ספרו של בשביס־זינגר החל כרומן בהמשכים שהופיע ב־1963 בעיתון היידיש הניו־יורקי "פארווערטס", בעל הצביון הפועלי־סוציאליסטי. לדברי המתרגמת באחרית הדבר לספר, "פרסום יצירות ספרות בהמשכים על דפי עיתון או כתב עת היה שכיח מאוד בספרות היידיש", בדומה לנהוג בסיפורת האירופית והאמריקאית במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. בלזק, דיקנס ודוסטויבסקי, אלכסנדר דיומא האב, אגתה כריסטי ואפילו ארתור קונן דויל, אביו הספרותי של הבלש שרלוק הולמס – כתבו את מיטב ספריהם בסוגה הזאת. גם הרומן" אורח נטה ללון" של ש"י עגנון הופיע לראשונה כסיפור בהמשכים ונפרש על פני 139 גיליונות של "הארץ". כמוהו "חסמבה" של יגאל מוסינזון, שהחל את דרכו כסדרה בהמשכים ב"משמר לילדים" בשנת1949 , והפך מאוחר יותר לסדרת ספרים בת 44 כרכים.
הרומן־בהמשכים בעיתון היה בהישג ידם של הפועלים והפקידים מהמעמד הבינוני והנמוך, שמאות אלפים מהם העבירו שעות רבות ברכבת בדרכם לעבודה וממנה, לעומת הספר המודפס שהיה יקר מאוד. "מנת הסיפור" היומית או השבועית בעיתון, שאפשר היה לקרוא אותה אפילו בעמידה בקרון דחוס, ושנקטעה בדיוק ברגע המותח ביותר, הייתה למקור בידור בעל ניחוח תרבותי ומכובד להמוני הנמָלים האנושיות שעשו דרכן מן הפרוורים לעיר הגדולה ובחזרה.
התשלום לסופר ניתן על פי אורך הקטעים היומיים – שהותאמו לאורך הנסיעה, לתלאות הדרך, לתנודות הקרון וכולי – וכמובן על פי מספר הפרקים והיקף הסיפור כולו. הקריטריון הכמותי הזה חייב את הסופר למשוך את הסיפור ככל האפשר באמצעות הוספת דמויות וסיפורים צדדיים, שהסתעפו מן הסיפור המרכזי והגדילו את נפחו. בד בבד נדרש הסופר לשמור על המתח ולרתק את הקוראים, לגרום להם לדבוק בעלילה ולקנות את העיתון בהתמדה עד תום הסיפור. עובדה זו מסבירה את הנפח הגדול של הרומן בהמשכים בגרסתו המודפסת, ואת כמות המלל המיותר, מעבר לכל צורך ספרותי, שמאפיינת רבים מהספרים הללו.
האופי בן החלוף של הרומן בהמשכים, כאשר העיתון ובו הפרק היומי מושלך לאשפה בסיום הקריאה, והפרטים הקטנים נשכחים מפרק קריאה אחד למשנהו – מסביר גם את חוסר העקביות שמאפיין רומנים בהמשכים. גיל הגיבורה או אפילו שמה של אחת הדמויות עשוי להשתנות מפרק לפרק. הקוראים, ואפילו הסופר, הספיקו לשכוח את הפרט השולי הזה, ואיש לא טרח לבדוק. רק כשהסיפור מהעיתון הפך לספר מודפס, התגלה הדבר. דוגמה מהספר שלפנינו מביאה המתרגמת בלהה רובינשטיין: "האזכור הראשון של דירת בת הזוג של הגיבור מציין שהיא נמצאת בקומה התחתונה בבניין… (אבל) בהמשך חוזרים תיאורים של עלייה מייגעת במדרגות אל דירתה"; משמע היא גרה בקומה העליונה. המתרגמת הבחינה בפרט הזה ותיקנה אותו, אבל הטעות הזו מצביעה על האופי החפוז, על לחץ הזמן ועל מידה של רשלנות שאפיינו את כתיבת הרומנים בהמשכים.
חרטה וכפרה ספרותית
גיבור סיפורו של בשביס־זינגר הוא אהרן גריידינג. סופר יהודי־פולני, "עוד מעט אהיה בן שלושים", שעדיין מחפש את דרכו. "עוד לא מצאתי תשובה לקושיות שמייסרות אותי מאז ימי ילדותי", הוא מתאונן. "האם הסבל הוא החומר שממנו נוצר היקום? והאם יש זהות בין ייסורים והנאות החיים?… והאם אפשר לוותר על השאיפה למצוא את האמת?… כשהייתי בן שש… כבר אז תהיתי אם יש הבדל בין הסבל של בני האדם והייסורים של בעלי חיים". העלילה מתרחשת בשנים המתוחות שבין עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב־1933 לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939. אהרן גריידינג מחליט להגר לאמריקה, מפחד האיום הקיומי המתקרב מעברו השני של הגבול.
ב"הקדמת המחבר" מכחיש בשביס־זינגר נמרצות כל דמיון בין גיבור ספרו לדמותו במציאות: "מי שמייחס את מעשי הגיבור למחבר, או מנסה למצוא דמיון בין הגיבור ובין אישיות זו או אחרת, טועה טעות טפשית". אך על אף ההכחשות, יש ביניהם קווי דמיון ברורים, ואולי אף ביטוי לחרטות ולחיפוש תיקון וכפרה ספרותיים על מעשי עוול חמורים שעשה בצעירותו. גם הסופר, כמו גיבור הספר, היגר לאמריקה בשנות השלושים. לגריידינג יש אהובה בשם ברוניה, ולהם ילד משותף ללא נישואים. ברוניה הקומוניסטית מושלכת לכלא הפולני, והילד נעזב לנפשו; אביו אינו מטפל בו, והילד תלוי ברחמי החברוֹת והמפלגה. וכשגריידינג נוסע לאמריקה, נותר הילד לבד עד שאימו משתחררת מהכלא.
גם בחיים האמיתיים נטש בשביס־זינגר ב־1935 את בת־זוגו ללא־נישואין רוניה פונטץ', אֵם בנו ישראל (זמיר) והיגר לבדו מפולין לארה"ב. פונטץ' נמלטה בפרוץ המלחמה לבריה"מ עם הילד, והגיעה בדרך־לא־דרך למוסקבה ומשם לישראל. פגישתם המחודשת של השלושה אירעה רק עשרים שנה מאוחר יותר, בביקור של בשביס־זינגר בארץ.
ועוד, גם הסופר, כידוע מהביוגרפיות שלו וכמו גיבורו הספרותי, מוקף תמיד בנשים ונמשך לנשים, אבל מתקשה ליצור איתן קשר אהבה עמוק ואמיתי. אחד מידידיו של גריידינג מנסה לשדך לו את סילביה, מהגרת מגליציה לאמריקה שבאה לביקור מולדת קצר בוורשה. ידוע לכול שהאירוסים לאישה אמריקאית עשויים להקל על בחור יהודי־פולני לקבל אשרה ואזרחות אמריקאית, כפי שאומרת סילביה לגריידינג: "אני לא אישה יפה, אבל בכל מקום שהגעתי אליו חיזרו אחריי הבחורים הנאים ביותר בעיר… אלמלא היו לי עיניים פקוחות לראות את האמת, הייתי חושבת שאני כוכבת ראינוע… אבל תמיד ידעתי שהכול מכוון לעניין אחד: ויזה". אבל גריידינג הבררן בענייני נשים אינו מעוניין לשאת לאישה את סילביה המכוערת אפילו בשביל ויזה, וממילא לאחר מאסרה של ברוניה הוא התחייב לשאת אישה אחרת, לֶנָה, שאותה הוא לוקח לכפר בגליציה לפגוש את משפחתו. הוא מציג אותה ככלתו והיא מתקבלת על ידי אימו ואביו ושאר הקרובים כבת־משפחה־לעתיד – אך לאמיתו של דבר הוא אינו מתכוון באמת להינשא לה.
למרות המודעות של הקוראים לבוגדנות שלו והחשד שגם מהזוגיות הזאת, כמו מהקשר הזוגי עם ברוניה הקומוניסטית, לא יצא דבר – אי אפשר שלא להילכד בדיוק הספרותי של תיאור הטיול־בשניים שלהם בליל השבת המושלג בכפר: "לֶנה הציעה לי לצאת לטייל קצת… שלום־מאיר חייך לתוך הזקן… אבא הביט בי כמו ב'מבלה עולם'. כל העניין של 'אוויר צח' היה בעיניו תחבולה ערמומית של יצר הרע… יצאנו. רגלינו שקעו בשלג העמוק… שני עצים הושיטו לעברנו את ענפיהם הערומים. אור הירח שהסתנן ביניהם טווה מהם רשת תכלכלה… עמדנו חיוורים, מכורבלים במעילים, והבטנו במבוכה זה בזה. היינו מבולבלים… רק לפני ארבעה שבועות עוד לא הכרנו זה את זה… עמדנו כמו אדם וחווה בגן עדן חורפי, באמצע 'בראשית' חדש. סביבנו היו רק שמיים ושלג… הכוכבים נצצו וקרצו… ואני הרגשתי כאילו העמידו אותנו באמצע העולם, מול סודות היקום".
כשהם שבים פנימה, וכל המשפחה יושבת סביב השולחן, מתחילים הסיפורים: על הקמיעות שגירשו את ה"לא טובים" מביתו של יהודי אחד; ועל האישה שצמחה לה יבלת ענקית על המצח עד שהרבי לחש עליה את לחשו והיבלת נשרה. וכך, ממתיקות של סצנה אחת, אנו עוברים ללגלוג ובוז על האמונות התפלות של יהודי הכפר בקטע אחר. וכמובן זו ההזדמנות לשתף את האח, האורח־לרגע, בסודות המשפחתיים. לתוך השבת בכפר מופיע גם יהודי זר, שמביא עימו חדשות מן הנוראות המתרחשות מעברו השני של הגבול עם גרמניה.
הומור, קומוניזם ותיאולוגיה
ספרו של בשביס־זינגר מציע לקוראים הכול מן הכול. הוא קולט את הפרטים הקטנים, את קמטי הלבוש, הקרחות והבלוריות, הבעות הפנים, תנועות הידיים ומצבי הרוח של הדמויות. ולצד ההתבוננות הדקדקנית באנשים הוא מקדיש עמודים שלמים ומתישים לדיונים על קומוניזם וצדק ותיאולוגיה, על א־לוהים ועל פוליטיקה.
יש לציין שהפעם, בניגוד לכמה מספריו האחרים ובייחוד הנובלות והסיפורים הקצרים שלו, על הספר הנוכחי שורה רוח טובה, סלחנית ומפויסת יותר. הביקורות החריפות והמרושעות־לעיתים והמיזוגֵניה הטיפוסית שלו מתונות קצת יותר, ויש גם רגעים של הומור דק, אומנם מריר: "אבי היה רב באיזושהי עיירה כפרית בקצה העולם. אחר כך נהיה מורה־הוראה באזור דל בוורשה. שכרו היה דל, חשנו במחסור… אחרי מלחמת העולם (הראשונה) התגלגל בדרכים והגיע לעיירה קטנה בגליציה – חור נידח שבו שוקעים בבוץ מימי פורים ועד חנוכה בשנה הבאה…".
בינתיים מגיעה אל גריידינג ההצהרה הנוטריונית ששלח לו מאמריקה בעלה של בת הדוד שלו, ר' יחיאל קולומינר, ובה התחייב ר' יחיאל לקחת את גריידינג תחת חסותו, ולדאוג לו למעון ולקיום כדי שלא ייפול חלילה למעמסה על משלם המיסים האמריקני. בת הדוד שלחה לו המחאה על סך 100 דולר לקניית כרטיס נסיעה באונייה. בהמשך אכן יעלה על סיפון האונייה, שממנה נגזר שמו של הספר ביידיש: "אַ שיף קַיְין אמעריקע". אבל גם באמריקה, ארץ המקלט ומשאת הנפש, גריידינג אינו מוצא אחיזה ומנוח. מטבעו הוא חסר מנוחה, וטוב לו רק כשרע לו. גם באופן אובייקטיבי, מעמדו כתייר גורם לו להיות חסר ביטחון ופגיע: אשרת השהות שלו באמריקה זמנית, מה שמגביל את אפשרויות העבודה וההכנסה שלו.
כל אותם אנשים מבולבלים שערבבו את חייו בהיותו בפולין מופיעים באופן זה או אחר שוב באמריקה, ואינם יותר הגונים, סולידיים או יציבים: סילביה האמריקאית ואביה, ובעליה לשעבר ובהווה, הפילוסוף־בפרוטה לפידוס השיכור שניסה לשדך בין סילביה לגריידינג, ועוד ועוד דמויות אבודות ותלושות – גברים שגילחו את זקנם היהודי וניסו לחיות ככל הגויים אבל לא מצאו את מקומם, ונשים שנטשו וננטשו וממשיכות לחפש אהבה והגנה – כולם מתגלגלים מצידו האחר של האוקיינוס ומגיעים אל צידו המערבי, לאמריקה.
בניו־יורק ובוורשה הוא שומע אותם דיבורים: "לפעמים יצאתי לאכול בקפיטריה ביוניון סקוויר, כי רציתי לשמוע דיבורים ביידיש… כמה מהסועדים תכננו מהפכה כלל־עולמית או דנו בענייני היום… טענות זהות לאלה ששמעתי במועדון הסופרים בוורשה. אפילו צורת הדוברים כאן הייתה דומה לזו של המהפכנים בוורשה: אותן עיניים שחורות שמתנוצצות בפראות, אותן בלוריות ואותה מהומה… בנות יהודיות שחורות עיניים שיננו את עיקרי הדיאלקטיקה הלניניסטית. פעם מצאתי בקפטריה עיתון ביידיש… כל כותרות העיתון ניבאו פורענות שעומדת להתרחש בפולין והזהירו שעוד מעט יהיה מאוחר מדי לעשות משהו כדי להינצל… תחושת האסון הקרב ובא לא הניחה לי".
ואז מתרחש מפנה בעלילה שסוגר לכאורה את המעגל: גריידינג מקבל סוף־סוף אשרת שהייה לא מוגבלת באמריקה וסיכוי להתאזרחות, וגם זוכה להצלחה ספרותית ורווחה כלכלית. ודווקא כשהכול מסתדר, חל מפנה נוסף כשהוא מחליט להפליג לפולין. אבל הסיפור עוד לא תם: "סמוך לראש השנה פרצה מלחמת העולם השנייה…". אפילו בעמוד האחרון עוד מצפות לקורא כמה הפתעות. הרומן בהמשכים הפך לספר עבה שמצריך אורך רוח, סבלנות ופנאי; העלילה לפעמים נמתחת קצת יותר מדי והמתח ככה־ככה, ועדיין הספר כתוב נהדר, מתורגם להפליא, ומספק הרבה רגעי הומור ציני ופיוט.
