חינוך מחדש: יהודה הראל מציע שינוי לשליטה הריכוזית של המדינה

מורים ורבים אחרים מקוננים על שקיעת העניין של התלמידים במקצועות ההומניסטיים. לדעתם ביטול בחינות הבגרות במקצועות אלה יפגע בערכים היהודיים והאנושיים של התלמידים. המשמעות היא שמערכת החינוך איננה מסוגלת לעורר מוטיבציה ללימודים ההומניסטיים אלא בדרך האנטי־הומניסטית של בחינות "בגרות" ושינון מייגע, דרכים שאינן יוצרות עניין ואהבה לערכי הרוח אלא רק דחייה.

מומלץ להפנות מבט אל למעלה מחמישים וחמש המכינות הקדם־צבאיות, דתיות וחילוניות. למעלה מ־3,500 בני נוער עם מדריכים צעירים, עוסקים בהן מהבוקר עד מאוחר בלילה, בעניין ובשמחה, בנושאים הומניסטיים, דתיים, ישראליים, כלליים וציוניים, ללא בחינות, ציונים ותעודות. מספר המכינות והתלמידים היה יכול להיות גדול יותר לולא הוגבל ביכולת הצבא להגדיל את מספר דחיות הגיוס. המכינות אינן רק אצבע המאשימה את המערכת, אולי זו גם אצבע המורה כיוון.

הישגיה וגם מחדליה של כל מערכת תלויים יותר מכול במנהיג או המנהל שעומדים בראשה. מנהל יצירתי מעולה יוכל להוביל בית ספר ולימודים ברמה גבוהה גם עם מורות ומורים בינוניים. חבל שהמנהלים ניגשים לעבודתם בידיים קשורות, כאשר כל הסמכויות הן בידי המערכות החונקות של משרד החינוך וארגוני המורים. לא יתואר מנַהל ללא סמכות על כוח האדם, התגמול, התוכן, התוכניות ושיטות העבודה. מנהל שמפקחים מטעם המטה הרחוק בירושלים מפקחים על כל צעדיו.

מעמדו והישגיו של המנהל תלויים במפקחים, בפקידים ובפוליטיקאים שמעליו, ולא בלקוחות: בתלמידים, בהורים ובמורים. מדיניות "אזורי הרישום" מונעת גם היא מוטיבציה תחרותית. בתנאים כאלה, תפקיד המנהל אינו אטרקטיבי למנהיגים יצירתיים. גם שכר גבוה לא יעזור.

אין ספק, יש להעלות משמעותית את שכרם של המורות והמורים. אך גם לאחר שיעלה השכר, צפויה אכזבה. יוקרת המקצוע לא תשופר, מיטב הכוחות לא יפנו להוראה, והמחסור במורים צעירים ומוכשרים יישאר כשהיה.

השכר אינו הגורם היחידי ואפילו לא העיקרי שמשפיע על אטרקטיביות המקצוע. לימודי רפואה הם הצעה גרועה מבחינה כלכלית. עד לקבלת שכר הוגן צפויות לרופא כעשר שנים של לימודים, סטאז' והתמחות – שנים של עבודה קשה בשכר נמוך. ובכל זאת, זהו מקצוע אטרקטיבי למוכשרים ביותר שהיו יכולים להתקבל ללימודי ההייטק, שהם לימודים קצרים יותר ומתגמלים פי כמה.

שכרם השערורייתי של העובדות והעובדים הסוציאליים נמוך אפילו משכר המורים, והאטרקטיביות של מקצועם גבוהה הרבה יותר. את הסיבה לכוח המשיכה הנמוך של מקצועות ההוראה יש לחפש לא בשכר, אלא בפיגור של המערכת ואופי העבודה בה.

מערכת החינוך עסוקה בעיקר בהקניית ידע לתלמידים, ידע שייזכר לפחות עד המבחן. המפלגות, הפוליטיקאים, המומחים והתקשורת מתעמתים על הרכב הידע שאותו יש להחדיר לתלמידים. נשכחה לחלוטין המטרה החשובה ביותר לאדם ולאושרו, להורים ולחברה: לגדל "מנטש", אדם בעל יכולות רגשיות וחברתיות, אדם המסוגל לנהל מערכות יחסים בחברה ובמשפחה תוך מתן תמיכה, שיתוף פעולה ואמפתיה, אדם המסוגל לשאת מצבים מורכבים תוך שליטה ברגשות.

אנחנו רוצים לראות בבנינו ובנותינו אנשים מוסריים וערכיים, בעלי יכולת לצמוח, לחקור ולהתפתח, תוך מחויבות אישית ותחושת שייכות. כל אלה מטרות שיוסיפו להיות רלוונטיות גם בעתיד הקרוב והרחוק, כאשר מרבית המידע שמערכת החינוך מנסה להקנות לתלמידים כבר לא יהיה רלוונטי.

לאחרונה זוכים לפופולריות בקרב הנוער וההורים, בתי ספר תיכוניים שמקדישים את מרבית שעות היום לעבודת אדמה פיזית קשה. כאלה הם "רגבים" במגזר הדתי ו"אדם ואדמה" של השומר החדש, שקבעו לעצמם מטרות מעבר להקניית ידע. משהו קורה.

הדגם של קופות החולים

הכול משתנה במהירות מסחררת. הסביבה, התרבות, הכלכלה, הטכנולוגיה, התקשורת. שום דבר לא דומה למה שהיה אך לפני שנים ספורות. הילדים הם שמלמדים וההורים מתקשים ללמוד מחשבים, מוזיקה, קומוניקציה, קניות, טיולים, חו"ל, קורקינט, טיקטוק, יחסים, טבעונות וכמעט הכול.

רק בית הספר נשאר כפי שהיה לפני מאתיים שנים, אותו מבנה מוקף גדר עם שומר בשער. הילדים עדיין מקובצים בחדרים סגורים לפי שנת הייצור (הגיל) שלהם, מהמורים מצפים להחזיק במשמעת ובריטלין את התלמידים המשועממים ("להחזיק כיתה"), ומהתלמידים דורשים לשבת בשקט ולהקשיב עד לצלצול.

האדם לומד כל חייו על ידי שמיעה, ראייה, ניסיון, משחק, סקרנות וחיקוי. הילד לומד "מהגדולים" – מהתקשורת, מההורים, מהשכנים ומהחברים. לומדים בעבודה, בבית, ברחוב, בכל דרך, זמן ומקום. רק בית הספר מסתפק בהקשבה, בשינון ובמבחנים.

הסיבה לפיגור הנורא של מערכת החינוך היא בהיותה מולאמת ובשליטה מלאה של המדינה, הממשלה והפוליטיקאים, כאשר כל העובדים הם "עובדי מדינה". הפיגור של מערכת החינוך הממלכתית זהה לאסון הכלכלה המולאמת בבריה"מ, בקובה ובצפון קוריאה. אותה סיבה ואותן תוצאות. זוהי אותה אידיאולוגיה, אותו צנטרליזם בירוקרטי, אותה שליטה מלמעלה המחניקה כל יוזמה ויצירתיות, אותו "ביטחון תעסוקתי" ואותם ערכי שוויון וקולקטיביזם, השוללים חופש ותחרות.

הלאמת החינוך הוצדקה באמצעות הרצון לספק חינוך לכל הילדים, ללא הבדל בהכנסות הוריהם. כך בחינוך וכך גם בבריאות. בארה"ב הרפואה היא פרטית, והעניים מתים ללא טיפול רפואי. בקנדה ובבריטניה הרפואה מולאמת, הרופאים הם עובדי מדינה, הכול נקבע על ידי שר הבריאות ומשרדו, והשירותים הרפואיים טובעים בבירוקרטיה, פיגור וחוסר יעילות.

פתרון מעניין וייחודי נמצא באופן כמעט מקרי בישראל. לפני שהייתה מדינה, הוקמו שירותי בריאות (קופות חולים) וולונטריים על ידי עמותות ללא כוונת רווח. ב־1994, כשהמדינה החליטה, ביוזמתו של חיים רמון, לספק בריאות לכולם, לא הולאמו קופות החולים, אלא הולאם רק הביטוח ועבר מהקופות לביטוח הלאומי. קופות החולים נשארו עצמאיות והן מתחרות זו בזו על הרמה הרפואית, על היעילות ועל הלקוחות שרשאים לעבור מקופה לקופה. הרופאים ועובדי הרפואה אינם עובדי מדינה, ושכרם אינו שוויוני. לכל האוכלוסייה מובטחת רפואה ברמה סבירה, וכל מי שיכול ומעוניין, רשאי לקנות גם ביטוחים נוספים, שלרוב אין בהם צורך.

אולי כזה בערך הוא גם הפתרון לחינוך: לא עוד חינוך ממלכתי. החינוך יֵצא מהבעלות ומהשליטה של המדינה והממשלה. בתי ספר, רשתות ועמותות יקבלו אחריות על תוכניות הלימודים, השיטות והתוכן, המבנים והציוד וכוח האדם, ויתגמלו את העובדים על פי הישגיהם. העמותות ימומנו על ידי האוצר על פי מספר התלמידים שיבחרו ללמוד בהם. אזורי הרישום יבוטלו, והתלמידים והוריהם יוכלו לבחור בית ספר לפי רצונם והשקפת עולמם.

שחרורם של אלפי מוסדות החינוך יניב יוזמות מרחיקות לכת, שיצמחו מלמטה ויתאימו את החינוך למאה העשרים ואחת. אך למרבה הצער, ההצעה נראית מבטיחה ו… דמיונית. אין ולא תהיה ממשלה שתוותר על השליטה בתלמידים, במורים ובחינוך.