וזה יצא ממש לא טוב. לא יודע למה, קומבינציה של האנשים, הגורלות שחיברתי ביחד. זה היה צוות בעייתי ביותר. לא הצלחתי עם זה. היו כמה דברים שהכוכבים לא סידרו לי יפה. אבל בסדר, אני עוד עובד".

אתה מאזין לחומרים של עצמך מפעם?
"כמעט שלא. אני לא יכול להגיד שבזקנתי אני יושב לי ושומע את הדברים שעשיתי בהנאה ומעשן סיגר. מדי פעם בא משהו ברדיו ואני אומר 'אה! זה אני עשיתי', פתאום אפרים שמיר או אסתָּר, 'במקום הכי נמוך'. אבל זה לא שאני מחפש לשמוע – אני לא חושב שיש מישהו שאוהב לראות דברים שהוא עשה. וודי אלן סיפר פעם בריאיון שהוא אוהב שלושה סרטים מתוך כל השבעים שהוא עשה. אני לא ברמות האלה. אני אוהב חלק מהדברים. אני אוהב את החומרים שמזכירים לך משהו, נקודות בחיים. הרי כשאתה שומע שיר ומתרגש, זה כי הוא מזכיר לך משהו בילדות. כשפגשת את הבחורה ההיא והיה לך זמן טוב. שיר הוא תמיד זיכרון".

מצחיק לחשוב על זה שהרבה אנשים מאזינים להפקות שלך וזה מזכיר להם נקודה בחיים – ולך השיר מזכיר פשוט את השיר, וזו הנקודה שלך בחיים.
"זה היופי בהתעסקות ביצירה שנשארת. למשל 'חום יולי אוגוסט' של שלמה, זה הדיסק הראשון שהיינו ממש מסונכרנים. הייתה לנו חברות חזקה מאוד. אז כשאני שומע שיר משם, זה מפעיל אצלי הרגשה של משפחה, משהו מעבר למוזיקה. סוג של ביחד, של שותפות. אם אני הולך היום להופעה של שלמה, שאני כבר לא עובד איתו, אני רואה ש־45 אחוז מהשירים הם מהתקופה שלנו יחד. כי יש משהו בתקופה מסוימת בחיים, שאתה יוצר הכי טוב. וזה נשאר, זה חי. כשהמוזיקה לא חיה, אז מה זה משנה, מה המשמעות. ממש לא פשוט שדברים יישארו, כי יש כל כך הרבה שירים בעולם ואנשים שעושים מוזיקה, אי אפשר להכיל כל כך הרבה דברים, זה יער סבוך. אז מה שנשאר זה בעצם מה שאתה חווה בחיים שלך בזמן שאתה שומע את השיר או האלבום הספציפי. הקסם הוא ליצור שירים שיש להם את הכוח להישאר".