הקולות הספרותיים האיכותיים שיצאו מדרום אפריקה, כמו למשל ג'.מ. קוטזי, נדין גורדימר ואלן פטון, הביאו בזעיר אנפין היפר־ריאליזם, שתיאר הווי אנושי במדינה כמעט בלתי אפשרית, שיש לה היסטוריה ייחודית הן באפריקה עצמה והן בעולם כולו.
האפרטהייד הוא שם קוד לנקודה בזמן, 1990, שבה לכאורה חל היפוך: המשרת הפך לאדון, האדון לא הפך למשרת. מקצת מהבעיות נפתרו, רובן נותרו במידת מה כפי שהיו או החמירו. בנוסף, צצו בעיות חדשות. נכון להיום דרום אפריקה היא דמוקרטיה רב־מפלגתית, אך גם נחשבת לאחת המדינות המושחתות, המסואבות והבלתי יעילות.
דיימון גלגוט נולד בשנות השישים, והנץ קצת יותר מאוחר מהשמות שהוזכרו קודם. כבוגר הוא זכה לראות את המטמורפוזה שעברה ארצו. הוא פרסם עד כה תשעה ספרים, שניים מהם תורגמו לעברית, "הרופא הטוב" ו"בחדר זר", והיה מועמד לפרס בוקר שלוש פעמים. אשתקד זכה עם הרומן האחרון שלו, "ההבטחה", שיצא עתה בעברית, ומדובר בהחלט בבחירה מוצדקת.
ביקשה להיקבר כיהודייה
למי שאינו מכיר את סגנונו של גלגוט, הרושם הראשוני עלול להיות מטעה. ללא כל קשר לממד התמטי, יש משהו בסגנון, במיוחד בספר זה, שלעיתים גורם לחוסר נוחות. אלו לא רק דימויים, חלקם משונים חלקם בנאליים, כגון "דומים כמו שתי טיפות מים" או "חלונות כמו עיניים", אלא בעיקר מה שנקרא "קול המספר".
הוא חולף בין נקודות המבט של הדמויות, מדבר בקולן, פונה אליהן, חודר לתודעתן, לפעמים מחליף ביניהן אף באותו משפט, ואז חוזר למעין תיאור כללי. והקול שלו ברוב המקרים חנפני, לא אחיד, פעלתני מדי, וגורם לתחושה שמדובר בהלצות בלתי חינניות וארכאיות דוגמטית. כך למשל בעמ' 29: "והבחורה השחורה, איך אמרנו שקוראים לה, סלומה". או בעמ' 30: "היא לא אוהבת את הגוף שלה, כמו רבים מכם". לעיתים הוא ממש משתף את הקורא בטעויות שלו: "שני הלבנים נכנסים למכונית ומסתלקים, שני השחורים ממשיכים לחפור. בעצם ההפוגה הזאת לא שימשה שום מטרה, יכולנו לוותר עליה" (123).
אבל זו באמת נקודת התורפה היחידה, וגם היא סוגיה שמתרגלים אליה או עניין של טעם. הכישרון הספרותי של גלגוט ניכר מיד לעין, בבחירת סיטואציה ריאליסטית מכוננת יוצאת דופן שדרכה הוא יוצא למסע עלילתי: משפחת סווארט הלבנה והפריווילגית נפרדת מהאם רייצ'ל אחרי חצי שנה של גסיסה מ"מחלה קשה". לפני מותה ביקשה רייצ'ל מבעלה שיעביר לרשות המשרתת השחורה, סלומה, את הבית הקטן שבו היא מתגוררת. למעשה מדובר בצריף עלוב הנמצא בשטח מגוריהם. הגופה טרם התקררה וחילוקי הדעות שוצפים, לא רק בין ילדיה אנטון, אמור ואיסטריד, אלא גם בין הדודים והדודות. חוץ מסלומה ששמעה את אביה מבטיח זאת לאימה, לכולם זה נשמע כמו רעיון עוועים. "השחורים תמיד מרחפים סביבנו", אומרת דזירה, "כמו רוחות רפאים, לכן כמעט לא מבחינים בהם. אבל אל תחשבו שזה הדדי, לא, הם תמיד מתבוננים בנו ומאזינים, דואגים לעצמם ולחברים שלהם. הם יודעים את כל הסודות שלך, אפילו דברים שאף אדם לבן לא יודע… צריך להיפטר מהם לפני שיתחילו לרקום מזימות".
בנוסף, רייצ'ל גם ביקשה להיקבר כיהודייה, אף שרוב חייה חיה בניכור למסורתה. בקשה זו מערערת את בעלה מאני, ששילם 20 שנה פוליסת ביטוח כדי להיקבר לידה. "היא ידעה להגיע לחלק הזה בתוכי. לתקוע שם את הסכינים הקטנים שלה. לא יכולנו להבחין בין אהבה ושנאה, עד כדי כך היינו קרובים. שני עצים משורגים, שורשיהם לפותים זה בזה כמו גורל". מותה של רייצ'ל מראה עד כמה משפחת סווארט היא אוסף של פריטים שאי אפשר לחברם יחדיו. היא מפורקת, אין בה אהבה. היא מלאת ארס, קנאה וצרות עין.
חלק מהדמויות, וגלגוט מתאר אותן בצורה מפלחת ומדויקת, כה אותנטיות למי שהיה בדרום אפריקה וראה לבנים עם גינונים אריסטוקרטיים ריקים. אנשים שכמו הנחיתו אותם באי פראי באיזה ניסוי ריאליטי, ולמרות זאת הם דבקים בגינונים שלהם בקנאות כי זה מה שמגדיר אותם.
אימא של אשתו לעתיד של אנטון, הבן הבכור, מגיעה במקרה לחוות המשפחה והוא מבשר לה על מות אימו. "אוי אנטון! אז זהו זה… אני כל כך מצטערת. היא מניחה לאמייל להיסדק רגע, רק במידה שתאפשר לה לדמות רגש אמיתי, ותסרוקתה רוטטת מהמאמץ. לפחות היא כבר לא סובלת". איסטריד, האחות האמצעית, היא עוד דוגמה לכך. התנהגותה כלפי אחותה הקטנה, אמור, בעת טקס הלוויה היא מחפירה, ואף שמדובר בנערה, ברור שהיא תגדל להיות עוד "אימא של דזירה", אישה בלתי נסבלת, שטחית, מתוסכלת שיטתית, מעוותת מרוב ניתוחים פלסטיים.
משקפיים חסיני ירי
כל זה מתרחש במדינה עם היסטוריה ייחודית, הן בתקופת האפרטהייד והן שנים לאחר מינויו של נלסון מנדלה ואף של ג'ייקוב זומה. מדינה שסועה, מושחתת, לא תפקודית, שיש בה הפסקות חשמל סדרתיות כי אין למדינה מספיק כסף לספק חשמל. לבנים חיים בבתים עם עשרים וארבע דלתות חיצוניות שצריך לנעול בלילה, שכל משטח בהם עשוי פלדה, שיש או זכוכית. או כפי שאמר לי קרוב משפחה בעת ביקור לפני שני עשורים: "אני גר בתוך כלא מזהב וכל הפושעים מסתובבים בחוץ חופשי".
זו מדינה שבה הכומר מרכיב באופן קבוע משקפיים חסיני ירי, והיא קרנבל שרירותי ועגום של אלימות וזילות חיים. זה ניכר אפילו ב"פארק הזוחלים", העסק המשפחתי שהולך ומתמוטט אחרי מות האב, אמור, האחות הקטנה, נזכרת בשעת ההאכלה של התנינים בפארק, כאשר "דוד קשיש וחביב בחליפת ספארי השליך חופנים של עכברים לבנים חיים לפיהם".
אנשים צדים חיות. חיות צדות אנשים. שחורים צדים לבנים. שחורים צדים גם שחורים. כולם צדים את כולם. האלימות שרירותית. אתה מעז לצאת החוצה, אתה חוטף אבן או כדור בראש, או מישהו חוטף את מכוניתך, וגם אחרי שעשה זאת – יורה בראשך. לא כדי שלא תישאר עד לפשעו, הרי הוא ממילא לעולם לא ייתפס. הוא גם לא יורה בראשך בגלל משטר הדיכוי, שנגמר ב־1990. הוא יורה כי הוא יכול.
נקודת הזמן של הספר היא אמצע שנות השמונים בפרטוריה, אבל המציאות הזו לא השתנתה. המדינה עדיין מושחתת, חצי תפקודית, אין שום אינטגרציה אמיתית בין שחורים ללבנים, והאפליה המתקנת של השלטון מגוחכת במקרה הטוב וקטלנית במקרה הפחות טוב. בתחנת דלק אתה רואה שלושים עובדים שלא עושים כלום. בבית החולים מי שמטפל בך הוא רופא שחור, שבחלק המקרים לא ברור מה השכלתו.
גלגוט, כנראה מרוב ייאוש וגבול ציני שכבר קשה לעבור, בוחר בהומור השחור. לצד היפר־ריאליזם קיומי, הוא מראה שבדרום אפריקה הבלתי סביר הוא דווקא סביר, בדומה לריאליזם המאגי הלטינו־אמריקני. איסטריד שוקלת ברצינות לנקום את מותו של אביה שהוכש על ידי נחש משום שנכנס לכלוב הנחשים, כדי להוכיח משהו לגבי אלוהים בכך שתהרוג את הנחש שהכיש אותו.
אחותו שמעה בחדשות על גופות שנקברו בטעות יחד בחלק אחר במדינה, ובדיוק אחרי שנועלים את ארונו, באמצע הלוויה, דורשת לפתוח אותו כדי לוודא שזה אחיה. לאחר שסוגרים אותו, היא מבקשת זאת שוב. אחרי הלוויה, כאשר מתכנסים האבלים הלא כל כך אבלים, מגיעה פתאום להקת בבונים לחווה, כנראה כדי לחפש אוכל. אנטון לוקח את הרובה ויורה באוויר.
ציפורניו השלופות של העבר
הסיפור המשמעותי כאן הוא הסיפור של אנטון ואמור, והניסיון שלהם לברוח מהבית, מהמשפחה שמתוארת כחול טובעני. אנטון מתחיל כחייל בעל כריזמה ופתיל קצר. כמו כולם, הוא שונא את המדינה הזו ורוצה לעזוב. כמו כולם, הוא לא יכול לעזוב. אין לו את הכלים, אין לו את היכולת המנטלית. "מאסתי בדרכים ארוכות. אפילו הכביש הישיר מעייף אותי, המראה המוכר… כמה אני שונא אותה, את הארץ הקשה, המכוערת הזאת".
בשלב מסוים הוא בורח לאזור דמדומים בלתי ידוע, עד שאחרי מות אביו הוא נאלץ לחזור ולהאיץ בלא יודעין את העסק המשפחתי למצב של חדלות פירעון. "כמה דברים השתנו מאז: גופי, ארצי, נפשי. מכולכם ברחתי בכל הכוח, רחוק רחוק, אבל לעבר יש ציפורניים שלופות, הוא גרר אותי חזרה". הניסיון שלו לעשות משהו אחר בחייו נכשל כישלון חרוץ. הוא מבין את זה בבהירות כאלכוהוליסט בגיל חמישים.
אמור פותחת את הספר כילדה אלטרואיסטית, ילדותית ותמימה, וכחלשה מכולן. כשהיא מתבגרת היא בורחת הכי רחוק שאפשר מבחינה נפשית, לא שומרת על קשר, מנסה להיעלם. רוב הזמן מצליחה. היא מבינה שעמידתה על הרגליים תלויה בריחוק מאחיה ובעיקר מאחותה. לנסות להיות משהו מינימלי, למשל היא עצמה. עד גיל 13 היא "ראתה שחורים בורחים משוטרים מפני שאין להם תעודות מעבר ושמעה מבוגרים מדברים בקולות מהוסים ומתוחים על מהומות בעיירות השחורים ורק בשבוע שעבר בבית ספר היה להם תרגיל איך להתחבא מתחת לשולחנות במקרה של מתקפה, ובכל זאת היא לא יודעת באיזו מדינה היא חיה. יש מצב חירום ואנשים נאסרים ונכלאים בלי משפט ועל החדשות מוטל איפול ומדווחים רק על סיפורים שמחים ולא מציאותיים, אבל היא בדרך כלל מאמינה. היא ראתה את הדם ניגר מראשו של אחיה בגלל אבן ובכל זאת עד עכשיו איננה יודעת מי זרק את האבן ומדוע".
למרות המסע שהיא עוברת, משהו מהותי בה נשאר כמות שהיא. מנותקת מבחירה, ככל האפשר, מהזוועות שמתחוללות לצידה. מנסה לעשות טוב. לא בכדי היא נותרת לעמוד אחרונה, כמעט על אותו תל שבו ספגה כילדה מכת ברק ונותרה בחיים. למעשה, כל התבגרותה הייתה מכת ברק. מה את עושה שם? שואלת אותה דזירה בסוף. "סתם מסתכלת על העולם", היא עונה. לא על הבית שחרב היא מסתכלת, לא על זיכרונותיה המדממים, לא על המדינה הנרקבת, אלא כמה שיותר רחוק. דזירה תסיע אותה מיד לשדה התעופה. אמור לא תשוב כנראה עוד לעולם.
בית סווארט, כמו דרום אפריקה עצמה, למרות המהפכה שעברה, נשאר מקום מנקר עיניים ורקוב מבפנים, מקום של סבל ומצוקה. היא חזרה בעצם כדי לתת את החותם האחרון, לסגור את המקום הארור הזה. בכך לא יהיה לה יותר ממה לברוח. אף אחד כבר לא יקרא לה לחזור. היא תהיה חופשיה, אם כי עדיין בדרום אפריקה.
