נציג ארגון הסביבה "מגמה ירוקה" ישב בריאיון אולפן וספג מתקפה מצד המנחה על עמדת הארגון בנושא חיפושי הגז של ישראל. היא המטירה עליו שאלות לרוב, ונראה שהנציג לא כל כך מצליח להתמודד איתן: "אולי אתה סתם צדקן?", "מה הסיפור שלכם, אולי טובת הציבור היא לחפש גז בים?", "אתה לא צודק, אנחנו הולכים להרוויח מזה, מדובר בכסף שיושקע באזרחים, אתה לא רוצה מאות מיליארדים?", "זאת ההזדמנות שלנו להיכנס לשוק העולמי, סוף־סוף אנחנו הולכים להיות שחקן מרכזי, מה הבעיה עם זה?", "אתם אנשי הסביבה כל הזמן אומרים 'אנרגיות מתחדשות', וזה נורא יפה אבל כרגע לא עומד במבחן המציאות".
ההפתעה הגדולה היא שהריאיון נערך דווקא בתוכנית שעוסקת בסביבה, ולכאורה אמורה ללכת יד ביד לעבר השקיעה עם ארגונים כמו מגמה ירוקה. אבל מנחת "הזמן הירוק" (כאן 11, עורכת ראשית אילאיל שחר) החליטה לעשות תוכנית סביבה אחרת.
"לא הנחתי בריאיון הזה איזו מלכודת", אומרת יפעת גליק, "אני חושבת שמי שמגיע להתראיין אצלי יודע שאני עיתונאית שלא עושה חשבון. לא עושה חשבון למזהמים שמאיימים עליי, לטייקונים, ראשי עיר שמקללים – וגם לא לנציגים של ארגוני סביבה. כולם יודעים מראש שהם לא מגיעים לפיקניק. אם ראית בכך התקפה, זה רק מנקודת המבט שלך. אני מבחינתי עשיתי את הטלת הספק הראויה שצריך לעשות תמיד בראיונות.
"אולי בעתיד או בטווח הארוך הדבר הנכון הוא לא להתבסס על נפט וגז, אבל אני לא יכולה להתעלם מהמציאות ומהטווח הקצר, ולשאול אם אין צדק בהמשך החיפושים. אלה השאלות שאמא שלי הייתה שואלת, שהחברים שלי מהשכונה היו שואלים. אנחנו פורצים דרך בתוכנית הזו, שאיש לא הלך בה לפנינו. מעולם לא הייתה תוכנית שמתעסקת בליבת הסביבה ובמשבר האקלים. אנחנו עושים משהו חדשני, ולומדים עם הזמן. ובעיניי, הנושא הזה לא קשור לימין ושמאל וצריך לעניין את כולנו".
"נושאי הסביבה נחשבים בעולם לתחום של השמאל. התפיסה שלי מגיעה מהעיתונות, לא מפוליטיקה של ימין ושמאל. אותי מעניין מה שמעניין את הציבור: סיפורים בגובה העיניים"
באמירה "תוכנית סביבה אחרת" אתם אומרים שמשהו הפריע לכם בסיקור עד כה. מה זה היה?
"הגישה שלי היא שאנשים יבינו את הסביבה ממקום לא אנקדוטלי, אבל גם לא מתנשא או מטיף. הפריע לי שלא הולכים על האנשים שבאמת מזהמים לנו את החיים, אלא מתעסקים בהטפה או בגימיקים. אני והעורכת יובל עופר רוצות לדבר על האשמים האמיתיים, בלי להתייפייף, ולעשות את זה מתוך המקום שלנו. ראיתי את העוולות בעיניים, בעצמי הייתי עם אסטמה בילדות כתוצאה ממפעלים מזהמים ליד ביתי. המטרה שלי היא פשוט להביא את מי שאני, עם המטען האישי שלי, אל המסך".
למה בעצם צריך תוכנית ירוקה בטלוויזיה, מעבר לטרנד הירוק שכובש חלקים בתקשורת?
"משמח אותי שאתה קורא לזה טרנד, כי כשהתחלנו את פינת הסביבה במהדורת החדשות לפני שלוש שנים, היינו נושאי הדגל בתחום. עד אז התקשורת עסקה בסביבה, גם בחדשות, בנושאים כמו 'החצב פורח בסתיו', 'הקייקים בקיבוץ והמים הקרירים' – אייטמים של סוף מהדורה או השליש האחרון שלה, בנימה מבודחת או מבדרת שלא לוקחת את עצמה ברצינות.
"מקצועית לא עסקתי בסביבה מעולם. תמיד עשיתי כתבות תחקיר – כלומר, פשיעה, רשויות מקומיות, פרקליטות, תאונות דרכים. כל מה שהוא לא סביבה. ראש חטיבת החדשות בתאגיד ברוך שי ועורך המהדורה עילי לוין אמרו לי אז שהם רוצים שהשידור הציבורי יעלה הילוך בכל הקשור לסיקור הסביבתי ולמשבר האקלים, ומעוניינים לתת לו משקל נכבד, בהבנה שזה תחום חשוב ולא איזה 'פילר'.
"ברוך הציע לי להוביל מוסף שבועי בתוך המהדורה, 'הזמן הירוק', שלא יהיה סביבתי־גנרי, אלא ייקח את מה שעשיתי עד אז, תחקירים, אבל בתחום הסביבה. הכל חוץ מפאן. לדבר על המזהמים הגדולים, להיכנס בגופים מסחריים שמזהמים אותנו. ואכן, הכול נכנס למוסף הזמן הירוק שמופיע עד היום במהדורה המרכזית בכל יום שני. משהו כמו עשר דקות, כולל גרפיקה של מציאות רבודה שמלווה את האייטם".
בפינה הזאת במהדורה, היא אומרת, עוסקים בנושאים שמעולם לא עסקו בהם במהדורות החדשות, "למשל עליית מפלס פני הים. אבל מכיוון שאני מסתכלת על החברים שלי והילדים שלי ורואה איך הם צורכים תכנים, היה לי ברור שאם אני רוצה להנגיש את הסביבה לכולם, לעומק ולרוחב, חייבים ללכת גם על דיגיטל. אז הפקתי טורים קצרים בדיגיטל של התאגיד, ששם מוסרים נושא בדקה וחצי במקום בעשר דקות. בנוסף שידרתי הסכת בנושא, לקהל אחר.
"בתוך זמן קצר הנושא תפס תאוצה, ואנשים התחילו לדבר על הסיפורים שהבאנו ועל התחקירים. יש גם תוכנית רדיו ברשת ב' שעוסקת בסביבה, שלא אני מגישה. ואז, לא מזמן, החלטנו מלבד הפינה הקבועה במהדורה לשדר בכל יום חמישי – בשבע בערב, שעת צפייה לא רעה בכלל שמובילה למהדורה – תוכנית שמניפה את דגל הסביבה".
התוכנית הראשונה הייתה בל"ג בעומר, וכבר בה יכולנו לראות יחס מעט יותר ספקני.
"נושאי הסביבה נחשבים בעולם לתחום של השמאל. התפיסה שלי מגיעה מהעיתונות, לא מפוליטיקה של ימין ושמאל. אותי מעניין מה שמעניין את הציבור: להנגיש עבורו את נושא הסביבה. סיפורים בגובה העיניים. מי שמדבר על הסביבה בדרך כלל מדבר על פליטות, פחמן, מילים גדולות שקשה להבין. אני רוצה את ההפך: להביא סיפורים שייגעו בכל אחד, ולהסביר דרכם איך זה משפיע עלינו, על האנושות.
"מתוך התפיסה הזאת חשוב לי לדבר גם על שפכים, נגיד, לא הנושא הכי טלוויזיוני בעולם, ולא רק עד הגבול שהעמותות מגיעות אליו, להלן הקו הירוק. דוגמה טובה היא נחל אלכסנדר, שהפך אצלי לפרויקט, ושהזיהום שלו נגרם כתוצאה מהזנחה בשכם ובטול־כרם. אני עוקבת אחרי המחדל הזה ויוצא לי עשן מהאוזניים, איך לאף אחד לא אכפת. בעיניי זה סיפור מטורף שחייבים לעסוק בו".
למה באמת עמותות הסביבה והכתבים האחרים בתחום מושכים את ידיהם מעיסוק בנושא הזה?
"לא נכנסתי לעובי הקורה ואני לא מחלקת ציונים לעמיתים. אני מניחה שהנושא עצמו, עיסוק בשפכים, לא נחשב מעניין מדי מבחינה עיתונאית. אבל אני לא שואלת מי מתעסק ומי לא. מבחינתי הבטחתי לעצמי שהנושא החשוב הזה יעלה על סדר היום. השאלה היא איך.
"הבנתי אחרי הרבה זמן שלא כל כתבה שמעבירה מסר כבד צריכה להיעשות בדרך כבדה. הסגנון שלי משלב סרקזם, הומור, ודיבור בגובה העיניים. הסגנון הזה אומר: 'תקשיבו, אני לא טובה יותר מכם, ולא באתי ללמד אתכם. אני מקריית־ים, אני מוסרת את המידע לאנשים שגדלתי איתם. אני לא מומחית ולא שום דבר דומה, באתי ללמוד איתכם את הנושא'.
"יש אולי כתבים שבאו מאיזה אולימפוס, אבל אני ממש לא. ראיתי את חוסר הצדק, גדלתי ליד מפעלי המפרץ, אני מכירה את הזיהום ממקור ראשון. עליי אתם מנסים לעבוד? אני אתלבש בחליפה ונעלי עקב? להפך, אני מתעקשת להופיע בשידור עם סניקרס וטי־שרט. לא כי זה מגניב, אלא כי כזאת אני".
יש תחושה של חתירה, אולי אפילו קצת מוגזמת, ל"מגניבות" ברבים משידורי התאגיד, שניכר שבאה לבדל את הנעשה שם ממה שהיה בתקופת רשות השידור.
"עשר שנים אני בשידור הציבורי, וסגנון אישי נבנה במשך השנים. הרבה שנים. הרבה זמן חיפשתי את הקול שלי ובניתי אותו. לפני יותר מעשור הגעתי למסקנה שזה בסדר לעשות תחקירים כמעט בכל נושא, בטח אם הוא מסובך, באמצעות שאלת השאלות בחיוך. לדבר אל הצופה, לא לנאום לו. אם יש סגנון מסוים שאתה מזהה בתאגיד, זו מבחינתי מחמאה גדולה. לפני 15 שנה לא ידעתי מה הסגנון שלי. היום אני יודעת. וכשמזהים אותו, זה מראה שהצלחתי. חשוב לי לומר שזה לא בא על חשבון העומק אלא מאפשר אותו".
"יש אולי כתבים שבאו מאיזה אולימפוס, אני ממש לא. ראיתי את חוסר הצדק, גדלתי ליד מפעלי המפרץ, אני מכירה את הזיהום ממקור ראשון, עליי אתם מנסים לעבוד? אני אתלבש בחליפה ונעלי עקב? להיפך, אני מתעקשת להיות בשידור עם סניקרס וטי־שרט. לא כי זה מגניב, אלא כי ככה אני"
היא בת ארבעים, ומתגוררת בירושלים עם בן זוגה ושני ילדיה, אבל כאמור גדלה בקריית־ים, וכבר בילדותה ידעה שתרצה לעסוק בעיתונות. מגיל צעיר צותתה לשיחות המבוגרים על אקטואליה; ביומנה תיעדה מה שראתה מבעד לחלון; ובגיל שמונה, היא מספרת, קנו לה הוריה מיקרופון צעצוע, והיא אהבה להעמיד פנים שהיא משדרת ברדיו. "לבת מצווה ביקשתי מהם לקנות מצלמת וידאו מהכסף שקיבלתי, כדי לתעד". מפה לשם הגיעה לטלוויזיה הקהילתית בעיר מגוריה, ושם הבינה שזה מקומה: "יש אירועים כאלה בחיים, שנוחתת בהם בבת אחת הבנה עמוקה. אני זוכרת את הרגע שאמרתי: פה אני רוצה להיות. כתבתי במעריב לנוער, הגשתי פינה ברדיו, כתבתי במקומון – כל מה שיכולתי לעשות כדי להיכנס לתחום". בצבא היא שירתה בביטאון חיל האוויר. "הרבה מהחוצפה וההעזה שמאפיינות אולי את הראיונות שלי מגיעות מקריית־ים", היא אומרת. "לא הייתה לי ברירה אלא להילחם על המקום שלי כי אני נמצאת פה בלי קשרים".
אחרי שירותה הצבאי הצטרפה למערכת "כלבוטק" בתור תחקירנית וכתבת. ב־2005 החלה לעבוד ב"ידיעות אחרונות" ככתבת תחקירים, ושלוש שנים אחר כך עברה לחברת החדשות של ערוץ 2, בתור כתבת באולפן שישי וחברה בצוות המגישים של תוכנית התחקירים "360" של הזכיינית רשת. ב־2012 עברה לערוץ 1 והייתה כתבת מגזין ותחקירים; כשקם התאגיד הוצע לה להצטרף לצוות ההקמה. בתאגיד קיבלה כמה תפקידי הגשה, עד שכאמור נכנסה לעיסוק בסביבה. לפני כחצי שנה זכתה בפרס סוקולוב על תחקיריה וסיקורה בתחום.
גליק עצמה לא עשתה את מה שרבים מעיתונאי הסביבה בישראל עשו בשנים האחרונות: עברו לעסוק בעיקר במשבר האקלים, ובאיומים הפרוגרסיביים מפני קץ העולם. על הסביבה אין מחלוקת, אבל ההשפעה של ישראל על משבר האקלים היא אפסית; ובכל זאת גליק רואה קשר הדוק בין שהי הנושאים: "לדעתי משבר האקלים והסביבה הם אותו הדבר", היא אומרת. "זו טעות להפריד בין השניים. יש הרבה מפגעים שמשפיעים ישירות על משבר האקלים, כמו תחבורה שמייצרת רעש, זיהום ופליטות".
ואז מוציאים לוועידת האקלים בגלזגו משלחת ירוקה מנופחת ומזהמת.
"אני מכירה את הביקורת, אבל לשים עליה את הפוקוס זה פופוליסטי, אפילו זול. אני מסכימה שהמשלחת הייתה גדולה מדי, ושהיה אפשר לעשות חלק מהפגישות בזום. דיברנו בפינה שלנו על גודל המשלחת לגלזגו. אבל היו בוועידה המון מרכיבים חשובים אחרים שצריך לדבר עליהם, כמו יעדי פליטות, מה השגנו ומה לא, וזו בעיניי התמונה הרחבה והכוללת.
"מי שנפגעים מכך שלא מדברים על הדברים החשובים הם האנשים שאין להם – המוחלשים, הפריפריות, המקום שאני מגיעה ממנו. אני חושבת שבעיסוק במשבר האקלים צריך לפרק את הנושא ולהסביר למה הפריפריה נפגעת, ואיך כוחות גדולים בשוק פועלים נגדה. כשאתה ואני טסים לחו"ל במטוס ואומרים לנו 'נו נו נו', זאת חוכמה קטנה בעיניי. חוכמה הרבה יותר גדולה היא לדבר על עידן עופר, שגר בלונדון, שולט על כי"ל שמנסה לכרות את שדה בריר ואולי להרוס את בריאות התושבים, וכדי 'לקנות אותם' נותן להם צהרונים".
"אני חושבת שבעיסוק במשבר האקלים צריך לפרק את הנושא ולהסביר למה הפריפריה נפגעת, ואיך כוחות גדולים בשוק פועלים נגדה. כשאתה ואני טסים לחו"ל במטוס ואומרים לנו 'נו נו נו', זאת חוכמה קטנה בעיניי"
כלומר, את רוצה לעסוק יותר בסביבה ופחות במשבר האקלים.
"הפליטות והזיהום קשורים להאצת משבר האקלים. אני מבינה שקשה להבין את הקשר, כי גם לי הוא לא היה ברור. כשהתחלתי להתעסק בזה, התחלתי להבין. כשנסעתי לאוסטרליה לסקר את שרפות הענק שם, הבנתי איך החלטות לטובת בעלי הון מזהמים קשורות לכך בפועל, כי הכול קשור – אם לא נשמור על הסביבה יחריף משבר האקלים, זו חוליה בשרשרת. משבר האקלים הוא מושג אמורפי שקשה לתפוס, ואני משתדלת לפרוט אותו לפרוטות. וחלק מהפרוטות האלה, שקשורות בעיקר למזהמים הגדולים, יכולות לבוא לידי ביטוי רק בשידור הציבורי".
לאחרונה דיווחתם על נשיא ארה"ב ביידן, שקונס חברות נפט כי הן לא קודחות מספיק, ועל שר האנרגיה בגרמניה, שחוזר לפחם כי הגרמנים רועדים מקור. זה לא נותן לך תחושה שאוטופיית אפס הפליטות של האקלימיסטים כושלת?
"כאמור, אני לא מטיפה. אני שואלת שאלות, וזה נראה לי בסיסי כעיתונאית. אני מטילה ספק בהכול, ולא שייכת לשום צד. אבל אני חושבת שלצד השאלות האלה, מה שידוע ובדוק מדעית ושאי אפשר לפקפק בו – זו לא דעה אלא ממצאים – הוא שיש משבר אקלים, והוא חריף, ויש להיערך אליו. מותר לשאול הכול, אבל המדע חד־משמעי.
"כמו שלא נתייאש אם קיבלנו ציון 60 במתמטיקה אלא ננסה להשתפר לקראת המועד הבא, כך במשבר הזה לא צריך להתייאש ולהגיד שבגלל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה נרים ידיים כי המציאות לא מאפשרת שימוש מיטבי באנרגיות מתחדשות. ננסה בכוחנו הדל לפעול ולצמצם את הנזק למען הדורות הבאים, למען הילדים שלי ושלך. וזה לא סותר את זה שאני ספקנית. אני משתדלת לשקף בכתבות שלי את כל השיקולים. מה לעשות, בדרך כלל המניפולציות מגיעות מטעם השלטון שחובר לטייקונים, ולא מצד ארגוני הסביבה".
גליק חוזרת במשך כל הריאיון על דעתה שמשבר האקלים אינו עניין של ימין ושמאל. היא מודה שהשמאל מנכס לעצמו את הסביבה, אבל מנסה להיאבק בכך בעצמה. אני אומר לה שכל עוד בשמאל האקלימיסטי יידרדרו לקיצוניות ויטענו שהפעולה המזהמת ביותר שאדם יכול לעשות בחייו היא הבאת ילד לעולם, נושא הסביבה יידחק לשולי השיח: הוא יזוהה יותר ויותר עם שמאל קיצוני, על גבול המטורלל. "עצוב לי שזה המצב, ושזה הלך הרוח של הרבה אנשים", היא אומרת. "אישית נחשפתי לשיחת הימין והשמאל רק כשהתחלתי לעסוק בסביבה. תמיד נכנסתי בימין ובשמאל במידה שווה. אני יודעת שיש הרבה עיתונאים עם אג'נדה, שבאים ממקום פוליטי, אבל אני רק רוצה שייתנו לי לספר סיפור. כשהגעתי לתחום הסביבה שמאלנים אמרו לי – 'אה, את משלנו', ואני אומרת להם בתמיהה: 'מה? אני בכלל לא במקום הזה'. החלוקה הפוליטית מעולם לא הייתה עניין מבחינתי. עצוב לי שהיא הפכה לרלוונטית. אני מנסה לעמוד בכל צדדי המתרס, ולשאול את השאלות הקשות גם מהצד הימני לכאורה. אני מגישה תוכנית סביבה, אבל בהחלט אתקוף מבחינה עיתונאית את הגישה השמאלית, או זו שמתויגת כשמאלית, אם אחשוב שיש מה לתקוף ולשאול. לא אקח אוטומטית את הצד הזה, ואני חושבת שהוכחתי זאת לא פעם".
צפיתי בכל התוכניות ששודרו עד כה. ההתעסקות שלכם בנושאים שלנו בישראל יש אפס השפעה עליהם עוררה בי אי נחת. זה נראה לי כמו תשלום מס לנרטיב פרוגרסיבי.
"מצוין שככה חשת. אם הייתי רוצה שכולם יאהבו אותי כל הזמן, הייתי הולכת להיות מנחה בערוץ הילדים. אני עיתונאית, אני מעצבנת אנשים ויודעת את זה. הרבה אנשים מתעצבנים מדברים שאני עושה, וזה התפקיד שלקחתי על עצמי, בתחום הסביבה ובכלל. העיתונות שאני עושה מנסה להגיע לשורש הבעיה, לפעמים מעצבנת צד אחד לפעמים צד שני – וזה בסדר. זה די מצב קבוע שכועסים עליי.
"לפעמים אני נראית לאנשים צעירה כזו, נחמדה, מחייכת, בלונדינית, אולי גם טיפשה. ואז הם נתקלים בעיתונאית שבי, וכועסים. וזה בסדר. בעיניי, התפקיד האמיתי של עיתונאי הוא לא להתרגש מכך שכועסים עליו וגם לא לבוא עם מפתח ולסגור את המפעל המזהם. התפקיד האמיתי הוא להאיר את הנקודות החשוכות, להסביר אותן לקהל הצופים וגם לקובעי המדיניות כדי שהם יראו אותן ויגידו – 'אנחנו פועלים כדי לשנות ולעשות עולם נקי יותר'".
