המשורר דן פגיס מוכר כיום בעיקר בזכות היותו מחברם של שירי שואה חשובים, ובראשם "כתוב בעיפרון בקרון החתום". אולי הוא נזכר גם כמחבר ספר הילדים "הביצה שהתחפשה". עם זאת, פגיס (1986-1930), היה גם חוקר חשוב של שירת ימי הביניים, שכיהן כפרופסור לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן משורר פורה ומיוחד, שפרסם שבעה ספרי שירה בנושאים שונים ומגוונים.
אחד משיריו היפים של פגיס, "פואטיקה קטנה", זכה לפרסום בזכות היותו מעין מניפסט ארס־פואטי קטן ופרדוקסלי. השיר פורסם לראשונה בכתב העת "מולד", בשנת 1976־תשל"ו, ולאחר מכן ראה אור בספר השירים "מילים נרדפות" (הקיבוץ המאוחד, 1982):
מֻתָּר לְךָ לִכְתֹּב הַכֹּל,/ לְמָשָׁל שֶׁ, וְשֶׁ./מֻתָּר לְךָ בְּכָל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁתִּמְצָא,/ בְּכָל הַתָּגִים שֶׁתַּצְמִיחַ לָהֶן.// כְּדַאי שֶׁתִּבְדֹּק, כַּמּוּבָן,/ אִם הַקּוֹל קוֹלְךָ/ וְהַיָּדַיִם יָדֶיךָ.// אִם כֵּן, כְּלָא אֶת קוֹלְךָ,/ אֱסֹף יָדֶיךָ וּשְׁמַע/ בְּקוֹל/ הַדַּף הָרֵיק.
פגיס פותח את השיר בעל הכותרת הצנועה והבלתי מחייבת, דווקא באמירה חדה ומהדהדת: "מֻתָּר לְךָ לִכְתֹּב הַכֹּל". החירות הספרותית פתוחה בפני המשורר, והוא רשאי לכתוב על כל נושא שיחפוץ. מיד לאחר מכן פגיס מוסיף "דוגמאות": "לְמָשָׁל שֶׁ, וְשֶׁ". הבחירה להשאיר את הדוגמאות "ריקות", כמעין שבלונה הנתונה למילוי על ידי הקורא, עשויה להגדיל את כוחה של האמירה על דבר הכתיבה – מותר לכתוב כל דבר, וכל דוגמה לא תבהיר זאת אלא להפך, דוגמאות רק תצמצמנה את גודל האמירה. עם זאת, ייתכן שכבר כאן פגיס קורץ באירוניה אל הקורא, תוך שהוא מפעיל על עצמו צנזורה ובוחר דווקא שלא לכתוב את הדוגמאות, ובכך מסרב לפעול על פי הצו הפותח את השיר.
בבית השני, הדובר מסייג את עצמו, וברמז לסיפור יעקב המתחפש לעשו במרמה, הוא מתרה בקורא שיבדוק האם אמירתו בשיר היא באמת שלו: "כְּדַאי שֶׁתִּבְדֹּק, כַּמּוּבָן, / אִם הַקּוֹל קוֹלְךָ / וְהַיָּדַיִם יָדֶיךָ". לכאורה מוצגת כאן שאיפה לכתיבה אותנטית בלבד, יצירה שנובעת מלב היוצר ולא מתחפושת כזו או אחרת, וחושפת את "קולו האותנטי".
הבית השלישי הופך את האמירה הזו מיד, ממש כפי שהבית השני ("כְּדַאי שֶׁתִּבְדֹּק, כַּמּוּבָן…") הופך את האמירה של הבית הראשון ("מֻתָּר לְךָ לִכְתֹּב הַכֹּל"). הבית השלישי טוען כי דווקא אם הקול הוא קולך והידיים הם ידיך – הימנע מכתיבה ("כְּלָא אֶת קוֹלְךָ" המצטלצל), ושמע בקול הדף הריק.
ניתן להציע שני פירושים לקריאה הפרדוקסלית לשמוע בקול (ואת קול) הדף הריק: הראשון – המלצה לוויתור על המילים והשפה ולהימנעות כללית מכתיבה, תוך חתירה לעבר המצב הקיומי של ריקנות הדף. על פי הפירוש השני, אל מול חופש הכתיבה של ראשית השיר, הסיום נותן רישיון אך ורק לכתיבת שירה "אמיתית": כזו שאינה נובעת מתוך תודעת המשורר, אלא נולדת מעומק החלל הפנוי, מן הדף הלבן והריק ולא מהנפש, הראש או הלב, כפי שנהוג לחשוב.
שני נוסחים מוקדמים לשיר זה של פגיס, מציגים כל אחד חתימה מעט שונה לשיר, שכל אחת בתורה מאירה אותו באור מעט אחר. בנוסח הראשון, המופיע בפרסום המקורי בכתב העת "מולד", השיר נחתם כך:
אִם כֵּן, כְּלָא אֶת קוֹלְךָ,/ אֱסֹף יָדֶיךָ,/ חֲיֵה בַּדַּף הָרֵיק.
דומה שנוסח זה קרוב יותר לפרשנות הראשונה: פגיס ממליץ להימנע מכתיבה, שאינה אלא חגיגה נרקיסיסטית של "האני האמיתי", ותחת זאת הוא מציע למשורר לחיות דווקא בדף הריק, להסתגר בשתיקה המוחלטת ולהתמסר למצב הפרדוקסלי של מחיקת האני והחלפתו באַיִן.
בנוסח אחר של השיר, המופיע בספרה של רות קרטון־בלום "שירה בראי עצמה" (הקיבוץ המאוחד, 1982), המכנס שירים עבריים ארס־פואטיים, השיר נחתם כך:
אִם כֵּן, כְּלָא אֶת קוֹלְךָ./ קַבֵּל/ אֶת מָה שֶׁנִּכְפָּה עַל יָדֶיךָ.
נוסח זה קרוב יותר אל הפרשנות השנייה של סיום השיר – אין צורך להימנע מכתיבה באופן מוחלט, אך מוטב לו למשורר שייזהר מלבטא את קולו ואת מחשבותיו. במקום זאת עדיף שיהפוך ל"צינור" שירי ויכתוב את מה שמוטל עליו וכמו נכפה עליו על ידי גורם חיצוני (המוזה, ההשראה, הכורח, צו השעה וכו').
כך או אחרת, בכל שלושת הנוסחים, שירו הארס־פואטי של דן פגיס, שפותח באמירה נחרצת בדבר החופש המוחלט של הכתיבה: "מֻתָּר לְךָ לִכְתֹּב הַכֹּל", מסתייג ממנה אט אט (במעין מבנה אירוני, מפותל וערמומי של "כן… אבל…") וטוען לבסוף שעדיף לשמוע בקול הדף הריק: להימנע כליל מכתיבה ומכל סוג של הבעה עצמית, או למצער לכתוב רק סוג מסוים מאוד של ספרות, שנובע (או אפילו נכפה) על המשורר מבחוץ – מן החלל הפנוי של הדף הריק.
הנייר סובל הכול
ההצהרה הארס־פואטית של דן פגיס ב"פואטיקה קטנה" נותרה שנים רבות ללא מענה, עד שבשנת 2008 "השיב" לה המשורר אלי אליהו. אליהו, יליד 1969, פרסם את ספרו הראשון "אני ולא מלאך" (הוצאת הליקון), כשהוא נושק לגיל 40. בתוך ספר הביכורים הופיע השיר "מותר לך":
מֻתָּר לְךָ לִכְתֹּב הַכֹּל./ לְמָשָׁל שֶׁ/ הָיִיתָ בַּחֹשֶׁךְ תְּקוּפָה/ אֲרֻכָּה וְגִשַּׁשְׁתָּ אַחֲרֵי אַהֲבָה/ לְהַדְלִיק. וְשֶׁ/ הָיָה לְךָ דַּי מֵעַצְמְךָ/ כָּל הָעֵת הַהִיא/ וְגַם שֶׁ/ הָיִיתָ זָרוּק,/ רֵיק,/ כְּמוֹ בֶּגֶד/ בְּלִי גּוּף לְחַבֵּק./ מֻתָּר לְךָ,/ הַנְּיָר סוֹבֵל.
ברי כי אלי אליהו, שמתכתב בשירתו כל העת עם משוררים אחרים, משיב בשיר זה לדן פגיס. כך למשל אמר אליהו בראיון למיה סלע ב"הארץ" בשנת 2012: "אני קורא משוררים מתים. הם ממשיכים לדבר אלי, אנחנו ממשיכים להתכתב אתם. במדיום של השירה אין הבדל בין החי למת. למת יש קיום טקסטואלי רוחני".
עם זאת, במעשה אמיץ וּוירטואוזי של משורר שיוצא לדרכו הפואטית, אלי אליהו לא מקבל את מסקנתו של פגיס והוא בוחר להתייחס אך ורק לראשית שירו. כלומר, אליהו מתחייב רק להצהרה הראשונית של פגיס: "מֻתָּר לְךָ לִכְתֹּב הַכֹּל".
כדי להמחיש זאת, הוא "ממלא את השבלונה" שפגיס הציב והותיר ריקה במכוון, ומכניס דוגמאות מרגעי שפל בחייו שלו, שאפילו עליהן מותר לו לכתוב. זוהי מסקנה והצהרה פואטית לעתיד, שהמשורר מציב כעובדה וכהצהרה, כלפי חוץ וגם כלפי פנים: מותר לכתוב על הכל בגילוי לב שלם, בפתיחות ובכנות אמיתית.
שירו של אליהו נחתם במשחק מילים דו־משמעי: "הַנְּיָר סוֹבֵל". מצד אחד, כלשון הביטוי, הנייר סובל הכל – אפשר לכתוב עליו מה שרוצים. מנגד, במעין ריאליזציה של המטאפורה – הנייר, כמו האדם, סובל. אם כך, ייתכן שיש בכתיבה מעין יצירת קשר אמפתי בין סבל האדם הכותב לסבל הנייר, ואולי זוהי מעין קריצה נוספת אל פגיס, שטוענת כי דווקא הנייר הריק סובל, ולכן טוב למלא אותו בכתיבה.
ואכן, כבר בספרו הראשון ובהמשך דרכו הספרותית, אלי אליהו מתיר לעצמו לכתוב על הכול, גם אם הקול הוא קולו והידיים הם ידיו – הנייר סובל. שירתו, הנוטה לעיתים להיות אישית וּוידויית, חושפת בגילוי לב רגעים של בדידות איומה ושתיקה, קשיים כלכליים, חוויות של אפליה וגזענות, מחסומי כתיבה, קשיים נפשיים, חוסר אונים ומורכבות משפחתית, חיפוש אהבה ומשמעות ועוד. כך, במקום לשמוע "בקול הדף הריק", כפי שמציע פגיס, אלי אליהו בוחר לשמוע את קולו שלו, גם בזמנים שבהם הוא עצמו היה ריק. הוא כותב על הריקנות ומציף אותה, תוך שהוא שומע את קולו אבל לא כולא אותו.
כך נפרשת בפנינו מחלוקת עקרונית ומהותית בין שני משוררים גדולים על אודות הכתיבה. מן העבר האחד שירו הפתלתל של דן פגיס, החותר בסופו של דבר אל השתיקה, אל הריקות או אל הכתיבה הטהורה מתוך האין. ומן העבר השני שירו החשוף והאמיץ של אלי אליהו, המגיב לפגיס באיחור של כמעט ארבעים שנה, דבק בבשורת החופש הפואטי שפגיס פותח בה את שירו: מותר לכתוב הכל.
עדו ניצן הוא תלמיד לתואר שני בחוג לספרות כללית והשוואתית ובתוכנית מנדל באוניברסיטה העברית
