"ההפקה מבקשת להדגיש כי הדמויות, הסיפורים והשמות בסדרה הם פרי המצאת היוצרים, וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בהחלט". הכיתוב הזה מופיע בתחילת כל פרק בסדרה מנאייכ, גם בעונתה השנייה המשודרת בימים אלו בכאן 11; כמעט מיותר לציין שהסיבה שהשקופית הפותחת הזו דרושה היא כי הריקבון הפושה במשטרת ישראל ובפרקליטות המוצגים בסדרה מזכירים באופן מטריד את המציאות. כשאני מזכירה את אזהרת הצפייה הזאת לעומר ברנע (42), שהצטרף בעונה החדשה לשורות "הרעים" בסדרה ומגלם את החוקר האכזרי שי פיליפ, הוא צוחק צחוק עגום. "האם הסדרה מתקשרת עם המציאות שמתוארת בעיתונות? חד־משמעית כן", הוא אומר. "זה מצער, אבל הכול מנוהל עקום, והמערכת הקפיטליסטית שוחקת אותנו עד העצם".
דרמת האקשן המשטרתית שזכתה לשבחים רבים בעונתה הראשונה מציגה גם בעונה הנוכחית דרמה אישית שובת לב המשולבת במתח אפל, לעיתים אכזרי, לא קל לעיכול ותמיד מעורר מחשבה וממגנט. לברנע ברור שכמו בסדרה כך גם במציאות, הכול מושחת. כשאנחנו מדברים על אחד מקווי העלילה, הקושר בין עסקאות גדולות בתחום הקנאביס הרפואי ובין החלטות המתקבלות בצמרת הפרקליטות ומקודמות בידי גופי שלטון, הוא מתרגז על מדינת ישראל המציאותית, לא על השיקוף הבדיוני המוצג על המסך. "מי מאשר ללובינג כלכלי להתקיים במערכת שמקבלת החלטות על חיים של אזרחים?", ברנע תוקף. "איך העוול המטורף והפרוע הזה מתקיים בעולם שלנו? למה רק בדנמרק מענישים בנקאים אחרי משבר כלכלי ומשנים בעקבותיו את כל המערכת? ברור שגם שם יש רעות חולות, אבל אנחנו הרחק מאחור.
"האם ישראל מתנהלת כמו מנאייכ? כן, אני בטוח שאלו פני המדינה האמיתיים. ברור שלא כולם מושחתים, יש הרבה אנשים טובים במערכת, אבל מטאפורת התפוחים הרקובים לא נכונה, כי היא מתארת אנשים יחידים ולא מערכת שחולה מהמסד ועד הטפחות. אין קץ לשחיתות".
"השיח על דימוי גוף גברי מעסיק אותי מאוד בשנה האחרונה. כל החיים חשבתי שאני לא שרירי מספיק. לאחרונה התחלתי להקריח ואכלתי על זה סרטים ממש. אבל לפני שנה התחלתי לחשוב על הנושא אחרת"
הסדרה מתארת גם תפירת תיקים לראש הממשלה.
"בתור מי שמאוד היה רוצה שנתניהו יוכחד מהסצנה הפוליטית, הביטוי 'תפירת תיקים' אומר לי את שני הצדדים – יש מה לתפור, אבל גם וואלה, הוא נתפר".
פוליטית, הוא חושב, הסדרה מאוזנת: "היא משקפת את האמביוולנטיות". והאמביוולנטיות חיה בתוכו יפה מאוד. "הצבעתי למרצ מלא פעמים, יופי לי, מה זה עזר?", הוא מתלונן. "לא נראה לי שאצביע להם שוב. אני מאוכזב ופסימי מכל הקשת הפוליטית, והאכזבה מובילה למסקנה שלא משנה למי אצביע, בסוף אקבל משהו אחר לחלוטין. גם ככה בעלי אינטרסים צרים חולשים על הכול".
מנאייכ היא סדרה פסימית מאוד, לפי ברנע, מבחינת הדרמה המוצגת על המסך אבל גם מבחינת הצופים המתעוררים בזכותה לראות את המציאות. "הסדרה עוסקת במח"ש: הגיבורים הם הטובים וכולנו רוצים שהם יצליחו לכופף את הרעים, אבל בעונה הראשונה הטובים נמחקים, והתחושה פסימית", הוא מסביר. "אם הסדרה מובילה לשינוי חיובי, זה בכך שהיא פוקחת את העיניים למי שעוד עוצם אותן. ובלי עין הרע, יש עוד כל כך הרבה אנשים שהולכים בעיוורון אחרי המוסדות".
ומנאייכ מנסה לפקוח את עיניהם. כן, הוא מודה, הסדרה משחירה את המשטרה והפרקליטות, ומערערת את האמון במערכת אכיפת החוק. "זה בדיוק מה שהיא עושה", הוא אומר, "אבל נחשי מי התחיל בכל זה? מנאייכ משמשת מראה לחלק מהותי מאוד, לתפיסתי, מההתנהלות של המוסדות האלה. היא אמירה נוקבת ואמיצה. אני מעריך מאוד את הסדרה בגלל זה. היא מרימה להנחתות בשפע. צריך לדעת קרוא וכתוב ולהשתמש בעיניים כדי להבין שיש לא מעט ריקבון בממלכת לא דנמרק שלנו".
זו דרך לתיקון?
"אין לי יומרה שהסדרה הולכת לתקן משהו, אין לי יומרה כי אפילו המחאות הגדולות ביותר לא הצליחו להפוך את הדברים מהיסוד אלא הביאו רק שינויים מזעריים לכיוון תיקון, בצעדי עוּבּר. אז במקרה הטוב אנחנו הולכים צעד אחד קדימה וחמישה אחורה. אני לא אופטימי – לא לגבי הניהול העולמי ובטח שלא לגבי הניהול המקומי של מדינת ישראל. אני לא יודע איך לחולל שינוי ביעילות.
"מצד שני, לסדרה יש כוח להאיר בזרקור את חוליי החברה. בתחום הזה היא מרפאה. אין שם שום דבר שהוא באמת פרי הדמיון, הכול מבוסס על המציאות שכולנו חיים יום־יום, ושמנהלת אותנו בחרדה במידה כזאת או אחרת כל הזמן. לכן לדעתי עיסוק מוקטן באקטואליה יותר בריא".
בתחילת המילניום נחשב ברנע לכוכב עולה בעולם הבידור, שחקן ודוגמן שעורר סערות כצעיר הולל שלא שומר את דעתו לעצמו. אבל אז הוא התחיל לחפש את עצמו ונסע לכמה שנים של מרד נעורים מאוחר בלונדון. "הייתי נער אידיאליסט, צמחוני, מתרגל, עושה סדנאות טיפוליות. מאוד מעובד ומתווה מראש ומודע לעצמו. ופתאום הייתי צריך בגיל 22־23 לבעוט בכל העקרונות. הייתי אמור ללמוד משחק בלונדון, אבל זה היה לגמרי בשוליים. בעיקר היו לי שם שנים פרועות מאוד. חזרתי לארץ מבולבל, במשבר עמוק, ואני זוכר את עצמי בוכה בכל יום, מפורק". בתהליך ארוך הוא חזר לעצמו, ואז החליט לנסוע ללמוד תיאטרון בניו־יורק; אבל שבועיים לפני שהיה אמור להמריא הוא פגש במקרה את מיכל. "ברגע אחד התאהבתי מעל הראש. היה לי ברור שזה זה, אבל היא לא הייתה בעניין שלי בכלל. לקח לי הרבה זמן לקבל את תשומת הלב שלה". בינתיים הוא דחה את הנסיעה שוב ושוב. רק אחרי שהיו יחד שנתיים הוא חזר לחלום, והם טסו יחד.
בניו־יורק נולדו שני ילדיו הגדולים, ונולד הפרויקט שהפך למפעל החיים שלהם, "סוג של קלפים טיפוליים לילדים". ערכת הקלפים "סיפורי חיות" כוללת איורי חיות, שמחוברים לסיפורים על ערכים. "הגדולה נולדה לתוך החורף הקפוא של ניו־יורק, כשהיינו שם בלי משפחה ועם מעט מאוד חברים. מתוך הבדידות הזאת אשתי פשוט התחילה ליצור", מספר ברנע. "היא כתבה ואיירה את כל 59 הסיפורים – סיפור ועצה על כל חיה, שהילד יכול לפנות אליהם סתם כך או אם יש לו בעיה ספציפית. כל קלף מלמד על ערך אחר: הקשבה, גבולות, נחישות, שינוי. אם הבת שלי רבה עם חברה היא תבוא הביתה ונדבר על מה שקרה, אבל מה שיפתח את השיחה יהיה שנרים קלף ונראה מה הוא יכול להגיד לנו, נשאל איפה זה פוגש אותה ומה אפשר ללמוד מהסיפור או מהעצה. אנשים לא מאמינים עד כמה השיח עם הילדים מרפא".
בארץ, הערכה והספר המלווה אותה הפכו לרבי־מכר; כעת משפחת ברנע פונה גם לארה"ב. במהלך הריאיון ברנע שולף את הערכה ומציע שאשלוף קלף. נחרדתי לרגע כשראיתי את הנחש על הקלף שהרמתי: חיה שהמפגש שלי איתה כמעט הסתיים במוות. ברנע ראה את ההלם הראשוני על פניי ומיד הרגיע: "זה לא ניבוי עתידות או משהו, רק עצה לחיים".
במקביל להתפתחות המשפחה החל ברנע ללמוד משחק אצל מורה שהצליח לגעת בו באמת. "בשלב מסוים הבנתי שאני הולך לשיעורים יותר בשביל הנפש ופחות בשביל המשחק. הוא היה מקלף אותנו וחושף את הליבה הפנימית והרוטטת. יכולתי לחוות שם קיצוניות רגשית חזקה, כמו בכי מטלטל, או מפלצת אכזרית שיצאה ממני – כמובן בלי השלכות, כי זה רק משחק. השיעורים הובילו אותי ללימודי דרמה תרפיה ותיאטרון טיפולי. הרגשתי שפתאום אני לא צריך לחשוב איך אני נראה או איך יצאתי. קריירת המשחק שהתחלתי כבר בתיכון תלמה ילין מקושרת אצלי לרדיפה אחרי הזנב של עצמי, להאדרה אישית וחיצונית מאוד. פתאום, מול צורך של אדם אחר הקולות האלה נעלמים, ואני כולי בשביל מישהו אחר".
בשלב הזה היית כבר אחרי רזומה מרשים בקריירת המשחק, ונעלמת. לא פחדת לאבד את המקום שלך?
"משחק אף פעם לא סגר לי את הפינה של הייעוד. היו רגעים של הנאה, שעמום, חרדה. ניסיתי נואשות להתלהב מהמשחק, אבל לא הלכתי לישון עם תשוקה חזקה לעמוד על הבמה. כשהתחלתי את לימודי הטיפול הבנתי שמצאתי. הסדנאות והטיפול הם הדבר הכי מלהיב בחיים המקצועיים שלי. לפעמים אני מגיע לסשן אחרי טחינה אינסופית של ילדים, סידורי חיים ובירוקרטיה, ויוצא ממנו מרחף מעל האדמה, טעון באנרגיה".
"אם הסדרה מובילה לשינוי חיובי זה בכך שהיא פוקחת את העיניים למי שעוד עוצם אותן. ובלי עין הרע, יש עוד כל כך הרבה אנשים שהולכים בעיוורון אחרי המוסדות"
היום ברנע מעביר סדנאות פסיכודרמה וגם מטפל באופן פרטני. בעשייה הטיפולית שלו הוא משתמש בכלים של משחק ותיאטרון כדי לעזור לאנשים לפגוש את עצמם, לגעת במערכות יחסים מורכבות בחייהם, ובכלל לחזור להרגיש. "בסדנאות יש מרחב לחזור לטראומות, קטנות או גדולות ולרפא משהו. לחזור לחוויות של שיתוק וחוסר אונים. מקרים של תקיפה מינית הם אורח די קבוע בחדר. החיות בטבע, אחרי סיטואציה קשה, מתנערות ופורקות אנרגיה עודפת, אבל בני אדם פחות עושים את זה. האנרגיה שגויסה לתגובת 'לברוח או להילחם' נשארת בגוף וממשיכה לנהל אותנו, וליצור דפוסים נוקשים או חרדות. כשאנחנו חוזרים לאחור, בתהליך שהוא לא קוגניטיבי בלבד אלא משתף את כל המערכת, אפשר לפרוק ולעבור הלאה. אין דבר מרגש כמו לפגוש אנשים אחרי כמה שנים ולשמוע על ההשפעה שהייתה לסדנה על החיים שלהם".
ברנע מתעסק גם בקבוצות של "מעגלי גברים" שעוברים בהן תהליך שהוא מתמצת בשתי מילים: תרגול פגיעוּת. "באופן סטריאוטיפי ומכליל, אבל גם נכון", הוא צוחק ומסביר, "זו חוליה חלשה אצל גברים. במעגל אסור לתת פתרונות למצוקות שעולות. אני אומר למשתתפים שאני יודע שזה נוגד לגמרי את הנטייה הגברית, אבל כאן אנחנו מבקשים לא לפתור אלא לשאול מה המצוקה מעוררת בך – עצב, כעס, חרדה, הזדהות, בלבול – ומה עולה בתוכך כשאתה שומע סיפור של אדם אחר. בתוך זמן קצר מאוד פוקעת בועת הבדידות הגברית שבה אנחנו רגילים לעשות הכול לבד, יכולים הכול, לא מבקשים עזרה, ואם אתה נתמך אתה לא גבר. פתאום דרך הסדקים שלך אני יכול להיכנס פנימה, ממש להתקרב אליך, ואתה יכול להישען עליי. ולא משנה איזה תוכן תעלה, תמיד יהיה מי שיזדהה איתך בצרה כלשהי".
אין משהו מרתיע בהצהרה שזו מטרת ההתכנסות?
"תמיד יש שניים או שלושה שמגיעים כי בנות הזוג שלהם הציבו את הסדנה כאולטימטום. אגב, אני תומך באולטימטום הזה, אני תומך בכל מה שמביא אנשים. אבל אני תמיד אומר שאין שום לחץ, ואף אחד לא צריך לחשוף שום דבר שהוא לא רוצה. אני מכבד את הקצב של כל אחד, אני מכבד את ההגנות. מצד שני מהר מאוד נוצר מכל שבו אנשים מרגישים בנוח להתבטא ולפרוק, והסכר נפרץ. אז ברור שיש לחץ לפני שמגיעים, אבל המתנות בצידו".
יש השפעה לחיבור הישראלי בין גבריות לצבא?
"הישראלים מחוספסים מצד אחד ומצד שני חמים ויודעים לשבור דיסטנס ולחבק. בגיוס למעגלים הייתי בהלם מכך שבשיחה של כמה דקות, לא מפורטת מדי, גרמתי גם למוכר במכולת שלי להגיד 'אני בא'. כל כך הרבה פעמים סיפרתי על המעגל לגברים בחתך דמוגרפי רחב, שלא מגיעים מעולמות הטיפול, והם זיהו ברגע את הצורך שלהם בזה. אין ספק שטראומות ומצבי פוסט־טראומה קיימים כאן באופן נרחב מאוד. אנחנו יכולים להיות מדינת יצוא מוצלחת מאוד בתחום. המון גברים סוחבים על עצמם שקים של טראומה מהצבא, וחסרות מסגרות לפרוק בהן את הנטל. זה קו ייחודי למדינה שלנו, והמעגל סודק את האדם באופן מרהיב ויפה, שהוא יכול לעבד את מה שקורה בתוכו".
עולם המשחק כבר פחות מלהיב את ברנע, כאמור, אבל הוא לא היה יכול לסרב בשום אופן להצעה שיגיע למבחן הבד לדמותו של שי פיליפ במנאייכ. "אני עושה אודישנים באופן אימפולסיבי קצת, אז עברה בדיוק דקה וחצי מאז שפתחתי את הטקסט בפעם הראשונה ועד שסיימתי לצלם. לשמחתי אלון זינגמן, הבמאי, טלפן ואמר לי 'וואי איזה אודישן, איזה יופי, זווית הצילום והכול'. קצת לא נעים, כי זרקתי, אבל יצא משהו די מדויק בחצי פוּקס, והוא אהב שם משהו. כשהגעתי לחזרה הראשונה הוא ביקש שנשב לדבר. הוא אמר לי 'שמע, בוא לא נעשה שוב שעומר ברנע יהיה החתיך הרשע, בוא נעשה אותך אחרת'. ואז הוא הראה לי כל מיני רפרנסים של בלשים שמנמנים ומסורבלים, ובהתחלה קצת גמגמתי. אמרתי לו, אוקיי, מעניין. ובאמת נכנסתי קצת לחרדה".
למה חרדה?
"כי היום אני משחק כשזה בא לי בקלות. אין לי אנרגיה להשקיע בזה. ופתאום קלטתי שאלון רוצה שאני אבנה כאן דמות. זאת תנועה שאני לא רגיל לעשות, אבל היא סקרנה אותי מספיק כדי שממש אצלול לעניין. מה שעשה את ההבדל בסוף, ועזר לי להבין את הדמות, היה חגורת ההשמנה: ההלבשה שנבחרה כדי שהבלש יהיה כמה שיותר מוזנח ומסורבל ומגושם, אוכל כל הזמן, מעשן בשרשרת".
"פתאום קלטתי שאלון הבמאי רוצה שאבנה כאן דמות. זאת תנועה שאני לא רגיל לעשות, אבל היא סקרנה אותי מספיק כדי שממש אצלול לתוך העניין. מה שעשה אצלי בסוף את ההבדל, ועזר לי להבין את הדמות, היה ששמו לי חגורת השמנה"
מה שלא עושה אותו פחות חד, מרושע, אכזרי אפילו.
"לא, התפאורה המוזנחת של הדמות לא מורידה מהרשע שלו בכלל, לא מורידה מהבחירות השגויות שלו. אבל לי בתור עומר היה מעניין ללכת על הסט עם התחפושת הזאת. כולם חשבו שפשוט ככה אני נראה. מעט מאוד אנשים ידעו שאני לובש את החגורה הזאת, ולא תיקנתי אף אחד".
פתאום לא היית הדוגמן החתיך.
"חוויה מעניינת. השיח על דימוי הגוף הגברי מעסיק אותי מאוד בשנה האחרונה. כל החיים חשבתי שאני לא שרירי מספיק. לאחרונה התחלתי להקריח ואכלתי על זה סרטים ממש. אבל לפני שנה התחלתי לחשוב על הנושא אחרת. יצאה פרסומת של קרם להסרת שיער לגברים, וירדו בה על גברים שעירים. בהתחלה היא צרמה לי, אבל אז קיבלתי הזמנה מפאולה וליאון להתראיין בנושא, בתור מנחה מעגלי גברים. הנושא עולה במעגלים מדי פעם, אבל לא בעצימות גבוהה, אז התיישבתי לפני כן כדי לקרוא ולראות דברים בנושא. אחד הדברים שתפסו אותי היה תיעוד של מעגל גברים אמריקני. זה היה מפגש של גברים שנראו כאילו הגיעו מהאולימפוס, עם גוף מסותת, שחקני פוטבול, דוגמני ספורט, אֵלילים פיזיים. הם דיברו בפתיחות ובכנות גדולה על כמה הם אוכלים סרטים סביב דימוי גוף, דווקא מתוך העיסוק שלהם ורמת הציפיות הגבוהה מהם. דוגמן של 'ספורטס אילוסטרייטד', שבאמת נראה עוצר נשימה, דיבר על שער שהוא הצטלם אליו ואמר: 'כן, זו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, התחלתי לפתח הפרעות אכילה'. הדיון הכן שלהם תפס אותי במקום קשה מאוד. בעיות בדימוי הגוף אף פעם לא באמת קשורות למראה של אדם בהשוואה לסטנדרטים בשאר האוכלוסייה, אלא לתפיסה העצמית שלו. המפגש עם הנושא פתח לי משהו. באותו ערב ירדתי מעניין הקרחת. אשתי קנתה לי איזה טיפול טבעי לשיער או משהו, והחלטתי לוותר עליו. אמרתי לעצמי: די, מספיק עם הראייה הצרה של מי יפה ומה יפה".
לברנע יש ניסיון עשיר בעולם הדוגמנות. גם אז ההתמודדות עם דימוי הגוף הייתה על השולחן, אבל הוא מצא דרכים לעקוף אותה ולא להתמודד עם המורכבות. "תמיד רציתי לאתגר את הסיטואציה יותר משהיא תאתגר אותי. אני אגיד את הדבר הפרובוקטיבי לפני שאהיה מובך בעצמי, אשתלט על המצב במלא דרכים, לא בכדי אני מנחה קבוצה. זאת אסטרטגיה מוצלחת לפעמים, אבל היא גם מגבילה אותי. אז גם כשהייתי מוקף בדוגמנים, ולכולם היו שרירים חוץ ממני, מצאתי את הדרכים העוקפות. קריירת הדוגמנות שלי נבנתה על עומר החוצפן, זה שמביא אופי מרדני. קיבלתי עבודות על הבסיס הזה ולא על בסיס השרירים. במנאייכ פתאום נפגשתי עם עצמי הלא חתיך, והיה בזה משהו מרפא. הרגשתי בסדר גמור עם עצמי למרות המראה הפחות מוצלח, והיה לי לגמרי נוח עם עצמי גם בין הטייקים, כשלא שיחקתי את הדמות. הסתובבתי עם הגוף החדש שנתנו לי, הלוק החדש, וזה היה אחלה. היה משהו מרגיע בלדעת שאני בסדר עם עצמי, יותר מבסדר, ואוהב את עצמי על שלל דברים אחרים. היו נקודות אחרות שהיו לי קשות עם הדמות של פיליפ, למרות ששיחקתי לא מעט נבלים תמיד כואב לשחק אדם שלא אכפת לו כמו הדמות הזו – אדם לא אמפתי שעושה דברים נוראים, אלים מילולית ופיזית, ממש אכזרי לפעמים".
דמות שנמצאת בקצה האחר לגמרי מהניסיון שלך להחזיר את הרגישות לשיח הגברי.
"ממש ככה. בעבודה על הדמות בלט לי בעיקר חוסר הביטחון שלו, כי זה תמיד בא ביחד. ושם הרגשתי שאני יכול להיות חומל כלפיו. גם שיפוטי, אבל גם אמפתי כלפי חוסר היציבות והבדידות שלו. הייתי שמח אם הוא היה בא אליי למעגל. לפני הרבה שנים היה איזה סרט ששיחקתי בו אנס באונס קבוצתי. בכיתי שלושה ימים אחרי הצילומים, למרות שלפני כן עשינו שיחה עם השחקנית וכל הקאסט, קבענו מילים בטוחות וביקשתי שהיא תגיד מה נכון ולא נכון לה. היה לי חשוב שנשרטט את הגבולות בבירור, כדי שנוכל לעוף על הסצנה בלי לפגוע בה. המפלצת השתחררה, וברמת המשחק הכול היה נכון, אבל כשסיימתי את זה התפרקתי לגמרי בבכי, ועלה בי עצב עמוק על אלימות גדולה שיש בעולם והיכולת להתחבר אליה – לכאב, לבדידות ולרוע שמכסה אותם. בסוף אני מאמין שהדמויות האלה, והאפשרות לטפל בבעיות האלה דרך עולם המשחק, יוצרות תנועה של קרבה ואהבה".
נכנסת לקאסט של מנאייכ אחרי עונה עטורת שבחים. לא פחדת להצטרף בדיוק כשהמניה עברה את השיא שלה?
"הכניסה לצוות מגובש ממש לא הייתה בעיה. בהפקות בארץ יש המון פרגון ועזרה, המקומות אוהבים ומכילים, יש אחלה אנשים ואפס מרפקנות. נוצרות משפחות זמניות, והמשפחה הספציפית של מנאייכ הייתה מדהימה. ולגבי החשש מנפילה – אני מעריץ של אלון זינגמן, אז לא הייתה אפשרות כזאת. אלון הוא קברניט נינוח כל כך, למרות שזאת הייתה הפקה לחוצה מאוד, ובכל זאת הוא לא התפשר על האיכות. לא משנה מה מצב הזמנים או המשאבים, אלון לא יוותר על שום דבר אבל יעשה הכול בצורה נינוחה וטובה, בלי צעקות ועם המון אמון בכולם".
ותהיה עונה שלישית?
"אני לא יודע כלום, מבטיח. אני רק יודע שהיא בהתהוות ומתקדמת, אני מת מסקרנות אבל אין לי מושג".
