חבלי קליטה: מהפנימייה למחזה משותף על אתגרי העלייה

שושנה: בארוחת הערב אפרים, מנהל הפנימייה, מודיע קבל עם ועדה שקבוצת רוסיות תגיע לפנימייה. איזה אושר! שיהיו קצת לבנות במתחם הזה, נמאס לי לראות רק אתיופיות. הבנות שמסביבי מתלחששות: "מה קשור עכשיו רוסיות?".

אני רואה את קבוצת הרוסיות יורדת לשתות מים בקולר. אני רואה נערה עם מכנסיים קצרים־קצרים ושיער ארוך ותלתלים זהובים בקצוות. היא שותה מים כל כך בעדינות, היא כזו שברירית וקטנה, המראה שלה קסום. אני רוצה להכיר אותה, אני רוצה להיות חברה שלה.

זויה: כשאני עוברת במסדרון האולפנה, שרה לוחשת: את חברה של זויה? כשאני עוברת במסדרון הפנימייה, הבנות העולות מסננות: 'פרנז' נו' – הלבנה. בתוך ים הבנות החדשות הלבנות והחומות אני פוגשת את שושנה, נערה עדינה עם עיני שקד גדולות וסקרניות. שמביטה בי בחיבה וקוראת לי…

שושנה: זוינקה… והיא קוראת לי…

זויה: ששו.

(מתוך המחזה "שיכון גלויות")

השורשים שלהן רחוקים, ובכל זאת חייהן שזורים האחת בחיי האחרת. הן נולדו באותו תאריך – י"ב תמוז. השבוע תחגוג שושנה דרור 35 וזויה קניגסברג 32. שושנה נולדה ברחוב השושנים בנצרת־עילית, ונקראה על שם הרחוב. זויה גדלה בפלורנטין. שתיהן זוכרות ילדות קשת יום בשכונות לא זוהרות. הן אספו יחד זיכרונות, ניחוחות ילדות ושברי חיים ורקמו אותם להצגה "שיכון גלויות", שתעלה בפסטיבל הבינלאומי ה־24 לתיאטרון בובות בחולון בחודש הקרוב.

ההורים של זויה עלו ארצה עם נפילת מסך הברזל בדצמבר 1990.  זיכרון הילדות החזק ביותר שלה הוא אביה הצייר, היושב בסלון ומצייר. הוא היה, לדבריה, מסור לאמנות. יצירותיו היפות נקנו ממנו בפרוטות ונמכרו הלאה ברווח גדול, בלי שחילצו את משפחתה מהמצוקה הכלכלית. אמה הייתה מהנדסת, אבל נאלצה להתפרנס מעבודות דחק.

זויה: "אמא שלי איבדה את המקצוע והמעמד שלה, ועבדה פה בניקיון, במאפיות ובקצביות. והנה הדור שלנו, עם השכלה אקדמית, מדבר בעברית שוטפת, והילדות שלי כבר ישראליות לכל דבר"

הוריה של שושנה עלו ארצה עשור לפני כן, במבצע אחים המפורסם. הם התגרשו, ואמה גידלה כמעט בכוחות עצמה שבעה ילדים. "אמא הייתה אומרת 'יש לי שבעה ילדים', ואני הייתי חושבת לעצמי בלא מעט כעס 'אבל איך את מגדלת אותם', כי גדלנו בפנימיות וגידלנו את עצמנו. היא הייתה עסוקה בהישרדות – להשיג הנחה בארנונה, לדאוג שיהיה אוכל. לא היה לה איש לחלוק איתו את העול. היא באה מכפר ולא הכירה אפילו מים זורמים. היום כשאני מגיעה לעיר חדשה ולא מוצאת את עצמי אני הרבה פעמים חושבת מה עבר עליה? היום אני חשה יותר חמלה כלפיה".

חייהן הצטלבו בנעוריהן, כשלמדו באולפנת אמי"ת להב"ה בקדומים וגרו שם בפנימייה מטעם עליית הנוער. הפנימייה נועדה לעולות מאתיופיה, אבל גם לבנות ממדינות חבר העמים הוצע להצטרף; אמה של זויה ראתה מודעה בעיתון, ורשמה לפנימייה את בתה, אף שזהו מוסד דתי.

"היינו משהו כמו מאה אתיופיות ועשר רוסיות, וזה היה עוד יותר בולט כי הבנות הרוסיות כל הזמן עזבו", אומרת שושנה. גם זויה זוכרת היטב את הנשירה: "גם אני רציתי לעזוב, אבל אמא שלי אמרה לי 'אין מה לעשות, את ממשיכה'. הייתי הפראנג'ית (הלבנה) היחידה".

זויה הייתה רק בת 12 כשהצטרפה לפנימייה. "הגעתי לשם עם שתי קוקיות, ילדה תלושה, לא קשורה לעניינים. אני זוכרת שהמורה שאלה פעם בכיתה באיזו מנגינה נגיד שמע ישראל, ועניתי 'במנגינה של שרית חדד'".

בשנות התיכון פער גילים של שלוש שנים יכול להיות משמעותי אבל איכשהו הן התחברו. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי את זויה. ישבנו במועדון של הפנימייה וראינו סרט. היא ירדה פתאום, עם גופייה ומכנסים קצרים. היינו בהלם כי הפנימייה הייתה מאוד דוסית והקפידו איתנו ברמה של לק שקוף ולא צבעוני. אני זוכרת שחשבתי: איזו ילדה יפה. היה מרענן לראות אותה בפנימייה, מיד התאהבתי בה ורציתי שתהיה אחותי הקטנה".

במשך תקופה אפילו היו חברות לחדר. שתיהן גם למדו במגמת התיאטרון באולפנה; בהמשך למדו תאטרון במכללת אמונה. שתיהן גם נישאו לבני אלון־מורה וקבעו את מושבן ביישוב.

"השאירו את הדלת פתוחה אל ה'לא נודע', הדלת אל החשכה. משם הדברים החשובים ביותר מגיעים" – כשזויה השתתפה במפגש הראשון של חממת יוצרות דתיות מטעם מפעל הפיס, שההצגה נכתבה בה, היא שמעה את המשפט הזה של רבקה סולניט מהמנחות והבמאיות חנה ואזנה ודפנה קרון, ובבת אחת הוצפה בכל חוויות הילדות שלה – הזרות, העוני, השוני והכאב. "התמונות שאבא שלי צייר צפו נגד עיניי, וכל הילדות שלי עברה מולי כמו בסרט", היא אומרת. "פתאום זה הימם אותי, לחשוב על השבר שההורים שלי עברו פה. חשבתי על כל הדרך מפלורנטין בדרום תל־אביב ועד לאלון־מורה. אני חיה היום מרחק שנות אור מצורת החיים שלי בתור ילדה – גדלתי בעיר מפויחת, חילונית ורועשת והיום אני חיה ביישוב פסטורלי בקהילה דתית". היא הבינה שהיא חייבת לספר על הדרך שעברה.

בגינת השעשועים זויה הייתה פוגשת מדי פעם את שושנה, ובשלב כלשהו הן הבינו שהחיבור בין סיפוריהן האישיים יהיה חזק מאוד. שושנה בדיוק הייתה אז אחרי לידת תאומים, ומתוסכלת מקצועית: "הרגשתי שסיימתי תואר, אבל שאני לא ממש מיישמת אותו. אמרתי להשם שאני רוצה כל כך להיות שחקנית אבל אני צריכה שהוא יעזור לי להגשים את החלום".

זויה: "לא ידעתי אם להציע לה שותפות בסיפור הזה או לא, זו שותפות מאתגרת, אולי נתכסח ונריב בסוף? פחדתי שהעבודה יחד עלולה לפגוע בחברות שלנו".

שושנה: "הגעגוע יכול לפלח את הלב, ובמחזה אנחנו מנסות להביא את ההיעדר ולתת לו ממשות. אצלי זה מתבטא בסיפורים שאני מספרת לבנות שלי. אני רוצה שהן ידעו שיש להן עבר מכובד. אני גם משמיעה בבית הרבה מוזיקה אמהרית ואופה את הלחם האתיופי המסורתי לשבת"

בסופו של דבר, למרות ההיסוסים, השותפות יצאה לדרך: כל אחת כתבה את הטקסטים שלה, ויחד הן שזרו אותם למחזה.  "צללנו לתהליך עבודה של שנתיים וחצי", אומרת זויה. "בהתחלה הסיפורים פשוט עלו על גדותיהם, כמו סכר שנפתח ונשפכו ממנו עוד ועוד סיפורים. אני זוכרת שהייתה לנו פרזנטציה בחממה והבאנו 45 דקות של כל הסיפורים. ואז המנחה חנה ואזנה אמרה לנו: אני רוצה שתערבבו. אני רוצה שתבלבלו את הקהל, שהוא לא ידע כבר מי זו מי, של מי הסיפור. תהפכו את זה לסיפור אחד אנושי".

הן התחילו במלאכת השזירה וזיהו מוטיב חוזר בשני הסיפורים: ילדה שמטפלת בבעיות הבירוקרטיות, מתרגמת להורים את מה שהיא עצמה לא מבינה, ומתמודדת עם מכתבי עיקול ונציגי ההוצאה לפועל.

גם מוטיב השפה חזר בשני הסיפורים: "אנחנו נעות על הבמה בין המבטאים, השפות והזהויות", מסבירה זויה, "ומגלמות זו לזו את דמויות ההורים. אני חושבת שיש עוצמה לשפה, וכשאת מדברת בשפה של האחרת את יכולה להבין אותה יותר. בעצם, בהצגה אנחנו מעלות שאלות על היכולת לראות זה את זה מתוך השפה והלשון".

שושנה: "גם בפן ההיסטורי, יהודי אתיופיה ויהודי ברית המועצות היו תחת משטר קומוניסטי, ועד שהוא נפל הם לא היו יכולים לצאת".

מצד שני, לא כל הנושאים משיקים, וההצגה מכילה שתי תרבויות רחוקות זו מזו. שושנה: "החיבור מחזק כל סיפור. את מה שעבר על העולים מאתיופיה חשתי דרך ההורים שלי. אבל הייתי צריכה לקרוא כדי להבין מה עבר על העולים מברית המועצות. בשני המקומות מדברים על אפליה ועל גזענות, אבל בסופו של דבר כל עדה גם נוהגת בגזענות בעדה האחרת".

מי לדעתכן חווה יותר גזענות?
שושנה: "אני חושבת שצריך לשאול מי מרגיש מקופח יותר. והתשובה לדעתי היא שהאתיופים לוקחים את הבכורה. אצלי במשפחה מעריכים מאוד את העלייה הרוסית. גם אם רואים מישהי בחלוק של מנקה אומרים מיד: 'אל תסתכלי עליה ככה, היא אקדמאית'. זו נקודת המוצא.

"אצלנו אני מרגישה שיש תחושת קיפוח, והיא נובעת בין השאר מכך שלא תמיד אנחנו מתגאים במטען שהגענו איתו. היום אני חשה חרטה גדולה על שהתביישתי בסבא שלי, קס מהרי רחמים ז״ל, שהיה רב ומנהיג. פעם באולפנה רצו להביא אותו לשיחה על חג הסיגד, אבל העברית שלו לא הייתה קולחת, אז אני התחמקתי ושיקרתי. באתיופיה היה לו מעמד, הוא היה מחתן ומגרש את האנשים, אחראי על כשרות ועוד, ובארץ הנכדה שלו התביישה בו.

"לא הייתי קשובה מספיק להבין מה עובר על המשפחה שלי. לא הייתי פנויה להבין את המצוקה הכלכלית. ותמיד הרגשתי שאנחנו לא דתיים מספיק. אבל בסופו של דבר עם הידע שהיה להם הם שמרו הכי טוב על מה שאפשר. התפילות של אמא בחלון, השמחה וההתרגשות שלה כשספר התורה הוצא מהארון – אלה היו אמונה פשוטה. חבל שהתביישתי בזה. אני מכה על חטא היום".

זויה: "גדלתי בבית לא דתי, וכשהגעתי לאולפנה בגיל 12 התחזקתי. הבאתי בכל פעם עוד הלכה הביתה, והתחילו מלחמות איומות, כי ההורים שלי חילונים מאוד. הם לא הצליחו להכיל את פסח ואת זה שאני הופכת להם את הבית, ומצד שני לא היו מוכנים שאלך למקום אחר בחג. הייתה להם הסתייגות מהדת, מכל המנהגים. בכל פעם שקראתי עלון שבת אבא שלי היה אומר 'תקראי דוסטיובסקי, טולסטוי, לא עיתונים צהובים'. אפשר לומר שהם לא קיבלו את זה שחזרתי בתשובה. רק כשהתחתנתי הייתה רגיעה".

ההצגה עוסקת לא מעט בהוריהן, ויש בה גם הרבה געגוע לעולם שהיה ואיננו. זויה איבדה את שני הוריה כשהייתה בת 25, בהפרש של שנה. אמה של שושנה נפטרה כשהייתה בת 19. "בתוך התהליך הזה התעורר בי הרצון לחזור אל הרוסיות שלי ולפגוש אנשים כמוני", מספרת זויה. "כשההורים שלי נפטרו, כאילו נלקחה ממני הזהות שלי. אני מבשלת לפעמים בורשט לבנות, אפילו שהן לא סובלות את זה, ושומעת מוזיקה רוסית בקולי קולות. יש בי רצון להנכיח את הצד הרוסי".

זויה: "כשאנחנו מרימות הצגה שנותנת קול לדור ההורים שלנו, אנחנו מראות איפה המקום שלנו בחברה הישראלית היום לעומת מה שהורינו חוו בשקט"

מה אתן מעבירות לילדים שלכן מהבית שבו גדלתן?
זויה: "בביקורים אצל סבתא שלי, הבנות שומעות רוסית. בנוביגוד יש שם עץ אשוח והן רואות בית רוסי טיפוסי. חוץ מזה אני מדברת המון על ההורים שלי ויש שם גם תמונות שאבא שלי צייר. לא מזמן עמד ליד אחד הבניינים באלון־מורה אדם שדיבר רוסית ועישן, לא מראה שכיח. ואני, כשאני שומעת רוסית ומריחה ריח סיגריה, זה מיד מעורר בי געגוע לאבא שלי".

שושנה: "הגעגוע יכול לפלח את הלב, ובמחזה אנחנו מנסות להביא את ההיעדר ולתת לו ממשות. אצלי זה מתבטא בסיפורים שאני מספרת לבנות שלי, עד כדי כך שלפעמים הבנות מתבלבלות וחושבות שנולדתי באתיופיה, אבל אני רוצה שהן ידעו שיש להן עבר מכובד. אני גם משמיעה בבית הרבה מוזיקה אמהרית ואופה את הלחם האתיופי המסורתי לשבת".

לצד הגעגוע למסורת של ארצות מוצאן, הן מודות על שגדלו כאן בארץ ישראל. "בזכות ההקרבה של דור העולים, ההורים שלנו, אנחנו עומדות על הרגליים היום", אומרת זויה. "כשאנחנו מרימות הצגה שנותנת קול לדור ההורים שלנו, אנחנו מראות איפה המקום שלנו בחברה הישראלית היום לעומת מה שהורינו חוו בשקט. אמא שלי איבדה את המקצוע והמעמד שלה, ועבדה פה בניקיון, במאפיות ובקצביות. והנה הדור שלנו, עם השכלה אקדמית, מדבר בעברית שוטפת, והילדות שלי כבר ישראליות לכל דבר.

"חבלי הקליטה שחווינו בילדות ילוו אותנו כל החיים, ויש עוד קשיים לדור הבא פה בארץ. מזווית אחרת, בזכות זה שההורים שלחו אותי לפנימייה דתית, מכורח כלכלי, אני היום שומרת מצוות, וזוכה לסגור מעגל בהיסטוריה המשפחתית שלי. לבת שלי קראנו רות, על שם סבתא רבא שלי, שקראו לה רות והייתה הנצר האחרון לשושלת שמירת המצוות במשפחה, שנקטעה בברית המועצות הקומוניסטית".

קשה להיות אישה יוצרת דתית?
זויה: "יש דילמות וקושי, אבל בכל התהליך הזה העולם היה בעדנו. הרב שהתייעצנו איתו פתר לנו כל קושי הלכתי".

שושנה לא עסקה בתחום התיאטרון מאז סיום הלימודים, היא הייתה סייעת בגנים, מורה והשנה גם מחנכת בבית ספר באלון־מורה. "רגע לפני ההצגה הגעתי לקו שבר", היא אומרת. "יש לי חמישה ילדים. אני רוצה לא רק לפרנס אותם אלא ליהנות ממה שאני עושה ולעסוק במקצוע שלמדתי. חשבתי שאולי ההצגה תיתן לי את הביטחון לחזור לעסוק במשחק".

זויה: "ליצור בתוך המגזר זה לא מגביל, יש המון קהילות להופיע בפניהן. אבל באתי מבית עם אבא צייר, יש לי רצון להיות חלק מהאמנות הכללית, ואני מרגישה שהאמנות בארץ חילונית מאוד. כל הקרנות, כל הוועדות, כל מקבלי ההחלטות – חילונים. אנחנו, הדתיים, מגיעים כמו מסכנים. בעולם החילוני מדברים על רב־תרבותיות אבל לא עושים מספיק".

אתן עדיין מרגישות זרות?
שושנה: "זה יישאר לעולם. אני גרה ביישוב בלי אתיופיות, ובכל פעם שזה עלה אמרתי לעצמי שזה לא נורא, אבל ככל שאני מתעסקת עם ההצגה חסר לי מישהו שמבין את מה שאני חווה. אז נכון שזויה למשל יודעת מה אני עוברת, אבל זה לא אותו הדבר כי אפילו הנראוּת שלי שונה. לפעמים אני חווה אי אמון ביכולות שלי. כשאני אומרת לאנשים שאני עובדת בבית ספר, אומרים לי: 'אה את סייעת'".

זויה: "אני נהנית להפתיע מוכרות ממוצא רוסי בחנויות ופתאום להתחיל לדבר איתן ברוסית. הן בהלם. בין העולים מברית המועצות זה עניין להיות 'דתישניקי'. בילדותי לא הייתה מחשבה אם אני רוסייה או ישראלית – למדתי ביפו, בבית ספר של שגרירות צרפת, וילדי שגרירים מגיעים מהמון מקומות, ערבים, צרפתים. לכן בילדות הייתה לי חווית זרות פחותה. דווקא בפנימייה הייתי זרה מאוד, ודי הסתרתי את הרוסיוּת שלי. קראתי לעצמי זיוה, כי זה שם הרבה יותר ישראלי. לפעמים אני פוגשת בנות שהיו איתי בשכבה והן קוראות לי 'זיוה'. כבר שכחתי שפעם אנשים קראו לי ככה".